"מרגיש קרוב יותר לש"ס, מאשר לירון לונדון"

פרופ' אסא כשר הוא מרואיין מעולה. סחורה – מהמשובחות שבשוק. הוא לא צפוי. הוא יכול להצטייר כבעל דעות שמאלניות במשפט אחד ואז להפתיע עם אמירה שהיית מצפה שתישמע מאיש ימין מובהק. וכך גם בתחומים נפיצים אחרים. הדבר הזה כל-כך סיסטמתי אצלו, עד שלעיתים מתגנב החשד שמא הוא רוקח את דעותיו אלה במינון מדויק ומתוכנן מראש, כדי לצאת, כלשון המשפטנים, 'מידתי'.

כשר, תושב קריית קריניצי, מקפיד להתפלל בשבתות בבית הכנסת השכונתי ("וכמו כל אחד מהמתפללים הקבועים, גם אני נמצא בסבב מגידי הדרשות בקבלת שבת. לא פחות, אבל גם לא יותר מאחרים").

מחוץ לכותלי בית הכנסת הוא הולך גלוי ראש ("בשנות ה-70, בשיאו של גל ההתנחלות הראשון ששטף את הציונות הדתית, הסרתי את הכיפה מעל ראשי, כדי לבדל עצמי מ'גוש אמונים' ותומכיו").

לשאלה אם הוא דתי הוא עונה "אני לא דתי ולא חילוני. אני לא מוכן שיכניסו אותי למגירה כזו או אחרת. מי שרוצה לדעת את דעתי בתחום מסוים - שישאל אותי".

עלינו זה בהחלט מקובל. לשם כך הרי התכנסנו. אבל רגע אחרי ששאלנו ורגע לפני שנמשיך להקשות קושיות, קצת רקע משפחתי.

סבו של כשר, מנחם מנדל כשר היה חסיד גור, חרדי-ציוני. "בשנים ההם", הוא מדגיש, "זה לא היה אוקסימורון (ניב ניגודים). באותה התקופה האדמו"ר מגור עודד עלייה לארץ ישראל וסבא שלי היה אחד מחסידיו הרבים, שבאו מפולין לירושלים".

הסב הקים את ישיבת שפת אמת של גור ועמד בראשה תקופה מסוימת. הוא עמד גם בראש הוועד הציבורי שפעל להעלות את האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר, לארץ ישראל כחצי שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ובכך הצילו ממוות. סבו של אסא כשר היה גם הסנונית המשפחתית בקבלת פרס ישראל. הוא זכה בפרס זה ב-63' בקטגוריית ספרות תורנית על מפעל חייו – 'תורה שלמה' (עשרות כרכים, המרכזים את כל מה שנאמר במסורת היהודית על פסוקי התורה). 37 שנים מאוחר יותר זכה גם הנכד, אסא, לתואר חתן פרס ישראל לחקר הפילוסופיה הכללית. ולחובבי הטריוויה נוסיף עוד קיסם למדורת אותו שבט: עד היום כשר הסבא וכשר הנכד היו הצמד היחיד סב-נכד, שקיבל את פרס ישראל.

פרופ' כשר מספר כי סבו היה גם יו"ר 'זכרון דוד', קבוצת השקעות חרדית, שרכשה קרקעות להתיישבות יהודית באזור גוש עציון בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הקבוצה הקימה את 'מגדל עדר', ראשון היישובים בגוש עציון. המקום ננטש במאורעות תרפ"ט.

"אבא שלי", ממשיך כשר, "למד 'בחייד"רבישיבת 'עץ חיים'. אחר כך הרשו לו ללמוד בסמינר למורים של המזרחי".

אמו של אסא כשר, צפורה - שכיום היא בת 100 שנה - הייתה נכדתו של הרב צבי יהודה רבינוביץ'-תאומים. במילים אחרות: הרב אברהם יצחק קוק היה דוד שלה, והרב צבי יהודה קוק – בן-דודהּ.

ולמרות אותו ייחוס ולמרות הרקע הדתי-שמרני של משפחתו, הוריו שלחו אותו ללמוד בבית הספר העברי הראשון (והחילוני) 'חביב' בראשון לציון. "נכנסתי לבית הספר הזה כמסורתי מאוד, וכך גם יצאתי ממנו", הוא אומר.

כשר ואשתו שלחו בתורם את ילדיהם ללמוד במוסדות חינוך דתיים, ואולם מקרב ילדיו רק יהורז יצא דתי. אחיו ואחותו פרקו עול מצוות. "אני שמח שאנשים מבוגרים צריכים להחליט בשביל עצמם והיהדות פתוחה בפניהם", אמר לנו כשר בהקשר זה.

אתה לא חושש שהחילוניות מובילה בחלוף הדורות להתבוללות? ראה את יאיר נתניהו – בא ממשפחה שנטועה עמוק במסורת ואין לו כיום עכבות ליצור קשר אישי עמוק עם נערה שאינה יהודייה.

"במדינת ישראל הממשק בין הנוער החילוני לנוער לא-יהודי הוא קטן מאוד. וגם במבחן התוצאה אתה רואה ש-99 אחוזים מהנוער הישראלי מתחתן עם יהודים. בחו"ל זה באמת שונה, אבל לא כאן בישראל".

אולי אתה מקל ראש במגמה הזו. לאחרונה הראו בארץ נהדרת מערכון ששם ללעג את אלה שמבקרים את יאיר נתניהו, על כך שהוא מקיים קשר זוגי עם לא-יהודייה. אומנם מדובר בתוכנית סאטירה, אבל אולי דווקא היא זו שמשמשת אינדיקציה אמיתית למה שקיים היום בראשם של רבים מקרב הדור הצעיר, שאינם מקיימים אורח חיים דתי.

"אני לא מתרשם ממה שמראים ב'מרצ נהדרת'".

שמענו אותך נכון? מרצ נהדרת?!

"כן, העורך שם כבר הודה, שהם מייצרים מערכונים עם קו מסוים. אבל זה מילא. החמור הוא שהתוכנית הזו היא בעיניי תועבה. ממש כך. אין לה שום ערך תרבותי. היא תוכנית של תת-תרבות. ולגבי שאלתכם: לא, אני לא חושב שמה שסיפרתם עכשיו מלמד על קו מחשבה רחב אצל הנוער החילוני. גם במבחן התוצאה אתה לא רואה את זה בהיקפים שחורגים ממשהו שהוא זניח ושולי. להפך: כאן, בישראל, דווקא יש רצון של לא-יהודים להיטמע בתוכנו ולהתגייר".

להיטמע כן, לא בטוח שלהתגייר. יש כיום קו - דווקא בקרב חלקים באליטות השונות - שלא רואה כל בעיה שישראל תהפוך ביום מן הימים ל'מדינת כל אזרחיה'. לאחרונה קראנו את ירון לונדון שאומר, שהוא מרגיש קרוב יותר לעובד זר שבא לכאן כדי לעבוד ולשלם מיסים, מאשר לאנשי ש"ס. הקו הזה לא מפחיד אותך?

"אין ממה לפחד. אני רק ממליץ לכם לשפר את איכות זמן הבילוי והעיון שלכם. כדאי שתדאגו להתחבר למקורות תרבות טובים יותר מ'מרצ נהדרת' ומאמרים של ירון לונדון...

"ולגבי הקרבה שמרגיש לונדון כלפי מישהו כזה או אחר - אני אישית מרגיש קרוב למישהו מש"ס, יותר מאשר לירון לונדון... אגב, אנשי ש"ס משרתים ועובדים ומשלמים מיסים. זו סתם השמצה שאין לה בסיס.

"לגופה של שאלה - אני גם לא מוטרד מכאלה שמטיפים ל'מדינת כל אזרחיה'. יש ביניהם כאלה שאולי שומעים אותם יותר מאחרים, אבל הטעם האזוטרי של אנשים עלובים אלה, לא מייצג את הטעם של כל העם. אין לתפישה הזו אחיזה ממשית, בשדרה המרכזית של החברה הישראלית".

פרופ' אסא כשר (73) מבכירי הפילוסופים בישראל (ויש האומרים אף הבכיר שבהם), נחשב לבעל סמכות מקצועית עליונה בתחום האתיקה. הוא התבלט בכל מקום ואתר בו היה במהלך חייו: בגיל 17 התקבל ללימודים באוניברסיטה, במסגרת העתודה האקדמית. בגיל 31 הוענק לו תואר דוקטור בפילוסופיה, ובגיל 35 כבר מונה לפרופסור. הוא נחשב למומחה בעל שם עולמי לפרגמאטיקה של השפה. כיהן כראש הקתדרה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וכראש הקתדרה לאתיקה מקצועית. לימד במכללה לפיקוד ולמטה של צה"ל ובמכללה לביטחון לאומי, וכיהן כפרופסור אורח בשורה של אוניברסיטאות מובילות בעולם. מספר תלמידיו ותלמידי תלמידיו נאמד כבר ברבבות. גם כיום הוא כותב ומפרסם ספרים ומאמרים ויושב בוועדות ממלכתיות ובמועצות ציבוריות.

הוא נשוי לנעמי, ד"ר לפילוסופיה, המלמדת במכללה האקדמית תל אביב-יפו ובאוניברסיטת חיפה, ומתמחה בהגותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'.

את אשתו הכיר בחוגי הסטודנטים של שנות ה-60. "הכל אז היה נראה אחרת", הוא אומר. "כולנו עסקנו בשאלות פילוסופיות של דת, גוף ונפש. היום אני מביט על אותה תקופה בגעגוע רב".

כי מה קרה מאז?

"שני דברים קרו: העיסוק האובססיבי של החברה הדתית בשאלת השטחים. דבר שני: לידתה של הטלוויזיה המסחרית, שיצרה פה אווירה זולה. אבדה האיכות. וגם הייתי מוסיף לזה את האינטרנט. כי שם כל אחד הוא כמו כל אחד אחר. אין שם מסננים של איכות".

אבל החברה הדתית לא עוסקת היום רק בשטחים.

"זה נכון. היום הציונות הדתית לא מוכנה לחיות בגטו משלה. לא מעניין את הציבור הדתי-לאומי רק מקוואות ובתי כנסת והתנחלויות. הוא מגלה עניין עצום בביטחון ובשירות ממושך ומשמעותי בצה"ל, בשב"כ ובמוסד. הוא מגלה עניין גובר גם בחינוך, באקדמיה, בתקשורת, באמנות ובקולנוע. אכן שינוי מבורך. ועדיין הווירוס הזה של השטחים מקנן בלב הציונות הדתית. רק תראה על מה נציגי הכיפות הסרוגות עוזבים את הממשלה; מה מריץ אותם למיקרופונים; על איזה תקציבים הם נלחמים. הדגש העודף הזה על נושא השטחים, מקלקל בסופו של דבר את השורה היפה בתחומים האחרים. זה נושא שהוא טעון שיפור בזרם של הציונות הדתית".

ומה טעון שיפור בקרב החילונים?

"טיפול בשורשים התרבותיים. אלה הולכים ומידלדלים. החל מהשורשים התנ"כיים ועד לשורשים של יהודה עמיחי. ישנה התנוונות תרבותית, הקשורה למקורות שלנו. התנוונות שבאה לביטוי בטקסטים, בשימוש שלהם. בשפה. צריך להבין שלא מספיקה סולידריות ומדינת לאום של העם היהודי. אסור להפקיר את אוצרות התרבות. בשטח הזה הציבור הדתי שוחה והציבור החילוני טובע".

לאסא ונעמי כשר נולדו שלושה ילדים. הבכור, יהורז - מ"פ נערץ בשריון, מי שמפקדיו סימנו אותו כמי שיגיע רחוק בסולם הפיקוד, אולי הכי רחוק - מצא את מותו כשנפל לתהום, במהלך טיול בסיני בתחילת שנות ה-90, כשהיה בחופשת לימודים, בעת שירותו בצה"ל.

ילדת הסנדוויץ', שירית (46) היא עורכת דין בכירה בחברת מימון ובנו אבשלום (32) הוא משפטן וכלכלן. יש לו שלוש נכדות, אחת מהן קרויה אחירז, ע"ש דודהּ שנספה.

כשר מתגורר בדירה פשוטה, הנמצאת בקריית קריניצי היוקרתית, בבניין דירות גבוה, היוצר דיסהרמוניה בולטת וצורמת, בנוף הווילות המפוארות המקיפות אותו.

"הגעתי לכאן לפני 40 שנה", הוא כמו מתגונן, "רק לאחר שנים רבות השכונה הפכה לשכונת יוקרה".

הדיסהרמוניה משתנה באחת, עם הכניסה לדירת משפחת כשר. דירה בעלת עיצוב שקט, מוקפד ומטופח. בכניסה מוצבים מדפי זכוכית מבריקים ועליהם עשרות פסלונים קטנים של ציפורים. כבר ראינו אוספים מעין אלה, בחללים ציבוריים בבתים רבים: מחאמסות ועד נעליים מיניאטוריות. לא הייתה סיבה להתרגש מאוסף זה, עד שכשר הסביר ממה אותו אוסף נולד. "יהורז היה צַפר חובב. והציפורים הללו ממחישות עבורי אותו. שמתי לב שבכל פעם שאני נוסע לחו"ל, אני מביא מתנות לכולם, אבל ליהורז, מטבע הדברים, אני כבר לא מביא דבר. ופתאום גמלה בליבי החלטה שגם לו אביא מתנה, שהייתה בוודאי מדברת אליו. והציפורים דיברו אליו מאוד. זה סוג של אמירה. יהורז לא מחוק בבית הזה. הוא נוכח כאן".

ההספד שספד לבנו נצרב בתודעה של ישראלים רבים: "...אתה בין המתים, אבל חלק ממך חי ואתה בין החיים. ואני בין החיים, אבל חלק ממני מת ואני בין המתים. אתה בין המתים שהם בין החיים, ואני בין החיים שהם בין המתים. ואנחנו, נעמי ואני, הולכים אליך ואתה שב אלינו".

עובדי בית העלמין הצבאי בקריית שאול כבר למדו להכיר את כשר, שמגיע בקביעות בכל יום שישי לטפל בפרחים ולהדליק נר לזכרו של בנו. "הנוכחות של יהורז מונחת על כתפיי", הוא אומר. "זאת הדאגה שלי".

מות בנו הפך לאבן דרך מרכזית ביותר בחייו ואף לנקודת תפנית – בעבודתו, ובמידה מסוימת גם בהשקפותיו. מאז הוא החל לעסוק פחות בפילוסופיה של השפה ויותר בסוגיות הנוגעות לשכול, לאובדן ולצה"ל. כשנה אחרי מות יהורז, שקד כשר על ניסוח הקוד האתי של צה"ל. במאמרים שפרסם מאז אותה טרגדיה, תקף את סרבני הגיוס, טען שחקירת אסונות בצבא צריכה להיות מופקדת בידי צה"ל ולא בידי ועדות חיצוניות, ודרש מהורים שכולים להפסיק להתעמת עם הצבא.

כפילוסוף המניף את דגל חירות המחשבה והביטוי, אך בד-בבד גם כפילוסוף-מגן של צה"ל, התעניינו מה דעתו בפרשת המורה אדם ורטה, שהגדיר את צה"ל כצבא לא מוסרי.

"אני לא יודע מהן העובדות", פתח כשר את תשובתו, " אבל הוא מורה לאזרחות וטוב בעיניי שהוא לא נשאר רק ברובד של הדיון הפורמלי והוא מגיע גם למקומות אחרים. אלא שיש גבול אתי שאסור לחצות. אני מתנגד למורים שמביעים את דעתם הנחרצת לטובת צד כזה או אחר, מבלי להביא גם את הצד השני. מורה צריך להציב גם לעצמו גבולות ולהיות בעל יושרה אישית ומקצועית; כזו שמייצרת דיון הוגן עם דעות מגוונות, מנוגדות וסימטריות. אם זה לא קורה, זה לא נקרא דיון הוגן. דרכה של ההוראה אסור לה שתהיה חד-צדדית".