בואי בואי נפש מתבוננת

"לילה ויום" (הקיבוץ המאוחד, ריתמוס, סדרה לשירה) הוא ספר שיריה החמישי של אסתר אטינגר, ויש בו התגבשות של יצירתה שתחילתה בשנות ה-80' של המאה שעברה. חווית החגיגיות והעוצמה של המציאות, גם זו היומיומית, העונתית והמשפחתית וגם זו המיוחדת, של מקומות בלתי רגילים ומאורעות לא שגרתיים - מקבלת בספר עיצוב אמנותי מעודן, אנין במובן הטוב של המילה, ובה בעת עוצמתי ולפעמים אף מטלטל.

אסתר אטינגר היא משוררת ישראלית מאוד, שנולדה, גדלה והתחנכה בתל אביב, הגיעה לירושלים כסטודנטית, וכמו תל אביבים אחרים כדוגמת חיים גורי ונתיבה בן יהודה - הפכה ירושלמית. שירתה שואבת ישירות ממאגר הנופים והזכרונות של הישראלים בני דור הביניים, אך מזווית ראייה אישית המיוחדת לה, המשמרת רעננות של ילד הפוקח את עיניו אל העולם. זוהי לא רק יכולת חושית ורגשית, אלא גם החלטה מושכלת ללכת בנתיב אמנותי מוגדר. השיר "לילה ויום", שנתן את שמו גם לקובץ כולו, מסתיים בשורות:

בואי בואי נפש מתרוננת
זו ששרה בלילות
שירי לי ביום המעונן
שיר חדש, רענן
כמבט של ילד בעולם
ואני אמשיך.

לאטינגר יכולת למצות ולהעביר לקורא שלה תחושה וחווייה של מקומות ואתרים בעולם ובארץ. בשיר "מרתון טבריה" היא לוכדת את הנוף ואת מהלך הזמן בתוך הנוף של שפת הכינרת:

עכשיו על חוף הבזלת השחור
ריח דגים ורשתות
סירות הדיג כחרקים גדולים
קרבות למעגן.
הזמן דולק אחר הרצים
ואוזל גם להולכים,
למחכים בצידי הדרכים


הנשיות מעסיקה את אטינגר ברבים משיריה, והיא מצליחה לתת ביטוי פואטי ל-MYSTIQUE הנשי בדרכי ביטוי רכות ומעודנות - לעתים היא אף מתפנקת וטובלת בארוטיקה הלשונית של עצמה - אך בלי וולגריות, בלי בוטות וולכית שיכורה, בלי לנפנף ישר בפרצוף את כל ה"אינסטלציה", קרוב יותר לדליה רביקוביץ ולוניל שלה. היא אם המשפחה המאכילה ומזינה באצבעותיה את בני הבית ומתארת את המזון והכנתו, את השולחן ואת כלי הבית בהיבטים פיזיים, רגשיים, חושניים ושכלתניים גם יחד. בה בעת היא גם מודעת לפגיעות של מנעמי החיים הבורגניים (ולא בכדי קרוי ספרה השלישי של אטינגר "חיי בורגניים להפליא") ובמבט דמוי רנטגן החודר כלפי מטה, דרך השטיח והרצפה של הבית המסודר יפה, היא רואה עומקים מסוכנים הטמונים אולי בעתיד:

תארי לך שתהיי בדרכים, פליטה, רדופה
אין מים
אין שמן
אין קצף
רק חרון ואימה.

אטינגר חשה קירבה ללשון המקורות, והיא מתרווחת בנוחיות בכמה שכבות שלה: מקרא, לשון חכמים, פיוט ותפילה. הרקע הדתי של משפחתה וילדותה הוא חלק מהותי וצורני גם יחד בשיריה, וכמו כל דבר אצלה, השיבוצים נעשים בלי אילוץ, לא ביד גסה, ובטבעיות של בר הכֵי. בכמה מן השירים עושה אטינגר מחווה ללשון שירת-ספרד, למשל בשיר "נחל חלילים" המסתיים בשורות:

תאר לך,
הכול היה מכוסה ים שקוף כחלונים
ונבקע ויבש ודמעו כמסתרים
ונבקע ויבש וגליו אצלי אצורים.


שיבוץ קסום בהשראה מקראית מצוי בשיר "כהרף עין":

ובחלומי
טלפון נייד, ככף יד איש
ולו לחצן ירוק זוהר
שעליו כתוב
הושע נא.


החומש עם פירוש רש"י שאותו קיבלה אסתר אטינגר בכיתה א' כפרס על הצטיינות בלימודים, הוא מעיין נובע שממנו היא שואבת גם כיום. בשיר "מרת פוטיפר מדברת" היא מציגה את הצד של מרת פוטיפר ("מרת" ולא "גברת", דוגמה אופיינית להומור האטינגרי הצץ לא פעם בספר), האישה שכבר אינה צעירה שבתוך ביתה המפואר, המלא פסלים וקישוטים מונומנטליים, מסתובב פתאום יוסף מארץ כנען, לכל הדעות בחור מושך, והיא, פשוט, אינה יכולה להתאפק.

בין בזי האבן אני הולכת
בין הצורות המשולשות, הכבדות,
האטומות, ובכיי אין לו הד.
אז, כשעמדת שם וחכית,
ופניך, פני הילד הנטוש,
פני המחכה,
האובד,

שם לקחת את ליבי
שבי.


שיר זה מזכיר במשהו את שירי החומש של איציק מאנגר, שבהם הוא מעביר את גיבורי המקרא אל העיירה הגליצאית ומציג אותם עם כל חולשותיהם האנושיות, הקטנוניות לפעמים. אשת פוטיפר, שהמקרא אינו עושה לה יחסי ציבור טובים, זוכה כאן לחמלה. נו, מה היא כבר יכלה לעשות? לא להימשך ליוסף?

באחד מפרקי הספר, הקרוי "כתוב ומחוק וכתוב", יש שירים ארס-פואטיים ושירים העוסקים בספר המודפס ועתידו בעידן הדיגיטלי. אטינגר, הנמצאת הרבה בספריות העשירות של ירושלים, מבטאת את הקשר הנפשי העמוק שלה אל הספר המודפס, אל מראהו, אל ריחו, אל מגעו ואל העידן הגוטנברגי ההולך וחומק כעת מעימנו.

ואולם מעבר לכל הרבדים התרבותיים העשירים, הדבר המרכזי הוא הצלחתה של אטינגר לעשות מה שמשורר צריך לעשות: להציב אותנו בעזרת צליל המילה והמוזיקה של המשפט פנים אל פנים מול עוצמתה הסוחפת של המציאות, המתגלית לפעמים במבט קצר אחד. ב"הגרב", השיר שלפני האחרון בקובץ כולו, היא כותבת מה חשה כשהבחינה לרגע בגרב של רוכב אופנוע שעקף אותה במהירות מימין.

הגרב קימט את ליבי כמו ילד, שלח חץ מהשיגרה
בת אלפי הפנים, זו הבת חלוף והאלמותית,
מן היומיום ומסתריו על הקטנוע, עוקף מימין,
אומר לי, הנה גרב לבן אחד
ואת אל תהרגי את השירה.


אכן, שירה. אחרי חמישה ספרי שירה, רומן אחד ("פלא לילה") ומונוגרפיה על המשוררת זלדה ("זלדה: שושנה שחורה") ואחרי כמה פרסים ספרותיים, עדיין אין אסתר אטינגר חלק מן הקבוצה הקולנית של משוררים המציצים אלינו מכל תוכנית רדיו וטלוויזיה ומביעים דעה על כל דבר - מאיכות משטח-הקרח באולימפיאדת החורף בסוצ'י ועד מה באמת קרה בין הרב יאשיהו פינטו ובין ניצב מנשה ארביב. אצלה אינטימיות היא שם המשחק, והאינטימיות היא שהביאה לאסתר אטינגר את ההישג הספרותי של "לילה ויום".