תעש - בן הברית שנשכח בששת הימים

יום שני, ה-5 ביוני 1967, החל כבוקר רגיל ביותר. בשדות התעופה הצבאיים, שנמצאו בכוננות מתמדת מזה מספר ימים - צלצל לפתע הפעמון האדום. הטייסים, שבחלקם הסבו ליד שולחן ארוחת הבוקר, זינקו תוך שניות לעבר מטוסיהם. הפעמון האדום המשיך לצלצל ללא הפסקה. זמזום מנועי המטוסים הפר את שלוות הבוקר ולפני שהמחשבה תפסה את המתרחש - כבר נמצאו הבחורים באוויר, מהירים מאוד, אך שקטים ובוטחים. כל אחד פנה לעבר היעד שנקבע לו.

מ ל ח מ ת ש ש ת ה י מ י ם נכנסה ליומה הראשון.

תעש - השותף הסמוי שתרם לניצחון

בפחות משלוש שעות הושמדו שלוש מאות וחמישים מטוסים מצריים. בטרם אתא ערב היה כל המרחב האווירי של המזרח התיכון -מהיאור ועד לחידקל - בשליטתו המוחלטת של חיל האוויר הישראלי. ארבע מאות ועשרה מטוסי אויב הפכו באותו יום לגרוטאות מפויחות.

מדורות ענק ופטריות עשן, מראס-בנאס בדרום ועד אל עריס ומסורה בצפון, מתעלת סואץ ועד לרדקה שממול למצרי טיראן - ציינו את מקומם של עשרים וחמישה שדות תעופה של האויב, או ליתר דיוק, את מה ששרד מהם. לא עברו שעות רבות ואודים עשנים סימנו את בסיסי חילות האוויר של מצרים, סוריה, ירדן ואחד משדות התעופה העיאקיים שפעל נגדנו.

נלוויתי אל טייסינו ככתב צבאי וראיתי את פניהם ברגעיהם הגדולים: הם היו ונותרו אמיצים ורגועים, מורא לא היה בלבם - אף כי ידעו, שכל אחת מגיחותיהם עלולה להיות האחרונה.

טייסי חיל האויר הפכו לאגדה חיה, ובצדק - לא רק במזרח התיכון אלא גם ברחבי העולם. אולם בסערת הקרב ובלהט הניצחון נשכח שותף סמוי, שתרם רבות לאותו ניצחון מוחץ של צה"ל ובמיוחד של חיל האויר - התעשיה הביטחונית של ישראל - תעש, תע"א (תעשיה אוירית) ורפאל - התרומה המשמעותית ביותר הייתה של תעש - "התעשיה הצבאית בישראל".

פצצת פיצוח המסלולים (פפ"ם)

רבים משדות התעופה של האויב הוצאו מכלל שימוש עוד בשעות הראשונות של המלחמה, באמצעות הפפ"ם (פצצת פיצוח מסלולים), פרי פיתוח וייצור של המעבדה המרכזית בתעש - ולמטוסי האויב שהמריאו והצליחו לשרוד לא היה לאן לשוב... היה זה שימוש הבכורה העולמי בסוג זה של פצצות והוא זכה לפרסום רב בתום מלחמת ששת הימים. יוזם הפיתוח, אברהם מקוב ז"ל שעמד אז בראש המעבדה המרכזית למחקר ופיתוח של התעש, זכה על כך בשנת 1969 (בשנית) ל"פרס ביטחון ישראל".

הפיתוח עצמו נמשך מספר שנים, הסתיים חודשים אחדים לפני המלחמה ונכנס מיד לייצור שוטף ולאספקה לצה"ל. בפרוץ המלחמה כבר הייתה בידי חיל האוויר כמות מוגבלת של פצצות פפ"ם,
כ מ א ת י י ם במספר, והוא עשה בהן שימוש יעיל ומידי.

על חלקו של התעש בהכנות למלחמה סיפר המנכ"ל, יצחק עירוני ז"ל:
"את ההודעה על מצב הכוננות קיבלתי טלפונית ב-16 במאי 1967, למחרת מצעד צה"ל בירושלים. מעברו השני של הקו נמצא ראש אג"א (אגף אפסנאות), אשר הסביר לי את המצב וביקש לקיים עמי שיחה אישית ובה הציג לפני את דרישותיו הדחופות של צה"ל, ביבשה ובאוויר. בראש ובראשונה נתבקשנו למסור את כל המוצרים המוגמרים, תוך הקפאה מידית של היצוא לחו"ל. למחרת כבר קיבל לידו הצבא את כל כמויות ה"עוזים" שנמצאו ברשותנו וכן את הרובים, הרימונים ומוצרי החימוש האחרים.

חיל האויר דרש להעביר לרשותו מיד את כל מכלי הדלק הנתיקים שהיו מועדים ליצוא. נושא זה שימש מקור דאגה לחיל האויר: הדבר החל בהופעתם של מספר "מיגים" מעל לאזור הנגב ובניסיון ליירטם. כתוצאה מכך, הטילו מטוסינו באותו יום כ-20 מכלים; מפקדת חיל האוויר חששה שבקצב הזה תיווצר עד מהרה בעיה של מחסור במכלים נתיקים.

התעש נתבקש אפוא להתארגן במהירות לייצור מוגבר בנושא זה.
כעבור יומיים, ב-18 במאי, נמסרה לי רשימת משימות ועדיפויות לביצוע מידי, וזו כללה בין היתר, תחמושת זעירה; תחמושת 20 ו-30 מ"מ לתותחי חיל האוויר, השלמת ייצורם של קנים 105 מ"מ, של מכלי דלק נתיקים, נושאי פצצות, מגלשי רקטות ועוד...".

המפעל בירושלים העמיד עצמו לרשות חיל האוויר לעבודות שיפוצים דחופות. "שופצו מאות נושאי פצצות ומכלים במשלוחים יומיומיים", סיפר מנהלו של המפעל, יחיאל בן זאב ז"ל: "אולם לא רק בחיל האוויר טיפלנו, שיפצנו גם מטולי בזוקה עבור חיל החימוש; עבדנו יומם ולילה כשסכנת הפגזות מרחפת מעל לראשינו" (המפעל, אכן, הופגז במהלך המלחמה).

רוח זו של התנדבות אפיינה את כל מפעלי התעש במלחמת ששת הימים. גלגליה החלו נעים במלוא הקיטור, אך בטרם נכנסו לתנופה מלאה - המלחמה נסתיימה באותה פתאומיות שבה החלה.

כשבאים לסקור כעבור עשרות שנה את אותה מערכה על היבטיה השונים, - מן הראוי לציין גם את חלקה של "התעשיה הצבאית בישראל" באותו ניצחון מדהים ומוחץ.