|   15:07:40
דלג
  יוסף עברון  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
אפל ווטש: מהפכת הטכנולוגיה על פרק כף ידך
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין

גידי - קצין המבצעים האגדי של האצ"ל - דיוקן

מתוך הרצאה ב"מרכז מורשת בגין" של הסופר העיתונאי, יוסף עברון ז"ל, עורך המגזין "מזכר", מחבר הספר "גידי - המערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל" - ביום השנה לפיצוץ מרכז השלטון הבריטי במלון המלך דוד. עותקים אחרונים מהספר (עברית ואנגלית) יהיו זמינים בשבוע הספר תשע"ד מתאריך 11.6.2014 ועד -22.6.2014, בדוכן מורשת בגין, בתל אביב ובירושלים
10/06/2014  |   יוסף עברון   |   כתבות   |   תגובות
עמיחי פאגלין. גידי.


מעטים הכירוהו בשמו המלא, עמיחי פאגלין.
הכול קראו לו, גידי.

פגשתי בו לראשונה באחד מימות האביב של 1946 על ספסל בגן ציבורי בפתח תקוה. היה זה זמן קצר לאחר התקפת האצ"ל על משטרת רמת-גן (פעולה בה נפצע ונלכד דוב גרונר הי"ד). לעת ההיא הייתי מגויס לפלמ"ח, למחלקה הימית בגבעת-השלושה. הימים ימי תנועת-המרי - והאוויר רווי במתח. כרבים אחרים שרוי הייתי בציפייה דרוכה, כשכינסו אותנו לעת ערב ל"שיח-חברים" עם הפוליטרוק של הפלמ"ח, בני מרשק. נקל לתאר את התדהמה, כשהמרצה, תוך התעלמות מהמאבק המשותף בבריטים במסגרת תנועת המרי - פתח בדברי הסתה נגד האצ"ל והכריז, שהגיעה השעה ל'סזון' חדש. להפתעתי, לא הכול היו הפעם תמימי דעים עם המרצה, ובאשר לי, גמרתי אומר להזהיר, ללא דיחוי, את ארגוני המחתרת.

אורגנה לי פגישה עם אחד ממפקדי האצ"ל, ובעודני מצפה לאיזו דמות עירונית מצוחצחת, אולי אפילו עם עניבה, הופיע לפניי, להפתעתי, איזה קיבוצניק, רזה, תמיר, במכנסי חאקי ובסנדלים, מציג עצמו בחיוך ולוחץ את ידי בחמימות, כאילו הכרנו מימים ימימה. לא ראיתי כל הבדל בינו לבין יתר הבחורים בשורות הפלמ"ח. הוא דיבר בפשטות, באורח חברי וללא כל התנשאות - ואף על-פי כן, חשת מיד שלפניך דמות של מפקד טבעי, שופע ביטחון עצמי, מישהו שניתן לבטוח בו ושתוכל ללכת אחריו בעיניים עצומות.
זה היה " גידי ".

בעקבות אותה פגישה - שבנו והתראינו מספר פעמים, ובסופו של דבר, כעבור מספר שבועות, מצאתי עצמי בשורות האצ"ל, תחת פיקודו הישיר. "רזה, גבה-קומה, שיער שחור, עיניים עמוקות בוערות - אדם, שלא ידע פחד מהו", זה היה תיאורו של האיש, שבראש קומץ בחורים, בתכנון אסטרטגי מבריק - הוציא לפועל מבצעים נועזים ומסובכים, שבתנאי לחימה רגילים היו מצריכים הפעלתן של יחידות צבא סדירות, בהיקפים העולים לאין שיעור על כוחות המחתרת באותה תקופה. "את אשר עשה הצעיר המופלא הזה, שכישרונו הצבאי גובל, ללא ספק, בגאוניות - יזכרו הבריטים כל עוד תישא אותם האדמה," אמר מנחם בגין.

הוא לא הפריז.

"היה זה הארגון הצבאי הלאומי, שהביא לפינוי האנגלים מארץ-ישראל," הצהיר וינסטון צ'רצ'יל: "חברי הארגון - הם שגרמו לנו כל כך הרבה צרות, שהיה עלינו להציב בארץ ישראל 80 אלף חיילים, כדי להתמודד עם המצב. הוצאות הצבא היו גבוהות מדי בשביל הכלכלה שלנו, והארגון - הוא שגרם לעלייתן של ההוצאות לרמה גבוהה כל כך." (New York 1961p.40 Ben Hecht, Perfidy). "לא האנשים עיקר - אלא האיש" הייתה האמרה החביבה על נפוליאון. גידי היווה, ללא ספק, הוכחה חיה לאותה אמרה. המושג בלתי-אפשרי לא היה קיים בתודעתו של עמיחי פאגלין. הוא הוכיח זאת בפיצוץ מלון המלך דוד, בהתקפה עלבית גולדשמידט, ויותר מכול, אולי, בכיבושה של יפו.

קשה להעלות על הדעת, שכוח המשימה, שפרץ את חומת כלא עכו, מנה שלושים וארבעה לוחמים, שהצעיר בהם היה בן 17, והקשיש בן 34. אולם העובדה נותרה בעינה.

אילו צריך היה לחדור למלון המלך דוד על-פי המושגים המקובלים בתורת הלחימה המודרנית - לא היו מספיקים לכך כל אנשי האצ"ל והפלמ"ח גם יחד. גידי הקצה לכך שמונה נערים, חסרי ניסיון קרבי של ממש, וגילם הממוצע לא עלה על 19; הוא חימש אותם במספר אקדחים וב"סטנים" ושלח אותם אל מול לוחמי הדיוויזיה המוטסת השישית, למודת הקרבות באירופה - להבקיע את "חומת יריחו" של השלטון המנדטורי בארץ. והם עשו זאת: באומץ, בתושייה וביעילות מדהימה. הביצוע כולו נמשך פחות מעשר דקות, וכמעט ללא קורבנות. אלמלא נתקלו באורח מקרי בקצין הקשר, מקינטוש - היו מסתלקים בלי להשאיר עקבות, ובלי שאיש היה יודע, כיצד ומתי היו שם . (ראה הפרק "פיצוץ מלון המלך דוד בספר "גידי - המערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל).

לכך נתבעו יותר מסתם אומץ-רוח והעזה. לכך דרוש היה תכנון קפדני, מדויק, מהלכים זהירים ומחושבים - אך גם דקים ויעילים. לכל דקה חייבת הייתה להיות משמעות ומשקל.

חשיבה "מחוץ לקופסה"

האיש שהגה את תוכנית הפעולה, עמיחי פאגלין, ניחן באותו שיקול-דעת זהיר ומחושב, אך כה חיוני, מבחינה פסיכולוגית וטקטית: הוא למד היטב את האויב ואת דרך מחשבתו. יריביו היו חניכי אסכולות המלחמה המודרנית, מצוידים במיטב הנשק המשוכלל; נשקו שלו היה תחבלנות מתוחכמת, ואריאציות שנונות ו"הטמנת פחים". בנשק זה תכנן והוציא לפועל את פריצת מבצר עכו, את כיבוש יפו במלחמת הקוממיות, והפך לפארסה את משטר המצב הצבאי שהטילו הבריטים על עריה החשובות של הארץ. פיצוץ מלון המלך דוד היה ללא ספק גולת הכותרת בפעולות המחתרות בארץ (ומעטות הדוגמות המשתוות לו בעולם), וכדברי הקולונל גריי, "היה בין הגורמים להחלטה לנטוש את ארץ ישראל."

המבצע עורר השתאות בקרב ידידים, יריבים ואויבים כאחד.

ריצ'רד קרוסמן מראשי מפלגת העבודה הבריטית באותה תקופה, כתב כי נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, אמר לו לאחר הפיצוץ בהתרגשות, כשעיניו זולגות דמעות: "אינך יכול להכחיש כי הם עשויים ללא חת. אילו פוצצו את המטה הראשי של הצבא הגרמני, היו ללא ספק זוכים בצלב ויקטוריה."

התגובה המאלפת ביותר הייתה של מזכיר ממשלת המנדט דאז, סר ג'והן שאו, האיש שהואשם באי-פינויו של מלון המלך דוד, וחייו ניצלו אז בנס: "תמיד אמרתי לעצמי: מבחינה מבצעית – כל הכבוד ל'טרוריסטים' שלכם. הם ביצעו את מלאכתם בכשרון ובהעזה יוצאים מגדר הרגיל. זו הייתה תחילתה של שרשרת ניצחונות יהודיים, שהגיעה לשיאה ב-1948…"

הוא היה גאון בכל הקשור לפעולות צבאיות, ביכולת שלו לחשוב "מחוץ לקופסה" במושגים לא אורתודוקסיים, בכושרו הטכנולוגי המעולה, בכוח ההמצאה שלו. מנהיגותו האמיצה בקרב, היו לשם דבר. "גידי לא שלח לפעולה - הוא הוביל אותה," אמר תת-אלוף (מיל.) מרדכי ציפורי: "הוא טיפל אישית בכל שלב ושלב – החל מהסיורים המוקדמים ועד לתחום הביצוע. תמיד היה בקו הראשון – וזה שאפיין את צורת הלחימה שלנו. היה לנו גם ממי ללמוד."

חשוב, עם זאת, להדגיש, שפעליו של גידי אינם מצטמצמים לתקופת המחתרת. דמות דינמית ותוססת כשלו אינה מוגבלת למסגרת של ז מ ן או של ת ק ו פ ה.

בלי להיכנס לכל פרטי פעילותו, לאחר קום המדינה - בחלקם חסויים עד היום - אציין בקווים כלליים, על קצה המזלג, כמה מאותם נושאים, כפי שעלו בראיונות שערכתי עם הנוגעים בדבר. אל"ם יוסף יריב: "היה זה ערב 'מלחמת ששת הימים'. באותה תקופה הייתי מפקד היחידה המבצעית של 'המוסד'. אחת התוכניות הייתה לחסום את תעלת סואץ. עמדנו לרכוש אונייה גדולה, להעמיס בה מטען מלט ולהטביעה בכניסה לתעלה - כך שתחסום את כל המעבר. הבעיה הייתה, איך לגרום לטיבועה המהיר, לפני שהמצרים יצליחו לגרור אותה. ואז מישהו (אינני זוכר מי) העלה את שמו של עמיחי פאגלין והציע להיוועץ בו כ'חבלן מעולה'. אני זוכר, שהשתמשו בביטוי, 'יש לו ראש קומבינטיבי למנגנונים ולדברים מיוחדים.' נפגשנו. אינני זוכר, מי זימן אותנו - רק זאת, שפתאום היה אצלי ביחידה וקיבל על עצמו את המשימה. הוא לא התקשה למצוא את הפתרון הטכני הדרוש; בנה מספר דגמים, הציגם לפנינו, ומיד ניגש לשלבי הביצוע. את העבודה עשה בבית-המלאכה שלו בקרית-אריה ובמעבדות ה'מוסד'. למיטב זכרוני, עשה הכול לבדו. מדי פעם, היה מלווה זאת בהסברים. הוא הכין שניים-שלושה מנגנוני הפעלה לשביעות רצונו, אלא שהמלחמה, פשוט, הקדימה אותנו - והדבר לא יצא אל הפועל." (ראיון מוקלט עם עברון)

מנחם בגין: "לאחר שהרכבתי ממשלה, הזמנתי את גידי להיות יועצי למלחמה בטרור הערבי. זו הייתה בחירה טבעית. לא היה מתאים ממנו לתפקיד הזה. בחודשים הספורים שהספיק לתפקד, עשה גדולות ונצורות … כמובן, שאינני יכול לגלות לציבור את הפרטים, אבל מדובר בביטחון חיים." משהו מאותה תרומה לביטחון חייהם של האזרחים במדינת ישראל - חושף לפנינו, עוזרו, באותה תקופה, עזריאל נבו: "הוא בא מלא רעיונות כרימון. מערך החבלה של משטרת ישראל היה אז בשפל המדרגה. הוא זימן אליו את קצין החבלה הראשי של המשטרה, יוסי ורצמן.

'באיזה עידן אתם חיים?' שאל.
'יש לי מלאי גדול של רעיונות ופרוספקטים,' השיב ורצמן, 'אבל תקציב אין…'
'הבא אלי את הפרוספקטים', אמר גידי.

בו ביום הרים שפופרת למפעל רובוטים בבריטניה. בתום שיחת הבהרה עם המנהל, שוגרה הזמנה דחופה בטלקס (הפקסים עדיין לא היו בשימוש). הוא פנה אישית לאנשי האוצר, ולמרבית הפלא - נמצא לכך גם תקציב. כעבור זמן קצר כבר היה הרובוט הראשון בשירות משטרת ישראל.

"אחד מרעיונות הפיתוח שלו היה הגנה על מטוסים אזרחיים מפני טילים, " ציין עזריאל נבו: "כושרו הטכני ויכולת הניתוח הבלתי רגילה שלו היו ממש מדהימים. אני זוכר, שמהנדסים, שהיו עדים לניסויים שערך, שבו ושאלו אותי: 'באיזו אוניברסיטה הוא למד ?' תקופת עבודתי הקצרה אתו הייתה חוויה מתמשכת. היה לו מוח פורה, ואנשים, שקודם לכן, ביטלו את רעיונותיו כ'סיינס-פיקשיין' – החלו צובאים על פתחו."(ראיון מוקלט עם עברון).

מוצר מפורסם אחר, מתחום שונה לחלוטין, נבנה אף הוא בבית-המלאכה של פאגלין: התנור, שבו נשרפה גופתו שלאדולף אייכמן . ח מ ש – ע ש ר ה שעות - היה פרק הזמן שהוקצה לגידי להשלמתו של הפרויקט. "עבדנו כמו מטורפים," סיפר, "מסתבר, שהממשלה עמדה בלחץ בינלאומי אדיר לחון את אייכמן, והיא רצתה לבצע את גזר-הדין במהירות." (גידי בראיון עם עברון)

בהסכם הצטרפותו של האצ"ל לצה"ל נכלל סעיף, שקבע: שלושה ממפקדיו – מרידור, לנקין ופאגלין - יגויסו בדרגות אלופים.
פעמיים התייצב עמיחי פאגלין בלשכת הגיוס. פעמיים נפסל.
"בלתי-כשיר לשירות - מטעמי בריאות," נרשם בפנקסו.
מי אמר, שלשלטונות צה"ל אין חוש הומור?
את גידי זה לא הצחיק.
הוא לא סלח על כך עד יומו האחרון.

"לו חכמו מנהיגי ישראל, והיו מנצלים את הפוטנציאל האדיר של מסירות, הקרבה ויכולת, ואנשים כגידי היו נוטלים חלק בניהול מלחמת הקוממיות - גבולות הארץ היו אחרים כיום ופני המדינה היו שונים," העיר במרירות תת-אלוף מיל מרדכי ציפורי.

שבירת הגרדומים

מתוך מאתיים המבצעים, שתכנן והוציא לפועל במהלך תפקידו כקצין המבצעים הראשי של האצ"ל – פעולה אחת ויחידה קוממה את נפשו של גידי והעיקה עליו יותר מכול – תליית הסרז'נטים. "כשאתה חושב על שני אנשים חסרי-ישע, שפניהם מכוסים, נתלים לנגד עיניך, אתה יודע שעברת את הגבול. זו כבר לא מלחמה, זה משאיר כתם, זה מעיק על המצפון…" – התוודה כעבור שנים בראיון עיתונאי. עם זאת, הוסיף, ללא היסוס: "הייתי חוזר על המבצע הזה למחרת היום, אילו התעורר שוב ההכרח".

"במשך כל תקופת מלחמתנו בשלטון המנדטורי," חזר והדגיש, "לא חשתי שנאה עיוורת כלפי הבריטים, כבריטים. היו לי רגשות קשים, מהולים ברוגז רב ואולי גם באיבה עזה בכל הקשור למדיניותה של בריטניה כלפי היישוב היהודי. מסיבה זו נלחמתי, ללא פשרה, ללא רחם, בכל האמצעים, שעמדו אז לרשותי, אולם בחיילים הבריטיים לא ראיתי אויבים אלא כלי-ביצוע של מדיניות, שלא הם יזמוה. יתרה מזו – כיבדתי אותם כלוחמים – בזתי לשולחיהם בלונדון היושבים לבטח על כסאותיהם המרופדים ומטילים על אנשי-הצבא את המלאכה הבזויה לרדוף פליטי-שואה בלב ים ולנעול בפניהם את שערי הארץ.
לא פעם במהלך פעולותינו, נקרו בדרכנו עשרות ואולי מאות חיילים בריטיים חסרי מגן - ולא פגענו בהם לרעה.

עד שבאו התליות – והותירו אחריהן משקע כבד;
ואחר-כך - היריות בחיילינו השבויים בפריצת כלא עכו.
על כל אלה לא ניתן היה לסלוח.

הרג אנשינו בדם קר, באכזריות צינית, במסווה של חוקי-חרום – לא יכול היה לעבור מצדנו בשתיקה. גנרל ברקר הבטיח לתלות יהודים מעל לפנסי הרחובות – וצריך היה להוכיח לו ולעם הבריטי, שתליות יכולות להיות מנת חלקם לא רק של חיילי מחתרת יהודיים אלא גם של צבאות הוד-מלכותו. ואת זאת עשינו – אף כי בחירוק שיניים. אולם המסר, אכן, נקלט: תליית הסרז'נטים שמה קץ אחת ולתמיד לחרפת הגרדומים בארץ הזו.

מאז – ועד לקץ המנדט הבריטי – לא נתלו עוד יהודים בארץ.

דיוקנו של לוחם חופש

"אילו צריך הייתי להתחיל הכול מחדש - הייתי חוזר על מרבית השלבים בפעולות הארגון בשנים 1948-1945" - קובע גידי בראיון עם שלמה לב-עמי ב 1970: "אינני חושב שהמלחמה בינינו לבין הבריטים (והייתה זו בהחלט מלחמה) חרגה מכללי ההגינות (עד כמה שמלחמה יכולה לכלול את מושג ההגינות). לא חשתי כלפי הבריטים שנאה עיוורת. היו לי רגשות קשים מאוד, אולי אפילו שנאה או רוגז בכמויות עצומות כלפי המדיניות הבריטית - ולחמתי נגדה. אבל לבריטי, בתור בריטי, ולחייל, בתור חייל, לא נטרתי. תמיד ידעתי, שמקור הצרה הוא בלונדון ולא כאן.

המקרה היחידי, פרט לתליות, בו שלובה חמת-זעם כלפי הבריטים - ואני מדגיש את עניין התליות כי זה באמת הותיר משקע עמוק - היה בפריצת כלא עכו, כשחייל ירה בשבויים שלנו, מה שהסב לנו את מרבית האבדות באותה פעולה. עד היום טרם החלטתי, אם לקבל את ההסבר של הבריטים, שהדבר נעשה על-ידי חייל, שקיבל התקפת עצבים, אמוק, כפי שהם כינו את זה, 'למורת-רוחם של המפקדים ואנשי היחידה".

הרג חיילים בריטים לא היווה אצלנו מטרה

"בניגוד ללח"י, שדגל בהרג חיילים ושוטרים בריטיים, כאמצעי להשגת המטרה - הארגון ביצע פעולות בעלות אופי צבאי. להוציא מכלל זה פעולות תגובה על תליות - הארגון לא הציב הרג בריטים כמטרה. מה שמעניין הוא, שבלחימה השוטפת (שכונתה בזמנו 'צמחוניות', על-ידי הלח"י), נהרגו יותר בריטים מבכל סדרת הפעולות של הלח"י. הדבר נבע מהיקף מלחמתו של הארגון.

המקרים היחידים, שבהם ביצענו פעולות על-מנת להרוג, היו פעולות תגובה לאחר תליות. בין אם זה התבטא בתליית הסרז'נטים או בפיצוץ רכבת על חייליה ליד רחובות. בכל הפעולות האחרות, אם נפלו חללים מקרב הבריטים, הדבר נבע מהתקפות על אוביקטים שלטוניים. אינני טוען, שסיכנו עצמנו, כדי לחסוך חייהם של חיילים בריטיים. זאת לא עשינו, הגם שהיינו נוהגים לשגר אזהרה מראש לפני פיצוצו של אוביקט זה או אחר. אישית, הזדמן לי יותר מפעם להרוג עשרות ואולי מאות בריטים, שעה שהיו חסרי-יכולת מגן - אך מעולם לא עשיתי זאת וגם לא חשתי כל צורך בכך. המקרים היחידים, שיצאנו, כדי להרוג - היו בתגובה לתליות.

לא הייתי שלם בזמנו (וגם היום, לא) עם שני דברים: מדיניות ההבלגה, שנקטנו בתקופת ה'סזון', מדיניות ששילמנו עליה בדם, בסבל, ובאבדן חרותם של טובי אנשינו ומפקדינו. וכשאני מדבר על מחיר הדמים, כוונתי גם למחיר, ששילמנו כולנו - עקב כך, שהמדינה לא הוקמה בגבולותיה ההיסטוריים. וזאת, לדעתי, בראש ובראשונה, משום שהורחקנו מכל עמדה שלטונית באותן עתות הכרעה גורליות. סברתי אז, ואני משוכנע גם היום, שהיה זה אחד ממחדליו הגדולים של הארגון, שלא נאבק להגיע לשלטון. כל ארגון אחר של לוחמי-חופש בעולם היה מנצל את עמדת הכוח, שהגיע אליה, תוך כדי מלחמה אקטיבית, כדי לחזק את מעמדו הפנימי.

אני חושב שהרבה מחתרות ביצעו פעולות ראווה כלפי האויב האמיתי, כדי שבבוא יום השחרור, יתייצבו הם בראש הפירמידה. הארגון עשה באופן הפגנתי את ההפך מזה, והתוצאה - בלי להזכיר את העוול, שנגרם לכל לוחמינו, שהורחקו בכוח מכל עמדת-מפתח במדינה - שפיכת-דמים מיותרת, כדי להגיע לגבולות המדינה של היום; יכולנו להגיע לכך בתום מלחמת הקוממיות ולא כעבור עשרים שנה." (ראיון עם ש. לב-עמי, 1970).

כיצד הצטיירה דמותו של גידי בעיניו של מנחם בגין?

"שתקן, עקשן. אהוב על כולם. עניו, אהב את המעשה; שנא את הפרסומת - כזה היה גידי שלנו," הוא מתארו: "לו ראית אותו, מעולם לא היה עולה על דעתך, כי צעיר צנום וצנוע זה כתב, במו ידיו, דפים שלמים בהיסטוריה הצבאית של עמנו. מניין בא גידי? הוא היה פעם ב'הגנה'. הרעיון הביאו אלינו…

עול ימים היה - עדיין לא יצא משנות העשרים שלו - שעה שקיבל את הפיקוד על מחלקת התכנון הצבאי של הארגון. את אשר עשה הצעיר המופלא הזה, שכישרונו הצבאי גובל ללא ספק בגאוניות, יזכרו הבריטים כל עוד תישא אותם האדמה. החרמות הנשק הגדולות והנועזות ביותר היו פרי מחשבתו, או מעשי ידיו: פריצת כלא עכו, מלון המלך דוד, השמדת המטוסים ושדות-התעופה הצבאיים, בראש ובראשונה - בקסטינה, שם הושמדו למעלה מעשרים מפציצים כבדים - כל זה תוכנן על-ידי גידי. הוא היה הרוח החיה בכל הפעולות הללו. הוא היכה בבריטים מכה גדולה (יחד עם שמשון, מפקד פעולת עכו) בתקופת המצב הצבאי. גדעון הוא שזכאי לשאת, אחרי שמעון מבית החשמונאים, את השם כובש-יפו …" מנחם בגין ("המרד" עמ' 112-106).

יצחק שמיר: "שמו של גידי הלך לפניו, ועד למקום גלותנו באפריקה הגיע. תמיד, בשיחות אודותיו, שבו ועלו כושרו הטכנולוגי המעולה, כוח ההמצאה שלו ומנהיגותו האמיצה בקרב. בטוחים היינו, שגידי ימצא את מקומו בצבא וישתלב בתפקיד בכיר ביותר. כולנו הצטערנו והתרעמנו על שזה לא קרה. בגין דיבר עליו בהערצה וראה בו גאון צבאי, שלא הזדמן לעם-ישראל להפיק ממנו את מלוא התועלת. אני חוזר ואומר, שפעולת המחתרת, המחתרת הלאומית - היא שהביאה את הבריטים להחלטה שלהם, לעזוב את הארץ. אין לי כל ספק, שמה שהשפיע עליהם בכיוון זה, מה שהשפיע על דעת-הקהל הבריטי, על אנשים חשובים בפרלמנט הבריטי - היו הפעולות המלחמתיות נגדם, ביניהם - מלון המלך דוד, התקפות על שדות-תעופה, על בנייני הבולשת, שחרור אסירי עכו, ולבסוף, הפעולה האחרונה של תליית הסרז'נטים - הדברים האלה, עם כל אכזריותם ועוצמתם - הם אשר אלצו את בווין ואת חבריו לעזוב - נגד רצונם - את ארץ-ישראל." יצחק שמיר (ראיון עם עברון 1997).

פרופסור משה ארנס: "עמיחי פאגלין היה ממש גאון בכל הקשור לפעולות צבאיות. ביכולת שלו לחשוב במושגים לא אורתודוכסים, במציאת פתרונות, שאיש אחר לא היה מעלה על דעתו. צה"ל, לדעתי, הפסיד אדם, שיכול היה להיות, צריך היה להיות רמטכ"ל, וכיוון שבא מהאצ"ל, לא ניתנה לו ההזדמנות להתגייס ולהגיע לעמדה הבכירה ביותר, שאין לי ספק, שהיה מגיע אליה, לו היה משרת בצה"ל.מדי פעם היו לו רעיונות והברקות לא אורתודוקסיים, ותמיד כדאי היה להאזין להם, גם לגבי נושאים, שלא היו בתחום עיסוקו היומיומי. הוא לא היה מהנדס במקצועו - אך עסק בעניינים הנדסיים וטכניים בהצלחה לא קטנה, בלי שהייתה לו ההשכלה הפורמלית לכך.

בתקופה, שבה שירת כיועץ ראש-הממשלה לענייני טרור, שימשתי יושב-ראש ועדת חוץ וביטחון, ואני יודע, שבמערכת הייתה הפתעה וגם מידה מסוימת של זלזול, כשבגין מינה את גידי לתפקיד. היו רגילים שלתפקידים כאלה ממנים אנשים שבאו מה'מוסד', אלופים בצה"ל, העיקר, מתוך המערכת. הם לא הכירו אותו ולא ידעו את עברו ואת יכולתו. אולם מהר מאוד נוכחו עם מי יש להם עסק, ובתקופה הקצרה, שהסיפק לשרת שם - תרם רבות לביטחונה של המדינה." (ראיון עם עברון – 1996).

אל"ם מיל. יהודה נאות גלובמן: "עמיחי. שיער שחור, עיניים עמוקות, פנים של נזיר. לא דיבר הרבה. עשה עלי רושם רב מאוד. הרושם הזה נשאר…הוא היה איש מיוחד. ראשית - היה אמיץ ללא חת, מעט מאוד אנשים, שהכרתי בחיי, היו אמיצים כמוהו. זה התבטא בכך, שלא ידע מה זה פחד. מבחינתו - כל דבר היה אפשרי; מבחינתו - אי-אפשר היה להיפגע, וגם לא הייתה לכך חשיבות. להיאסר לא בא בחשבון, זה לא יכול לקרות לו, וגם לא לאיש מאתנו. ואין דבר, שלא ניתן לעשותו, אם רק נשכיל לעשותו נכון, במרץ ובאמונה. זאת ועוד: בעיני הוא היה מעין נזיר כזה. נזיר … גבוה, שחור, פנים מצומקות, שתקן, כמעט זועף. ועם כל זה, כשהיה מחייך, כשהיה 'מרביץ' איזו בדיחה מהצד - זה היה משהו!

הוא היה שונה מאתנו. חושבני, שעצם העובדה, שהוא בא אלינו מ'הצד השני', הממוסד, עם הערכים של היישוב המאורגן, עם התפיסה הסוציאליסטית דאז, למרות שהגיע מבית אמיד, לא פרולטארי, הייתה בו מין ישראליות כזו, מין פשטות, קצת זרה למחנה שלנו, בעל הגישה הז'בוטינסקאית של ה'הדר'. גישה, שהמסורת היהודית, הדת היהודית, הטביעו עליה את חותמן. בניגוד לגישה הרבולוציונרית (של המהפכה הרוסית) שאימץ ה'צד השני'. היינו אולי יותר יהודים ממנו, אולם הוא היה יותר ישראלי מאתנו. ולכן, במידה מסוימת חשנו קצת 'זרות' בקרבתו, אולי משום שהיה משכמו ומעלה, משום שהיה אמיץ יותר ובעל-מעוף. אולי מכאן נבע השוני. ואם באים לנתח את פעולותיו הגדולות, בפרספקטיבה של אותה תקופה דלת-אמצעים, שהכול היה בה פרימיטיבי ווינגייט נחשב לאליל מבחינה אסטרטגית - אינך יכול, שלא לחוש בגאוניות של אותו מפקד נועז ורב-תושייה - ובלי להמעיט חלילה כהוא זה בחלקם של יתר המפקדים בארגון, ובתרומתם להצלחת המרד - אינך יכול, שלא להודות, שהאיש, שהגשים את אותו 'מרד', הלכה למעשה - היה גידי. יש בכך, כדי להסביר, אולי, את דחיקתו מהחיים הפוליטיים ושיבתו לחיים האזרחיים, שעה שכולם, בחרו בקריירה פוליטית. הוא כאילו יצא מן המחנה, כאילו לא היה שייך אליו. הוא מילא את חלקו - ויצא ממעגל המשחק. בחינת 'הכושי עשה את שלו - הכושי קם והלך…' גידי היה ונשאר דמות הירואית יוצאת-דופן, גבוה משכמו ומעלה מכל היתר, שהגורל הציבו באחת השעות המכריעות של המאבק בראש הפירמידה של המלחמה בבריטים. וכשזו נסתיימה - נסתיים גם תפקידו.

צה"ל של היום אינו יכול לקלוט אדם כמו עמיחי ולתת לו תפקיד מרכזי. צה"ל הוא מכונה גדולה, משומנת, הפועלת על-פי דפוסים מוגדרים. בצה"ל אין מקום לרבולוציונר עם רעיונות מהפכניים, אין מקום לאינדיבידואליסט בנשמתו, שאינו מסוגל לקבל על עצמו מרות וכפייה מחשבתית. אנשים, כגידי, אין להם מקום בצה"ל של היום.

צה"ל של 48' – זהו סיפור אחר. בצה"ל של 48' גידי יכול היה להיות אחד המפקדים המעולים, בפיקוד-שדה או בתכנון פעולות. אף כי אין ספק, שהיו מקצצים בכנפיו. ברייה כזו לא יכולה הייתה להיות במנגנון כה גדול ומורכב. כמו שוינגייט לא היה מתאים להיות במסגרת של הצבא הבריטי, הוא היה מפקד וקצין מעולה לתפקידים מיוחדים. הוא היה פולט את עצמו מצה"ל - זה לא היה בשבילו. זוהי, לפחות, דעתי אני. נפשית - הוא היה אינדיבידואליסט, הוא לא היה מתפשר עם שום דעה, שאינה תואמת את רוחו ואת קו מחשבתו. ובמכונה כמו צה"ל, לא יכול היה למצוא את מקומו." (ראיון עם עברון 1997).

יצחק פאגלין, האח הבכור: בעמיחי הייתה אש בוערת, אבל האש הבוערת הייתה פנימית. הוא לא היה, בדרך כלל, איש נאומים. אבל הוא הלהיב אנשים בכושר הביצוע העצום שלו, בדבקות במשימה ובכישרון. לאחר פטירתו קיבלתי מכתב מחבר המתגורר כיום בשווייץ ובשעתו היה חבר באוהלי הפלמ"ח: "אתה אינך יודע", כתב, "באיזה הערצה דיברו עליו אצלנו… אף פעם לא דיברתי אתך על כך, אך דע לך, שבערבים, לאור המדורה, באוהלי הפלמ"ח, גידי היה נושא שיחתנו יותר מפעם…ודיברו עליו בהתפעלות, על קצין המבצעים של האצ"ל…" (ראיון עם עברון)

יצחק אבינועם - מפקד מחוז ירושלים בתקופת המחתרת: "גידי היה גאון בדרך ובצורה, שבה תכנן את המבצעים. ההגדרה המאפיינת את דרך חשיבתו: 'באם רצונך לנצח את האויב - הקדם אותו במאית של שנייה. אתמקד במבצעים, שגידי הכין, תכנן, ועל חלק מהם פיקד ישירות. הייתי אומר, ש"אניות הדגל" בתקופת גידי, גם מבחינה היסטורית, היו: פיצוץ מלון המלך דוד, פריצת כלא עכו, ותליית הסרז'נטים. בפיצוץ מלון המלך דוד החלה, למעשה, הספירה לאחור של עזיבת הבריטים את הארץ. הפעולה השנייה, הפריצה לכלא עכו. שילוב מתוכנן של כוחות קומנדו, תחכום על-ידי הסוואה, שילוב של מודיעין, של מציאת נקודת-תורפה, 'בטן רכה', שדרכה פרצו פנימה, וניצול הניסיון של הלוחמים, החלק ההסוואתי - כל זה יחד מציין את פעולתו של גידי, שהוא היה האחראי כמפקד הפעולה, לא פיקד, אבל תכנן את הפעולה.

'הקש ששבר את גב הגמל' היה, ללא ספק, תליית הסרז'נטים. ההחלטה והביצוע: החלטה קשה עד מאוד, וביצוע עוד יותר קשה. והתוצאה הישירה: הפסקת התליות של לוחמים, לוחמי האצ"ל והלח"י בארץ.

אליזבט מונרו, היסטוריונית בריטית ופרופסורית באוקספורד, מצטטת מברק, ששלחו השלטונות הבריטיים לשר-המלחמה הבריטי ולמפקד הצבא במזרח-התיכון - יומיים לאחר תליית הסרז'נטים. באותו מברק ניתנת ההוראה להכין את הכוחות ליציאה מארץ-ישראל ולהסיג אותם לעבר המחנות במצרים. מי שמנתח את המצב, יכול להסיק מהעובדות החשובות והפשוטות האלה, מהממד הגדול והעצום של שלושת המבצעים האלה - שכאמור, תכנן אותם גידי, וכקצין מבצעים היה אחראי לביצועם - את חלקו בסילוקו של השלטון הזר מארץ-ישראל." (ראיון עם עברון 1996).

"אשר חייב לקרות - יקרה ממילא'

במלים אלה ביטא, למעשה, עמיחי פאגלין את כל פילוסופיית החיים שלו, ועל פיה נהג משחר נעוריו ולכל אורך מסלול חייו הסוערים", סיכם שרגא עליס, מעוזריו הבכירים של גידי: "בכל הפעולות הנועזות, שתכנן וביצע במאבק חסר הפשרות נגד הבריטים בשנים 1948-1944, הוא נע זקוף קדימה, דבק במטרה, ללא מורא, ללא היסוס, ללא פחד - עד שיד הגורל האכזרית השיגתהו ב1978, בתאונת-דרכים הרת-אסון, שבה קיפד את חייו יחד עם רעייתו, ציפורה, שליוותה אותו בנאמנות מימי המחתרת עד לסוף הטראגי". (ראיון מוקלט עם עברון).

תאריך:  10/06/2014   |   עודכן:  10/06/2014
יוסף עברון
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
גידי - קצין המבצעים האגדי של האצ"ל - דיוקן
תגובות  [ 8 ] מוצגות   [ 8 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
ערן גפני
10/06/14 10:45
 
refaella
10/06/14 17:03
2
ערן גפני
10/06/14 10:45
3
אחת העם המקורית
10/06/14 17:55
4
משה כרמל
11/06/14 13:14
 
refaella
11/06/14 14:36
5
קורןנאוה טבריה
11/06/14 13:50
6
ירון זכאי 1
12/06/14 20:39
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
השופט: אלעזר נחלון, בית משפט השלום בירושלים
10/06/2014  |  איתמר לוין  |   כתבות
עד פברואר 1990 כלל לא חשבה הילה גרסטל על קריירה שיפוטית, אבל אז - בתוך שבוע - שאלו אותה שלושה שופטים מדוע שלא תציג מועמדות. היו אלו מיכל רובינשטיין, שאול אלוני המנוח (שהיה אז במינוי זמני בעליון) והדסה בן-עתו. "זה ששלושתם שואלים אותי מבלי לתאם ביניהם, היה מבחינתי סימן", סיפרה גרסטל (יום א', 8.6.14) בערב פרידה מתפקידה כנשיאת בית המשפט המחוזי מרכז.
09/06/2014  |  איתמר לוין  |   כתבות
בעקבות הטרגדיה ערב חג השבועות בסביון, בה מצאו את מותן שתי ילדות בבריכת שחייה פרטית ביישוב, ושורה של אירועים קשים נוספים שהתרחשו לאחרונה בבריכות שחייה פרטיות - מרענן המוסד לבטיחות ולגהות את כללי הבטיחות בנושא. הנהלים מתמקדים בהשגחה ראויה, גידור מתאים, ושימוש נכון באמצעים חשמליים ובכימיקלים.
09/06/2014  |  אנדרי מטיאס  |   כתבות
בשנים האחרונות המושג "אכילה רגשית" תופס יותר ויותר מקום, הן בקרב הקהל הרחב שהתייאש מניסיונות מהירים של ירידה במשקל והן בקרב מטפלים ממגוון רחב של אסכולות שמעוניינים להציע למטופליהם המתמודדים עם מורכבויות וקשיים סביב נושא האוכל והאכילה כיווני חקירה, התבוננות ואפשרויות חדשות לשינוי אמיתי וארוך טווח לאחר שנים של תקיעות, כישלונות ואכזבה.
09/06/2014  |  רוני מייזליש  |   כתבות
תרגום של פיוטים הוא מלאכת מחשבת, ומי שקורא את ספר התרגומים של פרופ' רפאל לווה, מתענג מפסגות אמנותיות: הן הפיוטים העבריים שחלקם נשכחו, והן לשון התרגום שידעה לשמור על הלשון המיוחדת מתוך הכרת מטבעות הלשון באנגלית, מפלסי הלשון המתאימים לפיוטים אלה. כל תרגום הוא נשיקה מבעד למטפחת, וכאן אנו חשים את המטפחת המתנפנפת, מטפחת שעוברת מדור לדור, משב רוח של שפה שכל כולה עומק ונשמה.
09/06/2014  |  הרצל חקק  |   כתבות
אורי מילשטיין
מגזין סגולה
אורי מילשטיין
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
היועצת המשפטית קרעה הלילה את מסכת הצביעות והרמייה והשטיקים והטריקים של בנימין נתניהו ושריו ובעיקר החרדים שבהם    בהרב-מיארי אמרה למאיר פרוש ולמגעילים שעימו כי צריך להגן על האומה ולה...
בצלאל סמוטריץ'
בצלאל סמוטריץ'
הרבה זמן כבר לא חוויתי פער גדול כל כך בין המציאות לסיקור המעוות שלה בתקשורת הישראלית    צר לי לקלקל למחרחרי הריב והמחלוקת, אבל מה לעשות, פשוט הייתי שם וזה היה הרבה פחות דרמטי...
יוסף אורן
יוסף אורן
אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il