יום העצמאות שלי

הנושא "רצח מתוך רחמים" או - "המתת חסד" - נעשה בזמן האחרון אקטואלי ביותר עקב הצעת חוק שהוגשה בכנסת לאפשר זאת בתנאים מסוימים.

יש רבים בציבור הרואים בזאת לא רצח אלא המתת חסד.

המחזה "יום העצמאות שלי" מאת דן קלאנזי, המועלה כעת מעל בימת תיאטרון מ.ר.א.ה. - קריית שמונה בנוסח עברי מצויין מאת שיר פרייבך, נוגע בנקודה זו ללא קשר כמובן עם הצעת החוק. שאלה זו גם אינה הנקודה המרכזית של המחזה.

זאת דרמה משעשעת למדי, למרות הנושא הקשה, שביים רועי הורוביץ, המנהל האמנותי של התיאטרון.

יחס לא הוגן

ראשיתה של ההצגה בשנת 2011 כאשר הורוביץ ביים אותה במסגרת תיאטרון בית צבי והיא בוצעה בהשתתפותו כאדם המתנדב ושחקני שנה ג' של בית צבי. כאשר הורוביץ התמנה למנהל האמנותי של התיאטרון הוא שינה את שם ההצגה מ"המתנדב" ל"יום העצמאות שלי", החליף את השחקנים בשחקנים מקצועיים והמשיך לשחק באותו תפקיד.

מתנדב-אדם-הורוביץ מבקר באופן קבוע אצל חולה איידס סופני -מלוין-מיכאל גמליאל.

הוא מתקבל בחשדנות גדולה, בצעקות ויחס לא הוגן. מלוין מוציא את כל כעסו, תסכולו ומרירותו ביחסו אל אדם וכל הסובבים אותו.

בהמשך עם הביקורים התכופים של אדם אצל מלוין חשדנות זו הופכת לחברות עד שמלוין מבקש מאדם להחיש את מותו ולסייע לו בתכנונו בהמתת החסד שהוא מתכנן מבלי שצוות הרפואי ירגיש בזאת.

הכל במקום

ההצגה מרתקת, מרגשת, מבוצעת מצויין וטוב עשה תיאטרון הקאמרי שנתן במה לתיאטרון מ.ר.א.ה באחד מאולמותיו בביקוריו בתל אביב.

הבימוי מקסים. אין שניה שאתה לא מרותק. הכל במקום. הכל בזמן הנכון. הכל חושב בקפדנות ומכוון לעיקר, למטרה.

מתעוררות ומועלות שאלות ונושאים בדבר זכותו של האדם להחליט לא להאריך את חייו. האדם משתדל להיות אסתטי, מכובד ולא לסיים את חייו כאשר הוא גמור ב100%.

מוטב לאדם לסיים בצורה מכובדת כאשר הוא עדיין ב-75% מכוחו ולא גמור לגמרי, שבר כלי המהוה נטל על עצמו, על קרוביו ועל הסובבים אותו ללא כל תועלת לאף אחד.

עשה חטאים

מיכאל גמליאל שחקן מעולה. הוא רב גווני במשחקו. הוא גם גס רוח גם חם וידידותי, גם רגזן וגם שליו. הוא החלטי במעשיו ואין בו כל התלבטות בקשר למעשה שהוא מתכנן לעשות. הוא יסודי ועושה את הכל בקור רוח. דואג בכל יכולתו שלא יואשמו אחרים במעשה האסור.
נהנתי לראות הן אותו והן את הורוביץ בנשחקם.

מלוין שוכב בבית חולים קאתולי ובין השאר מוזכרת הדוגמה הקאתולית האומרת שהרופא לא חייב לעזור בכאבים לחולה כי כנראה האחרון עשה חטאים ובכאבים הוא מכפר עליהם אך יתן לו תרופות לריפוי ולא הקלה בכאבים.

המתנדב והחולה שני טיפוסים שונים. שניהם מבצעים את תפקידם בצורה מעולה. האחד - מלוין - רגזן, מוציא את כאבו בהתנהגות לא הולמת אל הבאים לעזור לו, אל הסובבים אותו, והשני - המתנדב תמים, איש חם, אוהב לעזור, בא אל החולה הסופני במטרה אחת ויחידה לעזור לו בכל יכולתו ולהשכיח את בדידותו בימיו האחרונים. הוא לא רגיל ליחס הברוטלי אך מנסה להבינו.

החולה יודע ללחוץ על הרגשות של המתנדב ובסופו של דבר משיג את כל מבוקשו.

אדם טוב

לדעתו יש לו את כל הזכות להחליט מתי מספיק לו לסבול ולסיים את חייו בצורה מכובדת.

המתנדב מבין את החולה. הוא מתלבט כי מבקשים ממנו דברים האסורים על-פי החוק. בהתחלה מסרב אך בסוף מסכים לכל ומשתף פעולה עם החולה עד שגואל אותו מיסוריו.

מלוין מרוצה. הוא מאושר ואמר לפני נטילת הכדורים שיסימו את חייו "השלמתי עם עצמי. מחר זה יום העצמאות שלי", מודה לאדם ואומר לו "אתה אדם טוב מגיע לך שיאהבו אותך ויחבקו אותך".

מורן זפרני בתפקיד אפיזודי כאחות בבית החולים עושה היטב את כניסותיה הקצרות מפעם לפעם בחדר החולה.

קלילות והומור

עיצב את הבמה הבמאי ואת המוזיקה המתאימה והמקורית כתב דניאל סלומון. על התאורה היה אחראי מאיר אלון.

המחזה כתוב בשפה נפלאה ולמרות שזו דרמה עם נושא כבד יש בה קטעים משעשעים רבים והכל מוגש בקלילות ובהומור. זהו מחזה המעורר שאלות רבות והוא ודאי יעורר ויכוח חריף בין המתנגדים והמצדדים. מעניין יהיה לראות מה תהיה התוצאה בכנסת.

המחזה זכה בפרסים רבים בעולם וכן להצלחה גדולה מאוד כאשר התיאטרון ביקר בדרום אפריקה והציג שם בשפה האנגלית.

לראות או לא לראות: מחזה ומשחק מעולים. מעלה שאלות ראויות לדיון רציני. הפקה מומלצת ביותר.