יש מערכות ציבוריות המצויות באי-ספיקה מתמדת. לא רק אצלנו אלא בכל העולם. לא מערכת הביטחון, כי זו הרי מתוקצבת בהתאם לאירועים: חטיפה אחת או מטר טילים ומיד כל ההתנגדות להעברת אי-אלו מיליארדים נוספים – מתפוגגת. לא מערכת התחבורה, כי זו מתוקצבת בכל עת שמספר התאונות עובר את סף התקשורת. לא הרווחה, כי זו מקבלת תקצוב בהתאם לשיוך המפלגתי של השר בלי קשר למציאות.
אבל הבריאות מצויה תמיד באופן מובנה באי-ספיקה שהולכת ומעמיקה. זאת למרות שבניגוד למערכות האחרות – המתמודדות תמיד עם חוסר ידיעה של העתיד, יהיה זה ביטחוני או כלכלי – הרי במערכת הבריאות הכל גלוי וידוע בטווחי זמן של שנים עד עשרות שנים. המחלות ידועות, האוכלוסייה מוכרת, המגמות גלויות, והסיבות לאי-ספיקה ברורות לחלוטין למי שרוצה להתבונן.
סיבה אחת היא האנשים. הפוליטיקאים שמבטיחים חלומות באספמיא. בריאות שוויונית נגישה ומעולה על חשבון המדינה היא הבטחה רק על בסיס של תזרים מזומנים אינסופי ממקורות שאינם מחייבים עבודה, כמו הנפט של נורווגיה, של ברונאי, של סעודיה. במציאות שלנו, שבה מרבית הכסף הציבורי מגויס כמיסים מן האוכלוסייה העובדת שחלקה באוכלוסייה הכללית הולך וקטן, ההבטחה הזו היא שקרית מיסודה.
במציאות שלנו, שבה קיימת מדינה בתוך מדינה (הרשות הפלשתינית) שגם אזרחיה הם לקוחות-שאינם-משלמים, הבטחה זו מנותקת מן המציאות באופן קיצוני. זהו המצב גם בארצות-הברית, שבה חוק הבריאות הממלכתי של הנשיא
ברק אובמה מתפרק עוד לפני שהחל.
סיבה שנייה היא האנשים. כמו כל מערכת ציבורית, עובדי מערכת-הבריאות הציבורית מתחלקים לשלושה. אלה שנהנים מאוד מן המצב הקיים, אלה שמסתדרים עם המצב הקיים ואלה שאין להם ברירה. אותה שכבה עליונה שנהנית מאוד מן המצב הקיים היא הסוד לאי-ספיקה, כיוון שחבריה מהווים גילדה מקצועית הקובעת לעצמה ולכל המערכת את הכללים. והכללים הם שחברי הגילדה ישמרו את זכויות היתר שצברו לעצמם, ישמרו ויעצימו את כוחם במערכת, ולעולם לא יאפשרו לגורם חיצוני כלשהו לצמצם אותו. בכך אין הם שונים מן הסוורים בנמלים, מוועד חברת החשמל, מוועד "מקורות", מצמרת שירותי הביטחון.
חלוקה של בתי החולים לאקדמיים ולטיפוליים
ועדת גרמן היא דוגמה מרשימה לאמור דלעיל. הוועדה לא התייחסה כלל לסיבות האמיתיות לאי- ספיקה של מערכת הבריאות, אלא קבעה כללים שיזרימו עוד כסף בדיוק לאותה שכבה עליונה שכבר היום נהנית מזכויות יתר. המלצות הוועדה הן אוסף של פריטים המהווים זריית חול בעיני הציבור מצד אחד והזרמת כספים לידי הגילדה מצד שני. לדוגמה, היכולת לבחור בין שלושה בתי חולים.
כאילו שהציבור באמת יודע איזה בית חולים טוב יותר ממשנהו בנושא מסוים. האם מישהו בציבור יודע אם בית חולים הדסה טוב יותר משערי צדק בגליומה פילוציטית בגזע המוח בילד בן שנתיים מבחינת התוצאות של טיפול כירורגי-בקרני-גמא? (זוהי שאלה רטורית.)
יתר על כן, חלק גדול מן הציבור מצוי באותם חלקים של הארץ שבהם יש רק בית חולים ציבורי אחד, כמו למשל חצי מיליון תושבי הדרום הנסמכים על בית החולים סורוקה. כך, ההמלצה לאפשר "רובד חדש של כיסוי ביטוחי שיאפשר בחירה של הרופא בלבד". ברור מיהם הרופאים שייהנו מגישה אל מקור כסף חדש זה – אותם אלה שכבר כיום נהנים מן השליטה שלהם באמצעי הייצור. הדיבורים על התייעלות הם חסרי משמעות, כל עוד אין שינוי יסודי של התופעות שהובילו לשחיתות.
וכך כל המלצות הוועדה שנוסחו, כמובן מאליו, בידי חברי הגילדה.
לכן, אם רוצים להוציא את המערכת ממצב של אי-ספיקה, יש לטפל בגורם האנושי – הן בהבטחות פוליטיקאים את הבלתי אפשרי, והן בשליטת הגילדה במערכת.
החלק הראשון בטיפול הוא ביטול חוק הבריאות הממלכתי. החוק נוצר למטרה אחת: לחלץ את קופת החולים הכללית מקריסה כלכלית ומגילוי עומק-השחיתות הנהוגה בה. המטרה הושגה. הכללית ממשיכה לפעול, וראשי הגילדה של הקופה ממשיכים ליהנות מן השמנת. המטרה שלשמה הוא לכאורה חוקק – רפואה שוויונית ונגישה – לא הושגה, והמערכת מצוייה באי-ספיקה.
החלק השני הוא ארגון מחדש של המערכת לא על-פי עיקרון, לא של פרטי לעומת ציבורי אלא של פרטי לעומת אקדמי. שירות רפואי ציבורי יהיה קודם כל אקדמי, לצורך קידום מדע-הרפואה, והרופאים בו יעסקו באקדמיה בלבד. מטבע הדברים, רק חלק מבתי החולים והמכונים הקשורים בהם יכולים להיות אקדמיים בלבד, ולכן אליהם יתנקזו רק החולים הזקוקים לרפואה אקדמית. כך, אותו חולה בגליומה פילוציטית בגזע המוח שבדוגמה לעיל מתאים לרפואה אקדמית של מומחי-על בלבד, שאין להם עניין בעשייה לביתם, אלא בעשייה אקדמית.
מטבע הדברים רק מיעוט של הרופאים, אלה שבאמת ובתמים מקדישים את חייהם למדע הרפואה, יבחרו במסלול זה. על הרופאים הללו ייאסר, בחוזה, לנצל את כישוריהם במערכת הפרטית. מצד שני, יוגדר עבורם זמן מחקר, מוגן מדרישות קליניות.
יתר הרופאים יהיו במערכת הלא-אקדמית, שבה ההשתכרות מקושרת למאמץ המושקע, למומחיות שנרכשה ולכלכלה האמיתית. עצם ההגדרה של אקדמיה ובתי חולים אקדמיים כמעסיקים ללא אופק כלכלי של התעשרות, ייצור מאגר גדול של רופאים שאומנותם רפואה ונאמנותם היא לציבור הלקוחות ולא למנהל המחלקה.
המצב הנוכחי – שבו רופאים ורופאות בכירים במערכת הציבורית, שיש להם משכורת מובטחת, כוננויות, עבדים (ששכרם משולם מכיס הציבור, ולא מכיסם שלהם!) המחזיקים עבורם את המחלקות, משרה אקדמית ומחקר, והם מעבירים כרטיס בשעה 12 בצהריים והולכים לניתוחים או ייעוצים פרטיים – הוא נצלני.
שלא לדבר על שר"פ במסגרת אותם בתי חולים, שזה שיא השחיתות. גם העברת פעילותם של רופאים אלה לשעות אחר-הצהריים לצורך "קיצור תורים" אינה משנה את העובדות: ניצול על-ידי הרופא האקדמי של מעמדו המיוחד במערכת כדי לסחוט אותה לכיסו.
המצב הנוכחי – שבו קופות החולים אנוסות להשתמש בשירותיהם של בתי החולים ללא יכולת להתחרות, שבו אסותא למשל, שהיא חברה פרטית, לא תוכל לתפעל את בית החולים שנמסר לניהולה על-פי עקרונות מסחריים של היצע וביקוש – הוא שוב שירות לגילדה. גם בבית החולים הזה ייווצרו תורים, אי-ספיקה כרונית, והלקוחות יידחקו לעבר הרפואה הפרטית שבה חברי הגילדה קובעים את המחיר.
התוצאה של ארגון מחדש על-פי העקרונות הנ"ל תהיה צמצום משמעותי של מספר האשפוזים המיותרים בבתי חולים אקדמיים, העלאת רמת האקדמיה, העצמת המחקר המדעי, ושיפור של כוח האדם הרפואי המתחנך באקדמיה טהורה שאין לה שיקולים כלכליים. התוצאה תהיה קופות חולים, בתי חולים ומכונים שעניינם מתן שירות תחרותי ושיש להם מה להציע לכוח אדם מעולה, בתוך מערכת טיפולית שאין לה יומרות אקדמיות, שבה אנשים מוכשרים עושים לביתם ללא התנצלות וניצול.
מימון המערכת כולה הוא כבר סוגיה כלכלית-פוליטית. אישית הייתי ממליץ על ביטוח בריאות ממלכתי רק לבוגרי מערכת הביטחון, שכן לפי השקפתי הפוליטית, מי שלא שירת את המדינה אינו זכאי לקבל ממנה שירות. אבל חשוב מזה הוא להציל את הציבור, ואת המערכת, מידיהם החמדניות של חברי הגילדה.
