בהודעתה על פרוץ המלחמה שילבה גולדה מאיר, ראש הממשלה, את הביטוי, "לא הופתענו". גולדה ידעה היטב, ש"עיגלה פינות". מאז חזרתה מאירופה בשלושה באוקטובר היא, אנשי "מִטבחה", המקורבים אליה וצמרת צה"ל, כולם יחד וכל אחד לחוד, ישבו על קרני הדילמה הקשה, מיטלטלים בין חשש לתקווה, בין הערכה של "סבירות נמוכה" ובין שכל ישר, בין רצון לפעול ובין שיקולים, שבלמו כל פעולה.

אור ליום שישה באוקטובר הגיע המסר הטלפוני מצבי זמיר, ראש "המוסד",¹ ופתר את הדילמה. גולדה קיבלה כעובדה מוגמרת, שמלחמה תפרוץ באותו היום. היא הזעיקה ל"ישיבת הממשלה" את השרים, שבמקרה נמצאו "בהישג-יד", ותוך כדי ישיבה נשמעה יבבת האזעקה: המלחמה פרצה בעשר דקות לשתיים בצהריים במקום בשש בערב – כפי ש"הובטח" לה. זו הייתה הפתעה בתוך הפתעה. "רק זה חסר לי" – אמרה גולדה (ביידיש).

אם כן, לא הייתה כאן הפתעה מוחלטת לדרג הבכיר, זה היה היסוד ללוליינות מילולית של גולדה, אך לא בהכרח ניסתה לתעתע בציבור. גולדה קיוותה, ובעצם הייתה בטוחה, שצה"ל ייצא מההפתעה כשידו על העליונה, גם אם הניצחון יהיה יותר "יקר" ופחות "אלגנטי". במלים אחרות, מבחינתה ל"הפתעה המודיעינית" לא היה משקל קריטי. המושגים, "מחדל מודיעיני" ו"הפתעה", כפי שהם מקובלים עתה, נולדו מאוחר יותר, כשנודעו והופנמו תוצאות המלחמה וכשניסו להבין את הסיבות. רק אז הפכה הודעת ראש הממשלה לשקרית ולצינית.

בהפתעה יש שניים, המפתיע והמופתע – גם אם לאחד מהם יש תפקיד מוביל מובהק. ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים נולדה כמעט במקביל בשני מרכזים של קבלת החלטות והתפתחה בשני מסלולים מקושרים, ש"נפגשו" סופית בעשר דקות לשתיים בשישה באוקטובר 1973. ועדת אגרנט נתנה משקל מיוחד ל"קונספציה", אבל בעצם התכוונה לקיבעון מחשבתי של מערכת קבלת ההחלטות הישראלית, שננעלה על הנחות מסוימות. הדיוק חשוב, כי השימוש ב"קונספציה" נמצא ביסוד של כל מהלך אינטלקטואלי, ולכן הוא הכרחי. בהחלט אפשר לומר, שבלי קונספציות אין חשיבה, כשיציבות-יתר (קיבעון) וגמישות-יתר (קלות-דעת) הן שתי סכנות מובנות ובלתי-נמנעות.² בהקשר ל"קונספציה" הקונקרטית חשוב לזכור, שעד שנת 1970 היא גם הייתה נכונה.³

הקונספציה הבסיסית הייתה שמצרים מתכננת את מלחמתה כ"תמונת ראי" של המלחמה (1967), שבה איבדה את סיני. בעיני הישראלים, אותה המלחמה התחילה והסתיימה בעליונות האווירית של צה"ל, והמהלך המכריע היה מכת השמד על שדות התעופה של האויב. מלחמת ההתשה הוסיפה חידושים, כגון פגיעה במרכזי אוכלוסייה ובמטרות אסטרטגיות בעורף. הלקחים האלה והגישה של "תמונת הראי" היו מקובלים גם על המצרים. לכן, שאף גמאל עבד-אל-נאצר, נשיא מצרים, להשיג מטוסים, שיתאימו לביצוע "משימות ראי", עם שינוי אחד חשוב: לא נתלו תקוות בסיכויים להתמודד באוויר נגד חיל האוויר הישראלי, ומשימות ההגנה האווירית הוטלו על טילים קרקע-אוויר (טק"א), שהוכיחו את יכולתם בסוף מלחמת ההתשה. אפשר לציין, שעדיין לא הייתה זו ה"מלחמה הגדולה". אולם משימות של תקיפת קרקע בחזית ומטרות העורף עמדו בעינן, וכל עוד לא צויד חיל האוויר המצרי במטוסים המתאימים, נשארה המלחמה בתחום של רטוריקה, של תיאוריה ושל הכנות.

הגורם השני בחשיבותו היה השריון. גם כאן הייתה הסכמה הדדית (קולנית בצד הישראלי וחרישית בצד המצרי) שבדו-קרב שריון-בשריון הניצחון יהיה לשריון הישראלי. רק היתרון המספרי הגדול היה נותן למצרים פיצוי על הנחיתות באיכות. כמו-כן, ל"משוואת הקרב" הוכנס גם החי"ר המצרי, שצויד בטילים נ"ט "סאגר" ובמטולים נ"ט RPG-7. למעשה, גם הנשק הזה לא נוסה במלחמה "אמיתית". הרוסים, סַפקי הנשק העיקריים של מצרים, סיפקו לה טילים נ"מ ונשק נ"ט בכמויות גדולות, אך לא מטוסים, כי בסופו של דבר לא היו להם הדגמים הנדרשים. לכן, העסק המלחמתי "נתקע".⁴

בתחילת 1970 מת הנשיא נאצר, ואנוואר סאדאת ירש אותו, ושינה את המצב בצד המצרי. בתחילת סתיו 1972 החליט סאדאת, שצבאו ייצא למלחמה "עם מה שיש". החלטתו הניעה מהלך של רוויזיה בתוכנית המלחמה לכיוון צמצום היעדים הגאוגרפיים. סביר להניח שהשינוי נעשה בכמה שלבים – עד שהתוכנית הגיעה לנקודת איזון חדשה⁵ גנרל צאדק, שר המלחמה של סאדאת, ראה מיד את סופו של התהליך, ולדידו לגרסה ה"סופית" (המצומצמת) של המלחמה לא הייתה תכליתית מבחינה מדינית.⁶ הוא צדק במסגרת הקונספציה הקודמת, אך סאדאת כבר שינה אותה בראשו, והבין, שיוכל לתרגם הישג צבאי מוגבל לאופציות פוליטיות חדשות ונרחבות. התכלית המדינית תבוא בסוף הדרך, והוא לא מיהר. בישראל לא אובחנה אופציה זו, והאיום המצרי נראה "בלתי הגיוני". סאדאת ראה רחוק יותר, וסילק מדרכו את כל מי שהתנגד לרעיונותיו.

תכנון המלחמה עלה על מסלול מעשי, וההדרגתיות במעבר הקשתה על ישראל להבין את הכוונות החדשות. לאמיתו של דבר, סאדאת הונה לא רק את ישראל, אלא גם את הסורים, כאשר הבטיח להם מלחמה גדולה. תכנון המלחמה היה מקיף, ונעשה במסלולים מקבילים, בנקודות זמן מסוימות היה הכרח "ליישר קו" וגם לקבל החלטות. בצמתים האלה הייתה צפויה "זליגת מידע". אכן, בדצמבר 1972 ובאפריל 1973 הגיע למודיעין הישראלי מידע, שסווג כ"התרעת מלחמה". אך בנקודות הללו צבא מצרים טרם היה מוכן למתקפה; ולכן, אמ"ן לא התקשה לקבוע, שדובר ב"אזעקת-שווא".⁷ בשני המקרים המידע המודיעיני העיקרי התקבל מ"מרגל הצמרת", אך גם ממקורות אחרים, ובהם גם מקורות גלויים. בשני המקרים לא מן הנמנע שדובר בהדלפה מצרית מכוונת, כשהמצרים ידעו, או הניחו, שלישראל יש לא מעט מרגלים בממשל ובצבא; ולכן, בכל מקרה מידע כלשהו יגיע לישראל. היה היגיון ברור "לשלוט" במידה מסוימת בזרם המידע עם מבט לעתיד ועם תקווה "להטביע" את הפרטים הקריטיים ב"מבול נתונים" בעלי חשיבות נמוכה יותר. השיטה לא הייתה חדשה. בסך-הכל – משחק ריגול די מקובל.

גם בצד הישראלי חלו שינויים, כשבתחילת 1972 התחלף הרמטכ"ל. חילופי גברי במשרה הבכירה ביותר גרמו לשרשרת מינויים חדשים, ולכך הייתה חשיבות עצומה, אך זה היה רק חלק מהתמונה הכוללת.

בין המינויים החדשים בולט מינוי אלוף אלי זעירא לראש אמ"ן (סתיו 1972). מטבע הדברים נוצר קשר תודעתי בין המינוי הזה ל"מחדל המודיעיני", שיהיה כעבור שנה, אבל ייתכן שמדובר ב"טעות אופטית". בסופו של דבר, אלוף אהרון יריב, ראש אמ"ן הקודם, לא נבדק מול המציאות הקשה של אוקטובר 1973. למרות האגדות, שנרקמו סביבו, אין ביטחון שיריב היה מצליח במקום שיורשו נכשל. די אם נזכיר, שבעבר עשה יריב טעויות בהערכה, ו"הוריש" לזעירא את ה"קונספציה האווירית", כמה אנשי מפתח במחדל וכמה "עזים".⁸ זעירא החזיק במשבר בקו מאוד נוקשה, וכיוון שעמדתו התבררה בדיעבד כשגויה, נקשר בצדק המחדל לשמו. אולם, אלמלא פתחו המצרים במלחמה, היו אומרים, שהיה "איתן כסלע" ו"קר-רוח", כפי שהיה בחודשים אפריל-מאי (כוננות "כחול-לבן").

אנו סבורים, שהתהליך היה יותר מדי מקיף ועמוק מכדי שאיש אחד – אף ראש אמ"ן, רמטכ"ל או שר ביטחון – היה יכול להכריע את הכף. אין לנו יומרות לומר, שהבנו את המצב עד "עומקו הסופי", ואנו מציגים כאן את התמונה ה"שלמה". דיינו אם נצביע על כמה עובדות, ונסמן דרכי מחקר לעתיד.

בסוף קיץ 1972 - כלומר, כמעט במקביל לשינוי הכיוון במצרים - התקיים במטכ"ל צה"ל משחק על מפות, ש"בנה" את התגובה הישראלית למתקפת-רבתי של צבא מצרים. דפוס המערכה המשוערת נשאר תקף עד פרוץ המלחמה האמיתית, כשבתגובה הישראלית הייתה מידה של "אוניברסאליות" – לא משנה אם המצרים התכוונו לכבוש את כל סיני, חלק מוגבל עד ציר הרוחב (שלושים ק"מ מהתעלה), או את הרצועה לאורך התעלה ברוחב עשרה-שלושים ק"מ.⁹ בכל מקרה צה"ל היה יוצא למתקפת-נגד במרחב של עשרה-עשרים ק"מ מהתעלה, מביס את הפולש, חוזר לתעלה; ומבצע מיד צליחת-סער, וממשיך בתנופה עד השמדת הצבא המצרי. הניצחון הזה יהווה בסיס לסיום פוליטי נוח למדינת ישראל, אולי עד כדי הסכם שלום כלשהו. הצד הצבאי של הרעיון נבדק עוד לפני כן, בתרגיל הגדול (תרגיל "עוז") בפברואר 1972, כולל ניסוי אמצעי צליחה במאגר רואיפה, שייצג את התעלה.
מאז ועד קיץ 1973, נערכו עוד תרגילים באותה המסגרת התפיסתית. היו הרבה פגמים בתסריט הבסיסי ובתרגילים, אולם אפשר להצביע על שתי נקודות עיקריות:

דבר ראשון, כולם הניחו, שהמצרים יעמיקו, יתנתקו מהתעלה עם כל התשתית המסייעת בגדה המערבית; ובכך יחשפו את עצמם לקרב, שבו לצה"ל היו יתרונות מובהקים. התפיסה החדשה של סאדאת ביטלה הנחה זו. נקודה אחרת הייתה פחות בולטת לעין. תפיסת הצליחה של צה"ל הניחה, כי השליטה בראשי-הגשרים (כלומר, בנקודת הצליחה עצמה ובהיקף מספיק מסביבה, כולל צירי הגישה) תהיה בידי צה"ל. ההנחה לא הסתדרה עם מתווה של קרב בעומק. במלים אחרות, התפיסות של הקרב הנייד בעומק והצליחה לא הגיעו לידי אינטגרציה מערכתית.

במקביל, נשארה בתוקף גם התפיסה של קרב סטאטי על קו המים. דפוס הלחימה הזה הסתדר יותר טוב עם הצליחה, וגם תאם את הדרישות הפוליטיות, אך מבחינה צבאית היה לו מקום רק אם הצליחה המצרית תהיה מוגבלת. לא היה סיכוי, ואפילו קלוש שבקלוש, שהכוחות הנמצאים בחזית יעמדו ללא תגבור מאסיווי בצליחה של חמש דיוויזיות חי"ר מצריות. שני דפוסי הקרב היו לגיטימיים לכשעצמם, אך היו מותנים בדרך הפעולה האפשרית (דפ"א) של האויב; גם כאן לא הגיעו לאיזון מערכתי.

נראה, כי סאדאת הצליח "לסגור" את רעיונותיו בתוך קבוצה מצומצמת מאוד, והמידע הקריטי לא דלף לישראלים. ייתכן, שהתקבלו רמזים על התוכנית המצומצמת, אך הצמצום הובן כ"הסתפקות" בקו המעברים (עומק של שלושים-ארבעים ק"מ) לעומת התוכנית הגדולה של "כל סיני". זה נראה כ"צמצום גדול", אבל הקפיצה המהותית נעשתה רק כשהיעד הצטמצם לעומק עד עשרה-חמישה-עשר ק"מ.

את הסוד הגדול הזה לא גילה סאדאת אפילו לאסד, בעל-בריתו ההכרחי. אפשר לומר, שהונה את הסורים, אבל ביחס לצבאו המצב היה שונה. בכל מבצע, מורחב או מצומצם, היה צריך לצלוח את התעלה, ולבסס את האחיזה הראשונית. כל השאר יבוא אחר-כך. לכן, השקיע הצבא המצרי את מרב האנרגיה בשלב הצליחה, ותרגלוֹ בלי סוף.
תוצאת-הלוואי הייתה: התבוננות בהכנות המצריות לא סיפקה "סימנים מעידים" לשינוי הקו האסטרטגי. לעומת זאת, המתכנן הישראלי שם דגש על "לחימת ההמשך" – מתקפת-הנגד בגדה המזרחית, הצליחה ומתקפת ההכרעה בגדה המערבית. שלב פתיחת המלחמה, כולל דפ"א של ההכנות המובילות אליה והאופציות של הצליחה המצרית לא זכה להתייחסות רצינית (וזאת לשון רכה). המתכנן המצרי והמתכנן הישראלי דיברו בשפות שונות.¹⁰

מבחינת צה"ל היו שתי דפ"אות עיקריות למתקפה מצרית: צליחה עם כל הכוחות והתפרצות לעומק, או פעולות מוגבלות עם כוחות מוגבלים, דוגמת התשה, או מחטף מקומי. לשתיהן הייתה לצה"ל תשובה (או חשב שיש לו), והתשובות נודעו למצרים, ובמיוחד התגובה לצליחות המוגבלות, כי את התגובות תרגל צה"ל תחת עיניים פקוחות של הצבא המצרי.¹¹

המתכנן המצרי היה מודע ליתרון צה"ל במלחמת תנועה. לכן, הוא בנה על מערכים סטאטיים, שנגדשו בנשק נ"ט ונתמכו באש מסייעת מהגדה המערבית. הסיוע כלל אש טילים נ"ט ואש תותחים כולל אש בכינון ישיר. מערך טילים נ"מ נועד לספק "מטרייה" מתקיפות של חיל האוויר הישראלי. המצרים לא קיוו להסתיר מצה"ל את הכנותיהם לצליחה (משימה בלתי-אפשרית בגלל היקף ההכנות), אך ביקשו לתפור לצליחה הגדולה "תחפושת" של צליחה מוגבלת; ובכך להיכנס לתוך הפער בין שתי הדפ"אות של צה"ל. ניצול הפער נועד להפוך את כל הפעולות, שינקוט צה"ל לבלתי-רלוונטיות ולמזיקות לו, כעין "עקרון ג'ודו".

לאור משימת-על זו לא היה למצרים שום בעיה, שישראל תקבל פרטים מדויקים על התוכניות הנרחבות, או את הפרוטוקולים של המשא-ומתן הסודי ביותר עם הרוסים, כל עוד נשמר בסוד החידוש העצום של סאדאת. בעצם, דליפות המידע הועילו, כיוון שכיוונו את החשיבה הישראלית לאפיקים בלתי-רלוונטיים.

לסבורים, כי המצרים שתלו את "הקונספציה" במוח הישראלי, יש להשיב, שהקונצפציה לא נזקקה ל"שתילה", והמצרים "השקו ודישנו" אותה היטב. בכל מקרה מאבק המוחות הקריטי, המתוח והאינטנסיווי היה צפוי ב"מישורת" של שבועות ספורים לפני המלחמה.

1. הוא טס במיוחד לפגוש את הסוכן אשרף מרוואן בלונדון.

2. אנו מתכוונים לגישה הסינית של "אין" ושל "יאן" עם מעבר אין-סופי ביניהם. גישה דינאמית זו משאירה מאחור את ה"דיאלקטיקה" הפשטנית של הגל, ומתאימה יותר לנושא הנידון.

3. התפתחות הקונספציות המצרית מוצגת לפי דני אשר, 2003. לשבור את הקונצפציה. מערכות. מן ההכרח, מובאים הדברים בקיצור ובזווית שונה.

4. בצד אספקת הנשק הסובייטי פעלה במצרים תעשיית הנשק המפותחת ביותר בכל ארצות ערב. אומנם ניסיונותיה לייצור מטוסים וטילים קרקע-קרקע נכשלו, אבל עדיין תעשיה זו לקחה חלק בחימוש צבא מצרים, באספקת תחמושת מסוגים שונים, סירות סער, נגמ"שים BTR, בייצור נשק קל, בייצור מטולים RPG וככל הנראה אף טילים סאגר (הערה של אלי דקל).

5. לתוכנית מלחמה היא "פשרה" בין מגמות שונות ואף מנוגדות. בתוך המרחב הרצוף של האפשרויות יש "נקודות איזון", שרק בהן המלחמה הנה מעשית. נקודת האיזון הקודמת הייתה "החזרת כל סיני", הנקודה החדשה הייתה "כיבוש רצועה צרה לאורך התעלה".

6. דני אשר, 2003, עמ' 100. הוא מצטט את שמעון גולן ב"מערכות" 338, שמצטט את שאזלי, עמ' 19. כולם מציינים כי צאדק התנגד גם מהנימוקים הצבאיים.

7. במסגרת המשבר הזה קידמו המצרים את כוחותיהם לתעלה, אמנם, לא למרחק של ה"זינוק האחרון" ולא בכמויות גדולות. הם לא היו מוכנים למעבר למלחמה תוך זמן קצר וגם לא היו הכנות מקבילות בצבא הסורי. לא מן הנמנע, שהיו "מגלגלים" את ההכנות אלמלא ההתנגדות הרוסית, שהייתה תלויה ב"שיחות החיטה" (עם ארצות-הברית) ובכוננות בצה"ל. איננו מתכוונים לדון על ב"כוונות" סאדאת, אלא רק על הסימנים המתריעים בשטח. בתום המשבר השאירו המצרים את הכוחות החשובים בעמדות החדשות – כעין "חצי דרך" לתעלה. במובן הזה, מבחינתם, משבר אפריל-מאי היה שלב בהכנות למלחמה באוקטובר, וזה לחלוטין לא הובן בישראל.

8. יריב שירת כשתים-עשרה שנה באמ"ן – כארבע שנים כסגן-ראש אמ"ן וכשמונה שנים כראש אמ"ן. בשירותו הממושך היה אחראי לא רק לקונספציה כזו או אחרת, אלא גם למבנה הבלתי-מאוזן של אמ"ן. ולכך נתייחס בהמשך.

9. הדבר מחייב דיוק והבהרה. אחרי תבוסתם ב-1967 עשו המצרים ניתוח אופרטיווי לשטח סיני, וחילקוהו לארבעה מרחבים פחות או יותר מקבילים: המרחב החולי ממזרח לתעלה, "הקיר המערבי" (הכוונה לשטח עם עבירות נמוכה מאוד), שטח התמרון ו"הקיר המזרחי" (שהיה בעצם גבול 1967, והיה היעד למלחמה הגדולה – "תוכנית 200"). התוכנית צומצמה לקיר המזרחי, הוא גם "קו המעברים" (סדרת תוכניות "גרניט"). גם אנחנו דיברנו על ה"מעברים", אלא שהמצרים התכוונו למורדות המזרחיים ואנחנו לעליות המערביות. ההבדל טבעי לשני צבאות, אבל הוא נותן הפרש משלושים-ארבעים ק"מ לחמישים-שבעים ק"מ. משיקולים מובנים, אנחנו מדברים בעיקר על "גרסה ישראלית". המצרים אכן תרגלו לחימה בשטח הררי במקביל למלחמת ההתשה. בפועל, צומצמה תוכניתם ל"מרחב החולי" אפילו פחות מהמבואות המזרחיים של הקיר המערבי. כאן יש שתי הסתייגויות: למצרים היה חשוב מאוד להתקדם לאורך מפרץ סואץ דרומה וגם למזרח למבואות מעבר גידי ומעבר מיתלה. היה בכך היגיון אופרטיווי ואפילו אסטרטגי. אופציה זו הייתה במרכז השיח האסטרטגי באמ"ן. אכן המצרים עשו כמה ניסיונות לפרוץ לדרום ולמזרח (לגידי-מיתלה), ולהגיע מעבר לציר חת"ם לכיוון הקיר המערבי, אך לא עד בכלל. הניסיונות האלה כשלו כולם.

10. מיד לאחר המפלה, ב-1968, גובשה תוכנית "מבצע 200" לכיבוש מחדש של כל סיני (שאזלי מכנה אותה, "תוכנית 41"). עדיין בחייו של נאצר עובדה התוכנית ה"מקבילה", "גרניט", המוגבלת עד לקו המעברים. תוכנית גרניט הגיעה בשלמותה לצה"ל, ואמ"ן הפיצה לצמרת צה"ל בשישה-עשר באפריל 1972. כפי שמשתקף ממסמכי השלל, מפקדי צבא מצרים מרמת ארמיה ומטה סברו, שהם מבצעים את תוכנית "גרניט" 2. תוכנית "הצריחים הגבוהים", או תוכניות מוגבלות אחרות, אינן מוזכרות במסמכי השלל במפורש, אם כי יש לכך רמזים עקיפים. (הערה של אלי דקל. ראו מאמרו בספר הזה, ובמיוחד את נושא "שולחן-החול"). לדעתנו, המצב הזה היה "צפוי" משיקולי ההסוואה.

11. הודגשה מהירות החבירה של הטנקים למעוזים. לכן, נקבעו מסלולים קצרים, ואף סומנו בשטח כדי להגביר את המהירות. "מחיר" החשיפה למצרים לא נלקח בחשבון – כחלק מזלזול קיצוני באויב.

בפרק הבא – יסודות הקונצפציה