קלאסיקן סיני ניסח כלל יפה: "אל תסמוך על כך שהאויב לא יבוא. סמוך על מה שהכנת לקראת בואו". הקלאסיקן הִרבה לנסח כללים, אך גם פירט את ה"יישומים" במגוון הנסיבות. הוא ידע היטב, ששום כלל אינו ישים כלשונו, כולל הכלל שציטטנו. אף מדינה אינה יכולה להיות מוכנה בכל רגע נתון לכל דפ"א של כל אויב, ובוודאי לא מדינת ישראל הקטנה והענייה בשנות השבעים. המונח, "להתכונן לקראת בואו", כולל הכנות אינטלקטואליות (לימוד, חשיבה, תכנון) וחומריות (צבירת ציוד, אימוני צבא וכיוצא באלה). המדינה מוכרחה לקבוע "תקופות רגיעה" ו"תקופות סכנה", והקביעה עשויה להיות שגויה. במסלול של מלחמה אין דבר בטוח שאינו טומן בחובו אפשרות של טעות.

הצפי של צה"ל היה, שעד שנת 1975 לא תיקלע מדינת ישראל לעימות צבאי רציני. הצפי נבע מהערכת היכולת של מדינות העימות, כשההערכה אמרה, שעד שנה זו יישמר היתרון ה"גורף" של צה"ל. אם אחת משכנותיה בכל זאת תפתח במלחמה, תהיה זו "התאבדות" מצדה. בשנת 1975 צה"ל היה צפוי לעבור את "קפיצת המדרגה", ושוב לפתח "פער" מהותי נגד מדינות העימות, למרות שגם הן העצימו את צבאם. הסברה הייתה, שעד שנת 1975 ימנע "שכל ישר" משכנינו לפתוח במלחמת-ההתאבדות. הכל הסתדר, כביכול, במסלול של איזון צבאי, למרות שבמסלול הפוליטי הקצב היה שונה. כאן הייתה ההרגשה, שקיים "קיפאון מדיני", שהאמריקנים, השולטים על ברזי רכש הנשק של צה"ל, אינם אוהבים אותו.

תוכנית הפיתוח של צה"ל (תוכנית "גושן ב'") כוונה לשנת 1976. עם הרמטכ"ל החדש "נמרחה" התוכנית לשנתיים נוספות – עד שנת 1978 – ונקראה "אופק א'". שני גורמים השפיעו על השינוי: הקיצוצים בתקציב והביטחון בכוחו של צה"ל "כפי שהוא". עם כל זה ה"אזעקה" באפריל-מאי 1973 נוצלה כדי לקבל תוספות חרום לתקציב. התוצאה הייתה כפולה. מצד אחד צה"ל התחזק וזה שיחק לטובתו במלחמה. מצד שני ההוצאה התקציבית גדולה על "אזעקת-שווא" גרמה ל"תוספת זהירות" כשהתחילו הערבים לגלגל את ההכנות למלחמה האמיתית, מוקדם מדי מבחינת הצפי הישראלי.

המתיחות החלה באחד-עשר באפריל, עם קבלת התרעה מסוכן, המקורב לסאדאת, וצמרת ישראל נכנסה לסדרת דיוני חרום. התוצאה הברורה והפשוטה הייתה תוספת תקציב; ומכאן ברור, לא הייתה "קלות-ראש" לנוכח הסיכון. תוצאה אחרת, החשובה לנו, הייתה השאלה, ששאלה גולדה מאיר את אלוף זעירא, ראש אמ"ן. זעירא היה אז ב"דעת מיעוט", וגרס שמדובר ב"אזעקת-שווא". לאור זאת התעניינה גולדה מאיר מה הסימנים ל"אזעקת-אמת". בתשובתו מנה זעירא כמה סימנים – דוגמת ריכוז ציוד צליחה, סיורים תכופים של קצינים בכירים בקו הקדמי וכיוצא באלה. למעשה, בדקה גולדה האם "הצופה שלה עֵר" – ותשובתו סיפקה אותה.

אכן, הסימנים האלה לא התקיימו בחודשים אפריל-מאי, אך התקיימו באוקטובר. זעירא לא התייחס אליהם באוקטובר, וגולדה לא שאלה האם התקיימו. במחשבה לאחור ברורה טעות זעירא: סימניו מבדילים בין "רגיעה" ל"הכנה למלחמה", ואינם מבדילים בין הכנות למלחמה ובין תרגיל צבאי נרחב. כאן נדרש "תער אינטלקטואלי" חד בהרבה. אומנם היה מקובל, שהצבא הסובייטי משתמש בתרגילים ככיסוי לפעולה צבאית.¹ המצב בחזית המצרית היה מיוחד ושונה מה"תקדימים". בין היתר, תרגילי צליחה נערכו מדי שנה, אפילו כמה פעמים בשנה, ובתקופת אוקטובר כמעט תמיד נערך תרגיל "תחריר" סדרתי. זה העמיד קשיים נוספים לאבחון. במלים אחרות היה כאן צירוף של תרגיל ושל מעשה שגרה.

בעקבות אזעקת-השווא באפריל הוכרזה בצה"ל "כוננות כחול-לבן", שבוטלה אחרי כחודשיים. ישראל עברה להיות רגועה עד שאננה. משה דיין, שר הביטחון, נתן ביטוי קיצוני (אולי!) למעבר הזה, כשבתחילת הקיץ קרא לקצינים "להתכונן למלחמה", וניבא "קיץ אלקטרוני"; וכעבור חודש בלבד אמר את אמרתו המפורסמת: "מעולם לא היה מצבנו הביטחוני טוב יותר". קשה להאשים את דיין בפזיזות. נראה, שמאחורי המעבר עומד משהו, שאיננו יודעים את טיבו. אמנם, המעברים החדים ממוכנות למלחמה לשאננות לא היו חדשים לישראל, ועד כה ה"נוהל" השתלם. שאננות היא בעצם מלה נרדפת לנטילת סיכונים גבוהים. בהקשר הזה הזכיר דדו את שנת 1967 ואת המעבר החד מ"המתנה" למתקפה יזומה: "ערב ששת הימים היו לסורים מספיק תותחים בשביל ליישר יישוב שלם – ואנחנו אפילו את הילדים סירבנו להוציא משם" – ברור ש"המתנה עד הרגע האחרון" הייתה מבחינתו הדגם המכונן של התנהגות "נכונה". אולם, בקיץ 1973 המצב "התהפך" עוד פעם תוך פחות מחודש. כבר בימים הראשונים של ספטמבר הצטברו "ענני מלחמה" מדאיגים עד מאוד.

אי-אפשר להסתפק בהסתכלות על "חגורת ההצלה האולטימטיווית והאחרונה" של המדינה, היינו הצבא. הזירה הבינלאומית רחשה פעילות ושינויים, שהיו רלוונטיים מאוד לאזור.² מדינת ישראל ניסתה להתגבר על ה"קיפאון המדיני". בדצמבר 1972 הגיע לישראל מידע מודיעיני חלקי על תוכניות סאדאת ועל כוונותיו. התקיים הדיון בדרג מטכ"ל-ממשלה, אך המידע לא עורר דאגה יתרה, למעט שר הביטחון דיין. הוא היה בודד במסגרת המדינית-פוליטית, אם כי התייחסו אליו בכבוד. מעמדו המיוחד אפשר לו לנקוט יוזמה מדינית פרטית. מיד נציין שהתנהגותו הייתה הוגנת. ראש הממשלה הייתה בסוד העניינים, גם אם לא ממש תמכה ברעיונותיו.

מבחינתו, לא דובר ברעיונות חדשים, והוא העביר קו הפרדה ברור בין רמת הגולן לסיני. באשר לגולן התכוון דיין, כנראה, לסיפוח סופי, וידע שלסיפוח לא יהיה תוקף בלי התיישבות אזרחית. אין שום ספק, דיין הבין היטב, שצבאית, נמצאת רמת הגולן במצב של מרכז מדינת ישראל לפני מלחמת ששת הימים. זאת אומרת, הרמה עלולה להיכבש במהלך צבאי קצר, במתקפת-פתע, שעליה לא ניתן לקבל התרעה יעילה. במיוחד דאג דיין לגורל היישובים והמתיישבים. סיני, לעומת זאת, הצטייר כ"תריס", המרחיק את הסכנה ממדינת ישראל. המצב היה די פרדוקסלי: הצבא הסורי היה "אויב משני", אם מודדים את כוחו, אבל היה יכול להגיע להישגים מיידיים; הצבא המצרי היה "אויב עיקרי", אבל, האיום מצדו היה קטן יותר, ולפחות לא מיידי.

יוזמת דיין כוונה למצרים במגמה להוציאה מהמעגל המיידי של המלחמה, או-אז יוכל צה"ל לתגבר את הרמה; ובכך ליטול את העוקץ גם מהסכנה הסורית. בינואר 1973 נסע דיין לאמריקה, והציג בפני ד"ר הנרי א' קיסינג'ר את ה"חבילה": ישראל מרצונה החופשי תיסוג מהתעלה, ובתמורה תיכנס מצרים למשא-ומתן, רצוי רשמי וגלוי, במגמה להגיע לצורה כלשהי של פירוז סיני ולהסתלקות מצרים משאר ההיבטים של הסכסוך. לאחר שסאדאת ביסס את משטרו ב-1970, הוא נתן פומבי לגרסה מסוימת של פתרון לסכסוך. בשלב ראשון ישראל הייתה צריכה לסגת מהתעלה, ולאפשר בה שיט חופשי. עד כאן היה תיאום עם הצעת דיין.

מהשלב השני ואילך נפער הפער: סאדאת הציע, שישראל תמשיך לסגת בשלבים, ללא כל תמורה מקבילה, ורק כשתחזור לגבול 1967, יתחיל משא-ומתן, שמטרתו תהיה "הסכם של אי-לחימה". לא דובר בהכרה במדינה היהודית ו/או שלום חוזי, אלא בחזרה לסטאטוס שלפני ששת הימים.

הרעיון היה בלתי-אפשרי בעיני מקבלי ההחלטות בישראל, והם דחו את התוכנית המצרית. סביר להניח, שבדיוק לכך כיוון סאדאת. הצעת דיין הייתה מעשית, לפחות, מבחינתו. אמנם, מצרים לא הייתה מקבלת את "כל מבוקשה" מישראל, אבל ארצות-הברית הייתה "מפצה" אותה במסלול הכלכלי. למעשה, בנה דיין בדמיונו נקודת איזון חדשה במזרח התיכון, שהתאימה לכאורה לאווירה של דטאנט ולמצב, שברית-המועצות נזקקה למשלוחי חיטה מארצות-הברית. מעשית, הציע דיין לקיסינג'ר להיות "מתווך".

תפקידו המרכזי של קיסינג'ר מחייב "להכיר את אישיותו", לשם כך נציג מבחר אמרות של האיש השנון הזה, מבלי להתיימר לומר שאישיותו מתמצית בהן:

– חוסר ברירה עושה את המוח לבהיר למפליא.
– לצבא נורמלי לא לנצח פירושו לנחול תבוסה.
– המתינות תיחשב למידה טובה רק אם אין לך חלופה אחרת.
– את הבלתי חוקי אנו מבצעים מיד. המנוגד לחוקה דורש קצת יותר זמן.
– תשעים אחוזים מהפוליטיקאים מקלקלים את שמם הטוב של כל היתר.
– בשבוע הבא לא ייתכן שום משבר. יומן הפגישות שלי מלא לחלוטין.
– פרשן פוליטי הוא איש, שמסוגל לנסח את האינטרסים של בעלי שררה.
– השליטה היא סם תמריץ הכי חזק.
– מעצמות אינן מקריבות את עצמן למען בעלי-בריתן.
– מעצמה אינה נסוגה לתמיד.
– זה בסדר. כל אנשים הגונים התחילו בריגול. גם אני.

האיש היה שאפתן גדול וקרייריסט מצליח. את עיניו הוא שם בתפקיד של מזכיר המדינה (שר החוץ); ובינתיים, בהיותו יועץ הנשיא לענייני חוץ, מיקש בהצלחה את דרכו של מזכיר המדינה המכהן, והכשילו; בינתיים ישראל נהנתה מכך. ברשימת הישגיו הגדולים היה סיום המלחמה בווייטנאם (עם נפילה צפויה של בעלי-בריתה של ארצות-הברית באזור) והסכמי דטאנט עם ברית-המועצות.

מינואר 1973 איימה חקירת פרשת ואטרגייט על הנשיא ריצ'ארד מ' ניקסון, פטרונו הגדול של קיסינג'ר. מן הסתם, יוזמת דיין הייתה מעניינת את קיסינג'ר, אך מבחינתו כל העניין לא היה דחוף. הנושא היה כבד בהיותו מסובך בהרבה גורמים, שמשכו לכיוונים שונים, ולכן לא היה צפוי פתרון מהיר. קיסינג'ר לא הבין את סאדאת ולא תפס שלסאדאת הדבר היה דחוף. כך, לדעתנו, הוביל סאדאת את קיסינג'ר לתוך המלחמה – נגד רצונו. לקיסינג'ר היה חיסרון נוסף: התמצאותו בצבא ובמלחמה הייתה די שטחית. הוא ידע היטב לנצל פוליטית ניצחון ותבוסה, אך לא היה רגיש למשחק הגורמים הצבאיים, הקובעים את הניצחון ואת התבוסה. נראה, שהחיסרון היה "כללי", אבל ללא ספק התבלט מאוד בכל הנוגע למלחמת יום הכיפורים.

בתחילת השנה, לפחות עד הקיץ, התהליך, מבחינת קיסינג'ר, היה "דיפלומטי" וכך הוא טיפל בו.

היחסים הדיפלומטיים בין מצרים לארצות-הברית נותקו ב-1967, אך הייתה נוכחות דיפלומטית של ארצות-הברית בקהיר. סביר להניח, שסאדאת קיבל מסר מסוים מקיסינג'ר בעקבות ביקור דיין. סאדאת שלח לקיסינג'ר את חאפז איסמאעיל, שליחו האישי. בגילוי-לב, הגובל בציניות, הבהיר קיסינג'ר לאיסמאעיל, כי מצרים נמצאת בעמדה נחותה ולא תקבל "הרבה", משום שאין לה אופציה של ניצחון צבאי. אולי שלא במתכוון, המריץ בכך שר החוץ האמריקני את הנשיא המצרי בדרכו למלחמה; ודווקא לפי ה"מתכון" החדש. עכשיו היה לסאדאת אתגר אישי והבנה טובה לדרך מחשבתו של המתווך לעתיד.

סאדאת לא לחם למען "שבירת קיפאון" מיתולוגית, אלא למען תפיסת עמדה טובה במשא-ומתן, שכבר הובטח לו.

ההבדל היה עצום, ורק מתוך תפיסה זו ניתן להבין את החשיבה האסטרטגית של סאדאת: הוא ויתר על המלחמה ה"גדולה", והסתפק במלחמה מוגבלת לכיבוש רצועה צרה ממזרח תעלת סואץ. סאדאת לא היה צריך "להביס" את צה"ל, אלא רק למנוע ממנו ניצחון מובהק. לסאדאת הייתה גם בעיה לא מבוטלת של כבוד לאומי, אולי אף כבוד האיסלאם. מלחמה מוגבלת, שלא תסתיים בתבוסה רועמת, עשויה הייתה לענות על שני הצרכים גם יחד. להפוך את אי-התבוסה לניצחון – זה כבר הייתה משימת התעמולה של אחרי המלחמה.

בכל מקרה, המלחמה הייתה תנאי בל-יעבור לסאדאת. התערבות קיסינג'ר השפיעה גם על מסגרת הזמן: סאדאת רצה להוביל; ולכן, מלחמתו הייתה צריכה להקדים את הדיפלומטיה האמריקנית.

המשבר באפריל-מאי היה אפוא תחנה חדשה בדרך למלחמה. התקיימו פגישות נוספות בין איסמאעיל לקיסינג'ר ובין קיסינג'ר לגולדה. לקיסינג'ר היו מגעים גם עם סאדאת, שהעביר רמז חד ובעל משמעות עצומה: את העניין כולו יש "לסגור" עד סוף ספטמבר 1973.

בדיעבד, ברור, כי הפרט הזה התייחס למועד המיטבי למלחמה, דהיינו תחילת אוקטובר. לשון אחרת: סאדאת המשיך "לגלגל את המלחמה", אך היה מוכן לעצור את התהליך, אם יראה שהשיג את שלו בדרך של משא-ומתן. אחרי ספטמבר כבר לא יוכל לעצור. נראה, שקיסינג'ר לא קלט את הרמז, והמשיך לפעול מתוך הנחה, שלסאדאת אין אופציה צבאית. גולדה אישרה את יוזמת דיין, והבטיחה לקיסינג'ר "ללכת לוויתורים" – אבל רק אחרי הבחירות בישראל, שנקבעו לסוף חודש אוקטובר. עד אז מפלגתה התכוונה להציג "קו נצי", כדי להשיג בבחירות בסיס יציב בכנסת. עד אז לא היה ניתן "לסגור עסקה", וקיסינג'ר לא נכנס ל"תיווך אגרסיווי". ייתכן שהעביר מסרים בין הצדדים – כנראה, לא כלשונם, אלא כפי שהבינם; ובעיקר, בניסוח הנוח לו. אנו משערים, שהעניין שיחק לידי סאדאת, שהבין את "הגיונו" של קיסינג'ר.

הצד הישראלי התרשם, שקיסינג'ר מבצע תיווך הוגן, וכבר הושגה, או מתרקמת, הסכמה בין מצרים לישראל. בכל מקרה, מצרים, לפי סברה זו, לא תעז "להרגיז" את קיסינג'ר ביציאה למלחמה. זה היה כעין "השלמת הסימטריה", כי באביב-קיץ הקשיח קיסינג'ר את עמדתו כלפי ישראל, ודרש ממנה "איפוק בכל מחיר".

כך העיד משה דיין לפני ועדת אגרנט (דף 4883): "... הגיעה השעה ביום הכיפורים בבוקר, והשאלה הייתה: אפשר לעשות את זה (המכה המקדימה) או לא? או את העניין של גיוס המילואים? ואני הייתי אז חרד מאוד לעמדה האמריקנית. בינתיים בין מאי לאוקטובר עניין האנרגיה (הכוונה ל"נשק הנפט") עלה בצורה חריפה מאוד לגבי אמריקה. ואמריקה, וקיסינג'ר, שהוא בכלל התמנה אחרי מאי (לתפקיד שר החוץ), הוא בעניין זה מאוד-מאוד הזהיר אותנו. ואני התרשמתי אז ואני מתרשם עכשיו, שהוא אמר אמת". (השופט לנדוי שואל): "השיחה הזאת שעליה סיפרת לנו עם קיסינג'ר, זה היה כבר אחרי מאי?" (דיין עונה לו): "כן. אבל שיחות כאלה, מדכאות כאלה, היו לי אתו פעמים מספר לפני זה, בארצות-הברית, כאשר פגשתי אותו, ולא רק אתי, קודם גם עם רבין, אחר-כך עם דיניץ, אחר-כך עם ראש-הממשלה. היה מוציא את כולם ומשאיר בחדר רק ישראלים ומסנן: ...– וממש היינו יוצאים מדוכאים משם. ואני מתייחס אליו בחיוב רב, שהוא באמת מרגיש כך ולא רוצה שנמעד". הכוכביות מחליפות כאן את הציטטה מדברי קיסינג'ר, שנמחקה מהפרוטוקול בשל חריפותה, כי בוודאי לא היו בהם סודות מדינה שהיה צריך להסתיר. אפשר לשַחזר אותם בוודאות גבוהה מספרו של אלוף בני פלד, שבו הוא מגלגל את סיפורה של המכה המקדימה מנקודת-ראותו כמפקד חיל האוויר. דיין לא אישר את המהלך, ופלד ביקש לדעת את הסיבה ואז ציטט לו משפט באנגלית: "You will be cut out witout a cent".³ אנו מניחים שקיסינג'ר "סינן" את המשפט, או משהו מאוד דומה, במשמעותו ובחריפותו. תוכן הדברים והסגנון בוודאי לא נעמו לאוזני הישראלים, אבל היה ניתן למצוא בהם "הוכחה", שקיסינג'ר מעורב אישית, ול"אזהרותיו" יש בסיס. בקיצור, נבנו הרושם והמסקנה שאין מלחמה עם מצרים עד הבחירות בסוף אוקטובר.

והיו גם גורמים אחרים, חשובים ומשפיעים ברמות שונות. הדטאנט היה בתוקף, הוא הסדיר במידה מסוימת את תחומי ההשפעה בין שתי מעצמות-העל, והסדיר את ערוצי החרום להקטנת מתחים ביניהן. ברוב העולם ובישראל בפרט, התקבל הדטאנט כדבר חיובי.
המזרח התיכון עם נטייתו להתלקחות מלחמתית היה מרכיב חשוב בדטאנט. לפי הגישה הפשטנית לכל מעצמת-העל היו "גרורות": סוריה ומצרים – לברית-המועצות, וישראל – לארצות-הברית. ה"גרורות" לא היו בשליטה מלאה. לכן הסכימו המעצמות ביניהן "לא להניח לעימותים הישראלים-ערביים לגרור אותן, נגד רצונן, למלחמה כוללת".⁴ זו הגדרה רחבה ובעיקר סימטרית. בישראל קיבלו את הסימטריה, והסיקו ממנה שברית-המועצות אינה מעוניינת בהתלקחות, ותמנע מגרורותיה לפתוח במלחמה – בוודאי במלחמה גדולה.⁵ מצרים וסוריה נתפסו כתלויות באספקת נשק מברית-המועצות, כך שהיו לברית-המועצות כלים להפעיל לחץ אפקטיווי. תפיסה זו לא לקחה בחשבון שני פרמטרים חשובים – בנוסף לטעויות עקרוניות אחרות:

א': המלחמות במזרח התיכון היו קצרות והתנהלו "על מלאים". לכן, יכלו מצרים וסוריה לצבור נשק למלחמה, ולקנות לעצמן עמידות בפני לחץ סובייטי משוער. מה עוד שהתעשיה הצבאית המצרית, המפותחת, צמצמה את תלות מצרים בתחמושת ובנשק קל מברית-המועצות.

ב': המשטר בברית-המועצות השתנה מאוד, ועתה התקיימו בתוכו מגמות שונות אצל קבוצות שונות: החוג הצבאי היה יכול להתנגד למגמה הפוליטית של הדטאנט ולקיים מדיניות משלו. דווקא בתחום של אספקת הנשק ל"ידידים פוליטיים" היה לצבא עניין משלו: לנסות את הנשק בתנאי אמת.

אבל הטעות הישראלית הייתה עמוקה יותר. הדטאנט היה מאוד לא-סימטרי. ברית-המועצות הייתה בעמדת חולשה בהיותה זקוקה לחיטה. הדיונים על הספקתה כבר נקבעו לחודש יוני. באותו הזמן "תויק" הדטאנט כהישג אישי של קיסינג'ר ובאופן כללי של הדיפלומטיה האמריקנית. לכן, הייתה נכונות לספוג את הפרות רוסיות, כדי לא לקלקל את ההישג. מעשית, הרוסים אכן דרשו מסאדאת (ומאסד?) שלא לצאת למלחמה לפני "דיוני החיטה", והבטיחו לפצותם מאוחר יותר במשלוחי נשק נדיבים. הדבר נחשף למודיעין הישראלי כמעט בזמן אמת, אך לא הובנה משמעותו העמוקה. ברית-המועצות המשיכה להיחשב לגורם ממתן במשבר שהתהווה.

לברית-המועצות הייתה "נקודה אישית" ביחס לישראל: העלייה. שתי מלחמות קודמות התרחשו בסמוך לנקודות תסיסה בגוש הסובייטי: בהונגריה ב-1956 ובפולין ובצ'כוסלובקיה ב-1967-68. ייתכן שהקשר היה מקרי, אבל עובדה היא שב-1967 צידדה ברית-המועצות בהשמדת מדינת ישראל. ופתאום התרחש "נס של ניצחון" של צה"ל, ותוך זמן קצר התחילה התעוררות לאומית בקרב יהודי ברית-המועצות. הדבר התגלגל משלב לשלב ולבסוף הפך לזרם קבוע של עלייה (המלווה ב"נשירה" לארצות-הברית).

מבחינת הערבים, בעלי-בריתה של ברית-המועצות, חיזק הדבר את מדינת ישראל, כי נפח האוכלוסייה היהודית היה עבורה משאב קריטי. מעבר לכך, החושים הפוליטיים והמסורת השלטונית אמרו לשליטי ברית-המועצות, שנוצרת כאן דינאמיקה מסוכנת. התבוסה הגלויה של צה"ל במלחמה הבאה הייתה עשויה לסגור את שערי העלייה, כפי שפתח אותה הניצחון הישראלי שש שנים לפני כן.

למרבה הפרדוקס, גם הממסד האמריקני לא שבע נחת מהעלייה, אבל תמך בה כאילו כפאו שד, בגלל אילוצים של פוליטיקה פנימית. אין לנו מידע במה בדיוק הפריעה העלייה לקיסינג'ר, ייתכן שראה בה גורם עצמאי ובלתי-נשלט, העלול להפריע ל"קומבינות" הפוליטיות שלו. מעשית, מסלול העלייה עבר אז דרך טירת שנאו (SCHÖNAU) באוסטריה, שלא תמכה בישראל ובעלייה, אבל הייתה "ניטרלית בכפייה" לפי הסכמים סודיים. אנחנו מניחים, שמעמד "תחנת המעבר" נכפה עליה. העניין הזה מביא אותנו ליחסים בין ישראל לאירופה המערבית, הליברלית.

אמר אותו תיאורטיקן מסין העתיקה: "קורה, שכאשר אני ואויבי עומדים זה מול זה, נמצאת על-ידינו מדינה נוספת. יש להגיע אליה ראשונים ולהבטיח שמדינה זו תעזור לך". מדינת ישראל ומדינות ערב ניהלו מאבק עיקש וממושך על אהדת "המדינות הנוספות". בתחילת שנות השישים הייתה לישראל הצלחה עצומה במדינות הצעירות באפריקה, ורובן ככולן בגדו בה אחרי מלחמת ששת הימים.

בישראל סברו, שהקִרבה התרבותית והאופי הדמוקרטי של המשטר מבטיחים לה את הבנת הכוחות הליברליים והסוציאליסטיים – דהיינו מדינות אירופה החופשית – ואת תמיכתם. הציונות הקלאסית ינקה ממסורות הפוליטיות של אירופה המודרנית, והנוסחה עבדה לא-מעט שנים, בין היתר כ"כפרה" על התפרצות האנטישמית בתקופת הנאציזם.
בשנות השבעים השתנה המצב לרעת ישראל, במיוחד כשהפלשתינים השכילו להפעיל את מילת הקסם "מהפכה". בישראל עורר השינוי (או ניצוצות השינוי) תגובות שונות – מבדלנות תרבותית ("כל מאהביה בגדו בה") ועד אימוץ העמדות, המצדדות ב"מהפכה הפלשתינית".

גולדה מאיר השתייכה, מסתבר, לזרם הביניים: היא חששה, אבל קיוותה שתצליח בהשפעה האישית לשנות את המגמה. בקיץ 1973 ניסתה להפעיל את וילי ברנדט, קנצלר גרמניה המערבית ואדריכלו של הדטאנט הגרמני-סובייטי, ליצירת ערוץ הידברות נוסף עם סאדאת. בעצם, ברנדט שמע מטיטו, המנהיג הקומוניסטי של יוגוסלאוויה ואוהד מוצהר של הערבים, כי סאדאת גילה לו את כוונתו לפתוח במלחמה; ואז בא ברנדט לישראל למסור את ההתרעה.⁶


בכל מקרה, אנו משערים שהרצון "לא להרגיז" את אירופה היה בין השיקולים של קבלת ההחלטות בישראל. האכזבה הגדולה באה כשמדינות אירופה הליברלית מנעו במלחמה במהלך משותף את אספקת הציוד לישראל. למרבה הפרדוקס, באה הישועה מפורטוגל, שהייתה שריד כמעט אחרון של המשטרים הפשיסטיים באירופה.

1. סביר להניח, שהסובייטים למדו את הפטנט מהוורמאכט משנת 1940, שהציג את ההכנות לפלישה לנורווגיה כ"תרגיל על נהר וֶזֶל".

2. היחסים בין המעצמות נלקחו בחשבון ההקשר לאפשרות של המלחמה – אולי אפילו יותר מדי. כך כותב חנוך ברטוב, הביוגרף האישי של דדו: "נקודת המוצא שלו [של דדו] הייתה, שאפשרות של התלקחות מלחמה במהלך שנת 1972, או מיד לאחריה 'סבירה ביותר', המועדים שיש לראותם כהרי פורענות: ערב נסיעתו הצפויה של ניקסון למוסקבה, או בין הנסיעה לפקין ובין הנסיעה למוסקבה, ואולי בשובו מן הקרמלין. מועד מאוחר יותר הצופן בחובו סכנת התלקחות: אחרי הבחירות לנשיאות ארצות-הברית והתארגנות הממשל החדש – כלומר בראשית 1973" (ברטוב, עמ' 208).

3. ביטוי אמריקני שמשמעותו: לא תקבל דבר בירושה. מרווין וברנרד קאלב מביאים נוסח אחר (קיסינג'ר, עמ' 221): "לעולם אל תתחילו במלחמה, לעולם אל תצאו להתקפת-מנע! אם תירו את הירייה הראשונה, לא יהיה לכם תופס-כלבים אחד בארץ הזאת שיתמוך בכם. לא תקבלו את תמיכת הנשיא, אתם תהיו לבדכם, לגמרי לבדכם. אנחנו לא נוכל לעזור לכם. אל תצאו להתקפת-מנע". לדעתנו, הביטויים שבהם השתמש דיין – "יצאנו מדוכאים" ו"סינן" מתאימים יותר ל"נוסח בני פלד", אם כי המשמעות נשארת זהה. מנוסח קאלב משתמע, שקיסינג'ר הציג את עצמו כאוהד לישראל בסביבה "אוהדת פחות". יש עדויות, שהמציאות הייתה שונה.

4. מאמר ב"ניו-יורק טיימס", ראו ברטוב, עמ' 270.

5. דימה אדמסקי, 2006. מבצע קווקז. מערכות, פרק ד' ועמ' 187-186. קיצורו של הרעיון: בנושא הזה גורמי הערכה בישראל ובארצות-הברית הזינו אלה את אלה, ולבסוף שניהם נפלו בפח. לשני הגורמים לא הייתה הבנה של נושא המחקר אלא בעיקר תפיסות "אידיאולוגיות" כלפיו.

6. אם זה נכון, אזי סאדאת גילה לטיטו את הסוד משום שהיה זקוק לנמלי יוגוסלאוויה לקבלת אספקה תוך כדי המלחמה. דרך חלופית עברה במצרי בוספורוס-דרדנלים, שאותם עקרונית יכלה לסגור טורקיה. סאדאת היה מוכרח ליטול סיכונים.

בפרק הבא – משחק הטעיה מורכב ומתוכנן של סאדאת