החידושים הצבאיים בסוריה, גם אם לא עוררו דאגה של ממש, חייבו כיסוי מודיעיני. בשלושה-עשר בספטמבר יצא סיור צילום אווירי לאזור החוף הסורי, הרבה יותר צפונית מהחזית בגולן. הסיור חשף שני שדות-תעופה בבנייה, והתלוותה אליו התפתחות צבאית, שהאפילה במשמעותה על כל מידע: באזור לא היו לסורים טילים נ"מ (כאמור, העורף נחשף לטובת החזית), אבל מטוסים סוריים תקפו את הסיור. מיראז'ים של חיל-האוויר באו לתגבור, והתפתח קרב אווירי נרחב, שנע לקרבת קפריסין. בקרב הופלו שנים-עשר מטוסים סוריים ומיראז' ישראלי²

מאז קיבלה ההיערכות הסורית "הסבר", שהתנדנד בין הכנות ל"פעולת-נקם" יזומה לבין החשש מפעולת-מנע של ישראל, החוששת מאותה פעולת-נקם. מסבך התירוצים המפותלים האלה לא יצא אמ"ן גם כשנודע לו שהסורים קידמו לגבול את "חטיבת המפתח", שתזוזתה נקבעה כ"סימן המעיד על המלחמה".³ תקרית הפלת שנים-עשר המטוסים השכיחה את העובדה הבסיסית, שעיבוי המערך הסורי התחיל לפני הקרב האווירי, ולמעשה, גרם בעקיפין לאותו הקרב.

הקרב ותוצאותיו נידונו במטכ"ל בשבעה-עשר בספטמבר. ראש אמ"ן הסביר, כי סוריה, מצרים וברית-המועצות מדברות על "תוקפנות ישראלית".⁴ היה חשש, שהקרב נתן לסורים עילה לבקש מהרוסים מטוסים נוספים ולקבלם. כמו-כן, נמצא תירוץ טוב לכוננות בחיל-האוויר המצרי. גם האמריקנים "הגיבו" על הקרב. כללית, הם הדגישו את גודל הניצחון הישראלי, השאלה הייתה: מה הייתה הכוונה האמיתית בשבחיהם? ראש אמ"ן נתן לכך תשובה "דיאלקטית": מצד אחד היה נוח לאמריקנים שבעל-בריתם נחל ניצחון ברור. מצד שני נוצר מצב, שישראל לא יכלה לבקש תוספת נשק ובמיוחד לא מטוסים. לכן, ייתכן, שישראל לא הייתה מרוצה מניצחונה.

העניין המשיך להתגלגל במסלולים מקבילים. הסורים חיזקו את המערך בגולן, ולאמ"ן היה "הסבר" למהלך. הכוחות המצריים לא זזו בינתיים, או שלא אוכנה תנועתם. ב-25 בספטמבר בא המלך חוסיין לתל אביב, והתריע. בסוף ספטמבר התקיימו הרבה דיוני הערכה כשמהלכי צבאות ערב משמשים להם רקע. מחוסר מקום נפרט רק שלושה דיונים מ-24 בספטמבר עד אחד באוקטובר.⁵ למעשה, אלו שלוש ישיבות של דיון אסטרטגי אחד.

ראש אמ"ן העריך, שלא צפויה מלחמה בשנתיים-שלוש הקרובות. ראש "המוסד" הסכים לדעתו. הרמטכ"ל אימץ את ההערכה בישיבה האחרונה, באחד באוקטובר. צפו שבשנים הללו יתעצמו צבאות העימות, ותגובש חזית רחבה נגד ישראל, צבאית ופוליטית. זעירא העריך, שהניסיונות למשוך את ירדן למעגל העימות לא יצלחו. מעניינת ביותר הערכתו: "סאדאת איננו איש בריא; בעבר היו לו שלושה התקפי-לב. בזמן האחרון הוא סובל מחולשה ונמצא בבדיקות; אני לא חושב שהוא הולך למות, אבל הוא לא פעיל-יעיל יותר מדי". אולם בהחלט אפשרי שיעשו לישראל כמה "תקריות", במיוחד בגולן.

צילומי-אוויר חדשים הראו, שהסורים מילאו את המערך הראשון, הקדמי; וסביר להניח, שגם המערך השני כבר מלא, או כמעט מלא. ההיערכות הוגדרה כ"הגנתית מעיקרה, אך עם יכולת התקפית". ההסבר היה, כרגיל, שהסורים מתכוונים להגן נגד מתקפת צה"ל, שתבוא כתגובה על פח"ע. כאמור, זה היה המתכון לימי הקרב הקודמים.

בכל זאת הובחן, שהסורים יכולים להבקיע את הקו הישראלי בהיותו ביסודו ובמהותו "קו בט"ש", ואינם מתכוונים לקרב של ממש. מפקד חיל-האוויר התעניין האם מסוגלים הסורים "לחטוף יישוב" בלי התרעה מספקת (במונחים של חיל-האוויר). ענו לו, שלפי הדוקטרינה הסובייטית, את הפעולה הקרקעית יש להקדים בהרעשה ארטילרית בת שעה-שעתיים. עם זאת, יכולים הטנקים הסורים להבקיע את הקו בלי הרעשה, או במקביל לה.

הרמטכ"ל אמר, שהטילים נ"מ אינם מהווים בעיה של ממש. הם יפריעו אם נרצה לתקוף סוללת תותחים, אך אינם גורם במלחמה של ממש. בעתיד, בימי תחילת אוקטובר, תהיה לדיין גישה אחרת, אבל עכשיו הוא לא התנגד. הוזכרה גם ההערכה הרוסית (הידועה לישראלים), שהסורים מסוגלים לכבוש את כל הרמה – ואפילו לבד. תשובת הרמטכ"ל ראויה לציטוט מדויק: "אולי רק בשביל שנעבור את ראש-השנה בשקט אני לא מקבל את ההנחה, שהסורים מסוגלים היום לכבוש את רמת-הגולן".

דיין הקשה: "אתה אומר (גם במקרה של) התקפת-פתע?"

אלעזר ענה, שהסורים בהחלט מסוגלים להפתיע (אין לנו התרעה) בפעולה מוגבלת, "אבל להיערך למלחמה - אנחנו מסוגלים לדעת ... מערך הטילים לא משנה את יכולת חיל-האוויר בחצי יום לגמור את הבעיה הסורית".

אפשר להבין, שדיין לא היה מרוצה מהתשובה. את הביטוי המעשי לתחושתו הוא נתן רק באוקטובר, וברמה בכירה יותר; כלומר, דרך הדרג הפוליטי ולא ישירות מול הרמטכ"ל בפורום צבאי.

ביקור המלך חוסין הוזכר בדיונים האלה רק ברמז, משום שלרוב המשתתפים היה אסור לדעת על ביקורו. היה צפוי, שההתרעה תשתקף בדיונים – ולא היא. ב-26 בספטמבר (למחרת הביקור) סיפר הרמטכ"ל, כי יש ידיעה "ממקור רציני [ש]הצבא הסורי ערוך ומוכן לפתוח באש בכל רגע. לא ידוע אם זה מתואם עם המצרים" (כך!).⁶ תא"ל אריה שלֵו, ראש מחלקת המחקר באמ"ן, אמר שיש ידיעות על כך שהסורים והמצרים חוששים מהתקפה של ישראל. סגן הרמטכ"ל העיר, שהסורים קיבלו את חוות-דעת הרוסים, שהם מסוגלים לכבוש את הרמה. על כך השיב שלֵו, "אין שינוי במרכיבים העיקריים של הבעיה. סבירות גבוהה שלא יגיבו" (על הפלת המטוסים, כל שכן לא ייצאו למתקפה "עצמית"). הרמטכ"ל סיכם, שהידיעה (התרעת המלך) אינה רצינית. לא הגיוני ולא סביר שסוריה תפתח במלחמה לבדה, ללא מצרים. "כמעט הייתי אומר הלוואי" – אמר.

אלוף פיקוד הצפון הביע דעה חריגה של דאגה אולטימטיווית, אם כי מנוסחת ב"רכות" מובנת: "לאחרונה אני בהרגשה שיש לחיל-האוויר יותר בעיה בסיוע מיידי. יחד עם חוסר ההתרעה נהייתי יותר רגיש ומודאג".

דיין תמך בו בשתיקה, ומיד זימן דיון מיוחד בלשכתו. הרמטכ"ל חזר על עמדותיו: "נדמה לי שאנחנו לא עומדים בפני מלחמה עם סוריה. אני חושב שלא יכול להיות דבר יותר אידיוטי מצד סוריה מאשר שתתקוף לבד. זה שלא הולכים למלחמה של שתיהן (בשיתוף עם מצרים) נדמה לי שיש לנו אינדיקציה לכך ... מה שיכלו לעשות ברמת הגולן הם יעשה בתגובה על (הפלת) המטוסים".

גם דיין סבר, שהסורים אינם הולכים לתקוף על-מנת לכבוש את הגולן, מאחר שאין שיתוף מצרי. הוא התייחס ברצינות ובדאגה לפעולה סורית אפשרית, גם אם זו תהיה "תגובה". במלים שלו: "עלינו להחדיר להכרה שלנו שאין שם סואץ שצריך לעבור (כלומר מכשול קרקעי), ומה שעליהם לעבור זה שטח הפקר ... ויש לחשוב שיהיה איזה רוסי ממולח שייעץ להם". דעתו ודאגת אלוף הפיקוד היו בסיס לתגבור הגולן בימים הקרובים, כולל חפירת תעלה נ"ט כתחליף ל"סואץ" הטבעי.

הוחלט, כי חיל-האוויר יהיה בכוננות גבוהה לסייע לכוחות הקרקע, ויכין יעדי תקיפה בצפון סוריה. צוותי תותחנים וכמה פלוגות טנקים יעלו לרמה, או יהיו בכוננות לעלות לשם. הוחלט להעלות כחצי מהצוותים של גדוד שריון מחטיבה 7, שדרך קבע היה בתעלה. בפועל, עלה הגדוד כולו. כל זה היה מכוון ל"תקופת החגים": מ-26 בספטמבר עד אחד באוקטובר.

ב-28 בספטמבר, יום שני של ראש-השנה, תקפו שני טרוריסטים ערביים רכבת עולים בגבול אוסטריה. הם לקחו שני עולים ופקיד מכס כבני-ערובה, ודרשו לסגור את מחנה-המעבר בטירת שנאו ולקבל מטוס למילוט. תוך זמן קצר נענה ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה, לשתי הדרישות
.
בשלושים בספטמבר, יצאה ראש-הממשלה לשטרסבורג, כדי לנאום ב"מועצת אירופה".⁷ משם מיהרה לקרייסקי, שאכזבהּ מאוד. לא היה לה קל לקבל את המציאות החדשה, שהשמיטה את הקרקע מה"מודוס ויוונדי" של הציונות הקלאסית. בשניים באוקטובר היא קטעה את ביקורה באירופה, אבל מסיבה אחרת, כפי שיסופר להלן.

בצאת חודש ספטמבר סיים הצבא הסורי, למעשה, את הכנותיו למלחמה, והצבא המצרי טרם התחיל להתכונן. רק שבוע נשאר לו להעברת הכוחות ולהיערכותם לזינוק הגורלי. היה צפוי, שישראל תיתן חשיבות מיוחדת לתנועות הצבא המצרי, שהיה היריב העיקרי, ולכן היה היגיון ברור לדחות את הריכוז עד הרגע האחרון. עכשיו נעשתה המלאכה באופן מואץ, מרוכז ומתוכנן, הכל תחת מסווה של "תרגיל". בישראל היו צריכים לאכן את הפרטים ה"לא-תרגיליים", והמצרים השתדלו להגיע לקצב מעבר ליכולת הקליטה הישראלית. זה היה משחק של חיים ושל מוות למדינת ישראל.

לפני מאות שנים לימדו אותנו תיאורטיקנים סיניים: "מלחמה היא דבר גדול של המדינה, זה מצע שבו צומחים חיים ומוות, זאת דרך קיום וחידלון. את זה יש להבין". ועוד: "מלחמה היא דבר גדול למדינה; היא דרך קיום או חידלון; גורל מדינה בידי המצביא. מצביא הוא כַנּת מדינה".

את הצגת הדברים נתחיל ממצרים, נעבור לסוריה ונחזור שוב לתרגיל הצבא המצרי. כבר בשלושה-עשר בספטמבר נערך סיור מפקדים מצריים בכירים, כולל מפקד חטיבת הגישור בארמיה 2 ומפקד דיוויזיה 16, כדי לבחון את צירי התנועה לציוד צליחה ולבדוק מה צריך לשפר בנושא. לישראל נודע הדבר רק ממסמכי שלל אחרי המלחמה.⁸ ב-26 בספטמבר אובחנה תנועת יחידות של הצבא המצרי (בקהיר). הכמות הייתה די גדולה, עד מאתיים משאיות, ולא היה לכך הסבר. אולם, באמ"ן ידעו שבאותו הזמן התבצע תרגיל של דיוויזיות משוריינות כהכנה לתרגיל הכללי. בדרך השערה קישרו את השיירה לתרגילים הללו – גם אם לא הצליחו לקשר את השיירה לשום דיוויזיה קונקרטית.

ב-29 בספטמבר נשלחו הזמנות לדיון על תוכנית "שובך יונים", מועד הדיון – ארבעה באוקטובר. שמעון גולן הניח, שדובר ב"פעילות שגרתית", בלי קשר למצב קונקרטי. בשלושים בספטמבר התקבלה ידיעה על פתיחת תרגיל לצליחת התעלה. התרגילים האלה התקיימו דרך קבע בתאריכים דומים, ובעצם כבר ידעו על התרגיל הנוכחי. מסגרת התרגיל הכללי סיפקה הסבר קל ונוח לכל פעולות חריגות ו"בלתי-מובנות"; כלומר, פעלה כהסוואה מוצלחת.

בלקט מודיעין משלושים בספטמבר נכתב: "מהידיעות על התרגיל הצפוי וקריאת חיילי המילואים לזמן מוגבל מתברר אפוא כי קידום הכוחות והכנות אחרות הנעשות ... שלכאורה ניתן לראותם בהיבט ההתרעתי, קשורים למעשה בתרגיל בלבד". הניסוח מבוסס על "קפיצות לוגיות" קריטיות ולמעשה שייך לתחום הספרות (לוליינות בניסוחים). אנחנו מציעים (בדיעבד) נוסח "נכון": "אובחנה קריאת חיילי מילואים לזמן מוגבל. יחד עם קידום הכוחות והכנות אחרות. אפשר שמדובר ב'קורפוס' ידיעות התרעויות, אבל הידיעה על התרגיל הצפוי מאפשרת לייחסן לתרגיל הזה". בעיקר, השמטנו את הביטוי "תרגיל בלבד", שנועד ליצור רושם, שהתרגיל אינו "הסוואה". לטענה המרומזת לא ניתן בסיס אלא היא "הוגנבה" על-ידי תכסיס לשוני "בלבד". ההבדל נראה אולי "דק", אבל ה"מחדל" צמח ממנו, כשאמ"ן-מחקר נועד לבצע אבחנות דקות ולהציגן בבהירות מרבית. זה היה סימן מבשר רעות לעתיד.

שלושים בספטמבר היה חשוב מאין כמותו. במידה רבה אירועי חמשת הימים הבאים כבר "גלומים" בו. לכן, נעסוק בו בהרחבה. בשעות הבוקר הגיע מסר מסוכנות הביון האמריקנית (CIA): האמריקנים מסרו שצבא סוריה ערך הכנות למלחמה במשך כל חודש ספטמבר, ובעצם השלים אותן. הפקודות כבר יורדות עד לרמת הגדוד. נמסרו גם פרטי התוכנית ורשימת הכוחות המשתתפים. האמריקנים שאלו מה חושבים הישראלים על המידע. בשש בערב כינס הרמטכ"ל בלשכתו מבחר קצינים בכירים מהמטכ"ל, מאמ"ן ומפיקוד הצפון, מבלי לערב את הדרג הפוליטי, קרי את שר הביטחון (וגם לא את מפקדי הדרום). נביא בצמצום רב את לקט הדעות.

אלי זעירא, ראש אמ"ן, ואריה שלֵו, ראש מחלקת המחקר באמ"ן, טענו שסוריה לא תצא למלחמה; ולכן, המסר יסודו בטעות. נימוקיהם: צבא סוריה חלש, ונשיא סוריה מודע לחולשתו; סוריה תצא למלחמה רק יחד עם מצרים ועדיף לאחר שיהיו למצרים הישגים ברורים. בנוגע למצרים, "אין לה אילוץ פוליטי" (ההדגשה שלי – מ"ב), לצאת למלחמה. הרמטכ"ל שאל לגבי דפ"א של התקפה מוגבלת. שלֵו ענה, שרק חידוש התשה בא בחשבון, וגם זה אינו מעשי, כי חיל-האוויר יכה קשות במטרות הבלתי מוגנות בעורף הסורי.

אלוף פיקוד הצפון (חופי) עמד על הסכנה האופרטיווית, מבלי להתעמק ב"כוונות-הלב" של אסד. "למרות שזה לא אפשרי", אמר, אם הסורים יכו – "אין לנו פתרון של ממש". לכאורה, קיבל האלוף את הגיונו של אמ"ן, אך מסתבר, היה זה רק תכסיס, כדי לאפשר את הפתרון לבעיה המעשית. הפתרון היה תגבור בארטילריה ובשריון; חופי ביקש שתי חטיבות שריון: את חטיבה 7 הסדירה ואת חטיבת מילואי השריון 179, שהייתה אמורה להתאמן מאחד באוקטובר, והוא ביקש להשאירה מגויסת לכמה ימים קריטיים.

הרמטכ"ל הסכים להעביר "כמה פלוגות" מחטיבה 7 צפונה. חופי הדגיש: "אני מדבר על החטיבות". הוא קבע את הזמן המינימלי להתרעה - 24 שעות. בכל מקרה, גם אחרי התגבור סיכויי הבלימה לא היו מזהירים. כמו תמיד, חיל-האוויר הפך ל"מטה הקסמים" של המערכה. לכן, היה משקל עצום לתגובתו של אלוף בני פלד, מפקד חיל-האוויר.

דבריו ממש מדהימים. פלד אמר, שעל צה"ל להחליט האם הסורים אכן מוכנים לתקוף במפתיע, הגם שאין להניח שיעשו כן (כך!). לשיפור יכולת ההתרעה הציע פלד לרכוש בארצות-הברית מטוס בעל מכ"ם-צד - אבל זה, כמובן, לא ענה על הבעיה המיידית. טילים נ"מ, לדעתו, אינם מהווים בעיה של ממש, ומגדילים את הסיכון ב-10-8 אחוזים בלבד. אפשר לתקוף אותם ביום וגם עם אור הבוקר; אומנם בלילה מערכות סאם-6 עלולות לזוז ממקומן, וזו בעיה. לכן, הציע פלד שלא לתקוף אותן באש תותחים, כדי לא "להבריחן" מהמקום הידוע. הוא לא נכנס למגבלות, שעלול להטיל מזג-האוויר, אך העריך שבמקרה הגרוע יצטרכו כוחות היבשה לבלום לבד ארבע-שש שעות.

חופי היה מודאג וכל היתר רגועים; והדיון נראה תיאורטי משהו. אמנם, גם לאלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל, הייתה דעה שונה. בדומה לחופי, הוא התרכז ביכולת ולא ברצונות. טל הציג בדיון סקירה יסודית, אם גם לא מסודרת, של כל מה שהיה ידוע על הצבא הסורי: כוונתו לצאת למלחמה במאי, רכש נרחב, הערכה של המומחים הסובייטיים והיערכות מלאה בגבול. "הבעיה היא לא נקמה על 13 מטוסים ... הבעיה היא סכנת מתקפה ברמת-הגולן".

אם יתקפו הסורים בריכוז הנוכחי, מול כל חטיבה סורית תעמוד מחלקה של צה"ל. טל העריך, שהסורים מסוגלים לספוג פגיעות בעורף, והאיום הזה לא ירתיעם . גישתו הייתה צבאית-אסטרטגית: אם צה"ל יפסיד את הגולן והמעצמות יתערבו, המלחמה תהיה קצרה והנזק מהפצצות העורף יהיה סביל. חיל-האוויר אינו יכול לסייע בכל התנאים, טל לא התערב בהערכת כוחם של הטילים נ"מ, אלא דיבר על מזג-האוויר. באופן חריג מאוד, הזכיר גם את העובדה, שצבא מצרים ערוך בקו. הוא לא פירט ולא העמיק בשיקול החשוב הזה. כנראה, הדברים טרם התגבשו אצלו, אבל ה"אינטואיציה" שלו הייתה חריגה ונכונה, כמסתבר בדיעבד.

דעת טל לא התקבלה, וזה היה די צפוי, בין היתר, בגלל מסכת היחסים האישיים ו"חלוקת התפקידים" במטכ"ל. טל לא אמר נואש. הוא הבין, שנחשול העובדות נשבר, וגם יישבר, על חומת ה"היגיון" של אמ"ן. לכן, בצעד חריג מאוד, הזמין מיד ללשכתו את זעירא ואת שלֵו בניסיון לשנות את עמדתם בשיחה "פרטית". הם שמעו אותו בנימוס – ולא השתכנעו. עכשיו הבין טל, שלא יוכל "להילחם בגורל", לדבריו. הוא "הסתגר" ולא דיבר עם הרמטכ"ל עד פרוץ המלחמה.⁹

משהו דומה קרה בין סא"ל דוד גדליה, קמ"ן פיקוד הדרום, ובין סגן בנימין סימן-טוב, קצין המערך שלו. באחד באוקטובר (!) הגיש סימן-טוב מסמך, שסקר את ההיערכות המצרית, והצביע על כך, שהצבא הזה מתכונן למלחמה. בשלושה באוקטובר הגיש דוח נוסף, מפורט ומנומק יותר. סא"ל גדליה דחה את שני דוחותיו, וסימן-טוב "הוציא גימ"לים", וישב בביתו בבאר-שבע במעמד של חולה. כמה ימים קריטיים הייתה מחלקת המודיעין של פיקוד הדרום בלי קצין מערך. ממש ערב המלחמה הצטרף לסגל המחלקה רס"ן שלום גרין, קצין המערך הקודם, שהזעיק את סימן-טוב למילוי תפקידו. כמובן, אלה "עניינים אישיים", ויש להם משקל גדול במערכת המורכבת מאנשים. דווקא במצב של מתח ושל אחריות קיצונית יש משנה-תוקף ל"עניינים אישיים" ול"יחסי עבודה".

גרין כבר לא היה בשירות פעיל. חבר מהמפקדה טלפן, והזמינוֹ לבאר-שבע ברמזים בגלל ביטחון-שדה. גרין הבין, הגיע למפקדת הפיקוד, ושם גויס (בלי צו 8) בטענה של "מחר מלחמה" – לכאורה, טענה שאינה מתיישבת עם עמדת המפקדים, החל ממפקד אוגדה 252, אך דווקא לגביו יש גם סיפורים של "ציפייה למלחמה", ועל כך יסופר להלן.¹⁰⁾

נכנס אוקטובר. בחמישה ימים בלבד השלים צבא מצרים את פריסתו, ובתוך הימים האלה היה על המודיעין הישראלי "לפענח" את המהלך. על צה"ל היה לעכל את השינוי הקיצוני בהערכה המודיעינית, ולהספיק להיערך בהתאם. כמעט שום דבר מזה לא קרה. הדרך לפירוש המציאות נקבעה בשלושים בספטמבר, ובמשך ארבעה ימים גברה האינרציה של הקביעה על כוחן של הידיעות. פה ושם היו ספקות והועלו "קושיות", אבל לא בעוצמה, שתערער את "דעת המערכת". רק בחמישה באוקטובר נסדקה במקצת "חומת הקונצפציה". נחזור ונציין, שלא דובר בקונצפציה של "איזון אווירי", אלא בקונצפציה של "סוריה לא תילחם בלי מצרים ומצרים לא תילחם בכל מקרה".¹¹
כאמור, באחד באוקטובר פתח הצבא המצרי בתרגיל נרחב בסמוך לתעלה. ההכרזה המצרית באה בדיעבד, בשניים באוקטובר, אבל בישראל הדבר כבר היה ידוע. למודיעין הישראלי היו הרבה מקורות, והמידע הגיע בשפע, וחלק ממנו לא נוצל.

כבר בשלושים בספטמבר בלילה הגיע המסר החשוב ביותר: "באחד באוקטובר מתחיל מבצע מתקפה על ישראל באחריותו של שר ההגנה המצרי. שם המבצע 'נאג'ח'. גם הסורים עומדים להיות שותפים למבצע. הכוונה היא לתקוף שדות-תעופה בקווים קדמיים, סוללות 'הוק', שדה-תעופה באבו-רודס ועמדות הגנה בסביבה".

הידיעה מנתה כמה "סימנים מעידים", ובהם גיוס מילואים, שהיה ידוע בישראל, אך התפרש דווקא כסימן ל"אמיתות" התרגיל. פירוט המטרות יכול לרמוז, שהמקור היה בחיל-האוויר המצרי. אכן, אלו היו המטרות של המטסים הראשונים במלחמה. יש אי-בהירות מסוימת עם המידע הזה. למחרת דייק המקור, ואמר שהמצרים יתקפו, אם צה"ל ינקוט פעולות משמעותיות ביחס לתרגיל, כי יהיה אפשר להציגן כעילה למלחמה.

בארבעה באוקטובר מסר אותו המקור, שהוא טעה, והביא את סיבת טעותו. זו גרסת שלֵו,¹² כשבר-יוסף מציג גרסה שונה: בין היתר, הוא "מוחק" את ה"אם" – כלומר, תלות ההתקפה בפעולות צה"ל. לשמעון גולן יש גרסה, שנראית כשלמה מכולם: לגרסתו, פעולות צה"ל אינן תנאי למעבר למתקפה, אלא המסגרת הנוחה מבחינה פוליטית.¹³

ההבדל משקף, אולי, את העמדה הכללית של הכותבים, אבל כולם המתארים באופן זהה את מהות המתקפה: צליחה רבתי והתקדמות עד מצר גידי ומצר מיתלה. המסר גם טען, כי יום ה"ע'" טרם נקבע (!).¹⁴

הנוסח הראשוני (המקוצר) הגיע לאמ"ן מ"המוסד" בלילה, והתגלגל בצורה קצת קומית, שהייתה, למעשה, טראגית. לידיעה התייחסו ברצינות, אך הבינו אותה כהתרעה על מתקפה מיידית; כלומר - למחרת היום. ראש ענף מצרים וראש המחקר במחלקת המודיעין של חיל-האוויר התבקשו (טלפונית) לחוות את דעתם, והיא הייתה חד-משמעית: צבא מצרים אינו מוכן לתקוף למחרת. המסקנה הייתה נכונה וצפויה, כי הרי נדרשו למצרים עוד חמישה ימים של עבודה מואצת. אבל לפי מסקנה זו, הנכונה, אך בלתי-רלוונטית, נפסל על הסף המידע כולו.

בבוקר למחרת, בדרכם לדיון האסטרטגי, פגש זעירא את הרמטכ"ל ואת דיין, ואמר להם: "האם ידעת שבוקר אמורה הייתה להיות מלחמה?" – וסיפר על המידע ועל שלילתו. לא ברור איך הגיב הרמטכ"ל, אך דיין לא שבע נחת מה"בדיחה". בלשכתו חשו, שצה"ל ממדר את שר הביטחון, ומרחיקו מקבלת ההחלטות – ודיין ניצל את המקרה. באותה הישיבה שלח פתק לזעירא, וקיבל ממנו תשובה בפתק, שנשמר, למזלנו. נביא כמה סעיפים ממנו: "הידיעה היא גרסה ראשונית ועד עכשיו אין בידינו גרסה מלאה ... במשך הלילה ... הגענו להערכה ... שמדובר בתרגיל ... באופן עקרוני אינני חושב שצריך להפיץ (ידיעות מגיעות) בלילה .. מספיק לעשות זאת בבוקר, בלווית הערכה על משמעותן".

בעניין המסוים אפשר לציין, שאם הידיעה הייתה "ראשונית", אזי גם ההערכה יכולה להיות "ראשונית" בלבד. מעבר לכך קבע ראש אמ"ן, שיש לו כוונה וגם הזכות לחסום מידע התרעתי, ולסננו לפי הבנתו. לא נראה, שהיה המשך ל"תקרית", אך ברור שדיין לא היה מרוצה מהמצב בכללותו.

הדיון האסטרטגי המדובר היה הדיון המסכם בסדרת הדיונים, דיין לא היה אמור להשתתף בו, אך הזמין את עצמו. הסיכום השתקף בשלושה מסמכים קרובים: סטנוגרמה של הישיבה, סקירת אמ"ן וניסוח תשובה ל"מודיעין זר". שני משפטים יבהירו את הכיוון המשותף לכולם: "במצרים מתקיים תרגיל, שכולל כוחות היבשה, האוויר והים. התרגיל הזה יכול, כמובן, גם לשמש מסווה להכנות למתקפה, אולם הערכתנו שזה תרגיל בלבד". ועוד: "אין סימן, כי מצרים מוכנה בשלב הזה לחדש הלחימה, דבר שנחשב בעיני הסורים תנאי להשגת הצלחה צבאית משמעותית מצדם".¹⁵

דיין קיבל עקרונית עמדה זו, והיו כמה "ניואנסים" בגישתו. הוא נתן משקל גדול ל"מתקפות מוגבלות", כגון מחטפים. לעומתו, דיבר אלעזר במונחים של "ניצחון סופי", שימחק את ההצלחה הערבית ה"זמניות". כמו-כן, התייחס דיין אחרת לשתי החזיתות: בחזית המצרית אין איומים ישירים, ואילו בגולן המצב שונה בתכלית. "השולחן הזה יכול להרשות לעצמו שאני אהיה בהרגשה לא-טובה, אבל צריכה להיות תשובה לאפשרות זו (של מחטף בגולן)" – סיכם את עמדתו. נראה, שדיין, בדומה לטל, הרגיש שהוא "מדבר אל הקיר", ומצא, למחרת, ערוץ חלופי לתרגם את הרגשתו לשפת המעשה. ¹⁶

בשניים באוקטובר התקבל מידע אחר. בשתיים בצהריים הוציא אמ"ן סיכום, ובו נאמר שבשניים-ארבעה באוקטובר צפוי קידום תחמושת, אספקה וציוד הנדסי. אפשר שמדובר בתרגיל אפסנאות, כי הכבודה הייתה מיועדת, כביכול, לצפון גזרת ים סוף. באחד באוקטובר בליילה אוכנו 120 משאיות נושאות ציוד צליחה בדרכן מקהיר מזרחה, 25 כלי-רכב עם ציוד גישור בגזרת פורט-סעיד וכן הלאה. לאורך התעלה מכשירים ירידות למים, בגזרה הדרומית הוכשרו ארבעים מתוך 85 ירידות (מאז אמצע ספטמבר). ¹⁷

לדעת אמ"ן, כל זה סימן את התרגיל כתרגיל בין-זרועי – ותו לאו.

יש להזכיר, ראש-הממשלה לא הייתה בארץ. את מקומה מילא יגאל אלון, סגנה. מעשית, האיש החשוב היה ישראל גלילי. דיין הסביר לגלילי את "דאגתו לגולן" ואת העובדה שהוא, כשר הביטחון, מרגיש את הצורך "להתחלק באחריות". גלילי הבין את המצב, התקשר לראש הממשלה, והזעיקה ארצה. היא קטעה את ביקורה באירופה ומבוקר יום המחרת נכנסה למעגל ההערכה וקבלת ההחלטות. היא חזרה עייפה וממורמרת – מצב לא ממש מתאים למשימתה המערכתית.

בינתיים חלפו כבר יומיים מהחמישה עד פרוץ המלחמה, וישראל עדיין הייתה שאננה, והתרכזה בסוריה.

1. שמעון גולן, עמ' 155.
2. בישראל סברו בטעות, שהופלו שלושה-עשר מטוסים סוריים, והמספר הזה מופיע בכל מקום – אז ואפילו היום.
3. באופן קבוע "שמרה" החטיבה על עיר חומס הידועה כמרכז התנגדות למשטר העלאווי.
4. ראוי לציין שכשהגיעו הידיעות הראשונות על עיבוי מערך טק"א בסוריה, הציע ישראל טל, "לגרור" את סוריה לתקרית צבאית על-ידי פרובוקציה, ולהשמיד תוך כדי כך את חלק ממערכות הטילים. המידע הזה אינו מבוסס דיו. מכל מקום הצעתו (אם הייתה כלל) לא התקבלה לביצוע.
5. גולן, עמ' 167-164 ובמיוחד הערה 75.
6. גולן, עמ' 172-169.
7. בשבת הקודמת מונה קיסינג'ר לשר החוץ (מזכיר מדינה) של ארצות-הברית.
8. מידע של אלי דקל.
9. סדרת ראיונות עם אורי מילשטיין.
10. בפרשה זו לא הכל "חלק". נגד סימן-טוב אפשר לטעון, ש"נטש את העמדה" דווקא בנקודת זמן, שהייתה קריטית לטענתו. כמו-כן, אפשר לטעון כי בהיותו חסר ניסיון וחדש בפיקוד, סקירתו לא הייתה מעמיקה, אלא התבססה על השוואת העובי של שני תיקים: תיק הסימנים ה"מדאיגים" ותיק הסימנים ה"מרגיעים". לפי רצף הטענות הללו נטען גם שבעצם הפרשה "נופחה" מעבר לפרופורציה משום שאמ"ן חיפש "נקודת האור" בשורותיו – ומצא אותה בסגן סימן-טוב. כנגד זה אפשר להעלות שיקול פשוט: על קמ"ן הפיקוד היה לשים לב ל"מאזן הסימנים", ולעודד את הקצין ה"טירון" שלו לעבודה עצמאית, ואולי אפילו "לגייס" את הוותיק, כפי שקרה בפועל, אך במקרה – כל זה לאור המצב המסובך. נראה, שההתייחסות למודיעין, כולל התרעה ואיום המלחמה, הייתה מאוד בעיתית בפיקוד הדרום.
ראו גם את מאמרו של שלום גרין ב"מבט מל"מ" גיליון 67 – נובמבר 2013 – ואת אתר האינטרנט של "הפורום האזרחי לתחקור קרבות" בספטמבר/אוקטובר 2013 מאת ניצן שפירא לעו"ד משה מכנס.
11. לדעתנו, למרכיב המצרי בקונצפציה לא ניתן הנמקה הגיונית. כפי שנראה, לאנשים המובילים היו נימוקים שונים, אבל כולם סמכו את ידיהם על המסקנה הסופית.
12. שלֵו, עמ' 122-119.
13. לפי גולן, הנוסח הוא: "אם ישראל תשגר מטוסים לסיור או תנקוט פעולות אחרות – יהווה הדבר אמתלה טובה לתקיפה של ישראל".
14. בר-יוסף, עמ' 260-258.
15. גולן, עמ' 197-192.
16. נזכיר שבאותה הישיבה "נקבע", שמלחמה לא תתחיל בטווח של שנתיים-שלוש. אחרי קביעה זו, שהתקבלה בדרג הבכיר ביותר, היה קשה מאוד להתייחס ברצינות לסימני התרעה למלחמה מיידית.
17. גולן, עמ' 198. לחלוטין לא ברור עניינו של ציוד צליחה באזור פורט-סעיד. לכן, ייתכן שמדובר בהונאה. כמו-כן, הוזכרו כארבעים משאיות עם ציוד גישור, שנעו מאזור חִלואן (שבו תרגל הצבא המצרי צליחה) לקהיר. האירוע אובחן "לפני כמה ימים" – כלומר, "לפני התחלת התרגיל". לגבי הירידות למים – ראו להלן.

בפרק הבא: הספירה לאחור