כלומר, התרגיל הוא תרגיל ולא מסווה למלחמה. ברור, תקדים אינו הוכחה ואינו ידיעה ודאית. הסתתרה כאן שגיאה לוגית יסודית. אפשר וצריך להוסיף שתקדימים הם נשק טבעי בהונאה. ככלל, קשה לצפות להוכחה אמיתית לכאן או לכאן, סביר יותר שיהיו נימוקים בעד ונגד" עם צורך לשקול את מכלול הנתונים.

לא תקדים הכריע את הקו בשאלה המרכזית, האם מתכוון סאדאת לצאת למלחמה, ואף לא טבעו של התרגיל, כי אם הביטחון שהמודיעין הישראלי מבין את מחשבות סאדאת (ושל הערבים בכלל), אולי אף יותר טוב משהם מבינים את עצמם. כך אמר שלֵו באותה הישיבה: "זה בא מתוך היכולת לדעת ותחושה של דברים שהם עצמם חושבים ... כי לא חל שינוי בהערכתם את מצב הכוחות בסיני".

בנימוק "אנו יודעים מה שהם חושבים" השתמשו אחר-כך גם אלי זעירא וגם אלעזר.

הרמטכ"ל הבהיר את עמדתו: "בשלב זה אני חושב שאיננו עומדים לפני מתקפה משותפת מצרית-סורית ... יש [להם] תוכניות משותפות. הן היו כל הזמן ... התקפה משותפת שלהן היא כמובן דבר אפשרי, אבל היא פונקציה של מצב מדיני-צבאי ... איני רואה את הסכנה הקונקרטית לתקופה הקצרה. זאת אומרת – לא כפונקציה של ההערכה (בגרסה אחרת: היערכות) הנוכחית". הוא גם הסביר את עצמו: "זה בנוי על הערכה ולא על הוכחה מוחלטת. כי אין לי תשובה חד-משמעית למערך הסורי הנוכחי".

אלעזר ניסה לבנות תירוץ חלופי מקורי מאוד: צה"ל מחזיק את הגולן בכוחות מגוחכים ממש מול הכוחות הסוריים הגדולים, ו"יכול להיות שזה מרגיז באיזה שלב, והם גוררים אותנו ליותר מתח ועומס בעניין זה".

בעצם, הקצינים ושר הביטחון כבר הכירו את העובדות ואת הדעות. הדיון והצגת הדברים נועדו ליגאל אלון, לישראל גלילי ובעיקר לגולדה מאיר. הידע הצבאי שלה היה מועט, אבל היה לה השכל הישר, והיא שאלה שאלות של שכל ישר. היא ביקשה מאלעזר להכין רשימת מטרות בעומק סוריה. היא גם העלתה את הדפ"א החדשנית: "אילו התחילו הסורים, ומה שיש עכשיו במצרים – יכולים לערוך מיד איזה התקפה, לאיזו עזרה לסורים?"³

שלֵו: "מבחינה מבצעית הם יכולים, באמצעות מערך זה, ללכת בהחלט למתקפה".

עכשיו שינתה מאיר את סדר הפעולות, אם כי לא את סדר העדיפות האסטרטגית: "האם לא יכול להיות להפך, שהמצרים יעסיקו אותנו קצת, כשהסורים ירצו לעשות משהו בגולן?"

שלֵו בלם גם חשיבה זו. לדבריו, הסורים "מודעים לעדיפות האסטרטגית הישראלית במרחב [ו]באוויר". אסד הוא "ריאליסט, שקול וקר-מזג" – העיר שלֵו. זה היה אמור להרגיע, אבל למעשה סתר כמה מהתירוצים והעמיד קושיות חדשות.

לאחר שניסיונותיה להיכנס לתחום הצבאי נדחו, התייחסה ראש הממשלה להיבט המדיני של המלחמה ונראה כי "הרהרה בקול" בנושא שהיה חדש לה.⁴ "נניח שהאוביקטים זזים מתחילה מלחמה. אני מקבלת במאה אחוז את הקונצפציה הזאת, של הבדל בין מצרים ו[בין] סוריה. ... לעבור את התעלה – המצרים יכולים ויהיו רחוקים יותר מהבסיסים שלהם. וכי מה זה ייתן להם – סוף כל סוף? לעומת זאת, המצב שונה לגמרי עם סוריה. אפילו אם ירצו את כל הגולן, ואם יצליחו להיאחז ביישובים אחדים, בשביל כל צעד בקו – אם יצליחו להיאחז בו – הוא קיים בידם".⁵

מה הייתה אמורה מאיר להבין מהדיון?

דיין הזעיק אותה, כי היה מודאג. עכשיו היא הבינה את יסוד דאגתו, אבל שלֵו ואלעזר הסבירו לה שבעצם "אין בעיה של ממש", ואין יסוד לחשוש. ביציאה מהדיון לחצה ראש הממשלה את ידו של שלֵו ואמרה לו: "תודה רבה, הרגעת אותי". התוצאות המעשיות של הדיון היו: חיזוק מסוים של הגולן והעלאת רמת הכוננות הכללית בצה"ל. עוד הוחלט לבקש מארצות-הברית ציוד נוסף ובמיוחד נגד טילים נ"מ. המשימה הוטלה על השגריר שמחה דיניץ, ששהה באותו הזמן בישראל. בכל מקרה, הציוד לא היה יכול להגיע לפני שהצבא הסורי יתקוף מהיערכותו הנוכחית, או עד שיסתיים התרגיל המצרי. גולדה הבטיחה להעלות את הנושא הביטחוני בישיבת הממשלה בשבעה באוקטובר.

יום רביעי, שלושה באוקטובר, חלף, ונותרו כשבעים שעות עד הפתיחה באש. ראש "המוסד" לא התנגד לדעה ה"שולטת", סגן הרמטכ"ל, בעל דעה ה"כופרת", לא הוזמן לישיבה. גם מפקד חיל הים הגיע למסקנה, שהמלחמה הפכה לוודאית, וגם דעתו לא הושמעה.
יום חמישי, ארבעה באוקטובר, התחיל בלי חידושים מודיעיניים ולכן גם בלי "דרמטיות". בשעות הבוקר התקיים דיון בלשכת הרמטכ"ל וביוזמת שר הביטחון. את אמ"ן שוב ייצג אריה שלֵו.

הנושא היה הלקחים הנלמדים מהמתיחות הנוכחית. הריכוז הסורי הכריח לחשוב ביתר-רצינות על יחסי הכוחות בגולן. לדעת דיין, יכולים הסורים "לקום ולנסוע". כדי למנוע זאת, צריכה מדינת ישראל להשקיע "כסף ועבודה": "אני קונה כל רעיון: בריכות דגים, מוקשים, כל מה שמישהו יכול להמציא ... גם עניין חיל-האוויר זה לא פשוט עם הטילים האלה ... זה שמצרים לא נלחמים עכשיו – זה מצב נוח ... תאר לך: מתחיל עניין עם מצרים – אמנם, יש לנו מערך מגויס מלא,⁶ אבל חיל-האוויר אז עסוק. נעשה לעצמנו תוכנית אופטימלית. ההנחה הכללית היא שעכשיו הם לא הולכים לעשות פעולה בלי מצרים, והמצרים לא הולכים. נניח בכל אופן שהם כן. בחודש הזה את העולם לא נהפוך (?!). אחרי החודש הזה יתחיל חורף. בחורף ברור שלא עושים מלחמה רצינית ... אם לסכם: מה שאפשר לעשות בחודש הזה – יש לעשות. מה שאי-אפשר – לעשות תוכנית כמה צריך לעלות".

עיקר מחשבתו של דיין כוונה ל"טווח ארוך", אך הוא גם דיבר על "בחודש הזה", ובכך השאיר פתח להתייחס לצורכי הטווח הקצר. מיד הוחלט לזרז את עבודות המיקוש ואת חפירת התעלה נ"ט בגולן תוך ניצול הזדמנות של סיום קורס הנדסה. אלוף פיקוד הצפון ביקש לעכב את שחרור חטיבת שריון מילואים 179, שהייתה בסיום תרגיל, ובקשתו לא אושרה. כחלופה, הוחלט להעביר לרמה גדוד טנקים מחטיבה 7 (הסדירה), שבדרך קבע תגבר את שתי חטיבות השריון הסדירות בתעלה. לרשות אלוף פיקוד הצפון עמד גם גדוד לגיוס מהיר.

אלוף חופי העריך: "אם אנחנו ערוכים עם הטנקים שלנו, גם בלי חיל-האוויר לא תהיה לנו שום בעיה עם רמת הגולן. מה שיש לי ממש ברמה ובהשלמה – זה 188 טנקים".

דיין: "[ומה יהיה] במצב שלא תגייס מילואים?"

חופי: "אז זה מצב של גלגול. ברגע שיש לי התרעה של 24 שעות – מצב שונה".

הדברים נשארו סתומים, אך כולם התכוונו למסגרת של "יום קרב".
לקראת ערבו של אותו היום התקבל מודיעין חדש, אבל השפעתו ניכרה רק למחרת. מסיבות שונות מ-25 בספטמבר לא צולם המערך המצרי. לכן, חסר מסד נתונים לדיונים החשובים שתיארנו. טיסת הצילום יצאה בצוהרי ארבעה באוקטובר, והצילום כיסה את התעלה לכל אורכה ולעומק עד שלושים ק"מ. רק מאוחר בערב התקבלו תוצאות הפענוח, והן היו מדהימות: לקט של אמ"ן ציין, "היערכות שלא היה כדוגמתה", דיין סיכם: "רק ממספרים אפשר לקבל שבץ". אבל זה לא היה עניין של מספרים בלבד. כדברי אלעזר, צבא מצרים הלך "לצליחה במאת האחוזים". אלעזר התכוון לכך שהצבא המצרי מוכן לצלוח בכל כוחותיו, אבל לא לכך שהצליחה (דהיינו, המלחמה) התגלתה כוודאית; הוא גם לא הרגיש בסתירה. הביטויים מצוטטים מהדיונים בחמישה באוקטובר, הם נזרקו לחלל, ואיכשהו נשכחו מיד, אולי דווקא משום שתוצאות הפענוח מוטטו את הערכה המקובלת. במקביל, פוענח סרט הצילום בפיקוד הדרום. שם הבינו המפענחים את המשמעויות. גם המפקדים הבכירים שינו משהו בהבנתם, אך לא עד רמת מעשים.

זאת ועוד. דרך האזנות נודע כי הרוסים מארגנים פינוי חפוז של משפחות היועצים מנמלי סוריה, בעשר בליילה נודע, שמגיעים אחד-עשר מטוסי נוסעים רוסיים למצרים ולסוריה, מעין רכבת אווירית. אחרי חצות נודע, שהמטוסים ה"סוריים" באו להחליף את הפינוי הימי. ההיגיון אמר שגם ממצרים מפנים את משפחות היועצים.

המהלך היה תמוה, והתקבל כאתגר אינטלקטואלי להמצאת הסבר, שלא יפגע בקונצפציה הבסיסית. ואכן בתוך אמ"ן התאמצו מאוד למצוא כל אפשרות לוגית – מגירוש ביוזמת הערבים ועד לחשש רוסי מפני התלקחות. ההסבר השני גרר את הטענה, שהרוסים אינם מבינים את הערבים, אבל אנו יודעים את האמת: אין בכוונת הערבים לתקוף. באותו היום גילה אנדרי גרומיקו, שר החוץ הרוסי, לצוות הקרוב שלו, שמצרים וסוריה יתקפו את ישראל בשתיים בצהריים בשישה באוקטובר. בשלושה באוקטובר יידע סאדאת את השגריר הרוסי על המלחמה הצפויה, ובארבעה באוקטובר עשה זאת אסד. את שעת ה"ש'" השיגו הרוסים בערוצי מודיעין שלהם.

יש להבין גם את הצד הערבי. נותרו 48 שעות עד פתיחת האש, והם שחררו מידע התרעתי שבסבירות כמעט ודאית היה נקלט במודיעין של ישראל. זה היה מאוד מסוכן, אבל לא הייתה ברירה: הם לא יכלו "להפתיע את הרוסים", כי מלחמתם נבנתה על תמיכתם הפוליטית ועל הספקת נשק תוך-כדי לחימה. נראה שהתיאום הכללי עם הרוסים הושג עוד לפני-כן, והרוסים ברמה מסוימת כבר נערכו להריץ את הרכבת האווירית ואת הרכבת הימית.⁷ "כפתור ההפעלה" נשאר, כמו במקרה הסעודי, בידי הערבים, ומכאן ברור שמדינות ערב לא היו "גרורות".

גם ערוץ המרגלים התעורר. בארבעה באוקטובר בערב התקבלה קריאה מ"סוכן הצמרת", שביקש להיפגש עם ראש "המוסד" לקראת ערב למחרת (חמישה באוקטובר) בעניין ה"כימיקלים". המלה אמרה, שיש לו מידע על מלחמה, אבל לא מיד. בבוקר למחרת (ערב יום הכיפורים) נסע זמיר ללונדון, לפני יציאתו נפגש עם ראש אמ"ן, והם עדכנו זה את זה. עכשיו שניהם ידעו, שהרוסים עוזבים, וסוכן הצמרת אמר "כימיקלים". נקבע, שייתכן קשר לוגי בין שני האירועים; ובכל זאת טרם התחולל המהפך התודעתי.

חמישה באוקטובר היה יום של מהפך, אבל עדיין לא מהפך מוחלט. בלילה היה דיון נמרץ באמ"ן במגמה למצוא פתרון ל"חידת יציאת הרוסים", מבלי לערער את התזה של "סבירות נמוכה" למלחמה. בשעות הבוקר המוקדמות סוכם הלקט המודיעיני, עם הביטוי, "היערכות ללא-תקדים", וראש אמ"ן יצא למרתון הדיונים "חמוש" בתירוצים מתוחכמים.

הדיון הראשון התחיל בלשכתו של הרמטכ"ל ב-8:25. השתתפו בו הרמטכ"ל, סגנו, מפקד חיל-האוויר וראש אמ"ן. כולם, כמסתבר, קלטו ברמה זו או אחרת את נתוני הלקט. אלעזר דיבר ראשון: "אילו הייתי פרשן צבאי או חבר כנסת, הייתי אומר שזו לא התקפה. היות שאני לא פרשן צבאי ולא חבר כנסת, אני צריך לחשוב אם יש לי הוכחות שלא הולכת להיות מתקפה. אין לי מספיק הוכחות, שאין בכל הדברים האלה סימנים לכוונות התקפיות".

סגנון הדיבור מדהים באי-בהירותו, אבל אלעזר אמר בפשטות, שהתחיל לחשוש ממתקפה ערבית, והולך לנקוט כמה צעדים מתבקשים. אולם, לא מתוך שכנוע פנימי אמיתי, אלא כציות לנהלים, שמחייבים את הרמטכ"ל בזהירות-יתר.

אלעזר הורה להיערך לאפשרות של גיוס מילואים (גיוס המגייסים), להכריז כוננות ג' בכל יחידות סדירות, לגייס את חיל-האוויר במלואו וחלקית את השלמת צוותי הטנקים בגולן ובתעלה. צה"ל כבר תגבר את הכוחות בגולן, אבל בינתיים היה זה רק "גיוס פנימי" – כגון הפיכת קורסים ליחידות קרביות. סברו, כי כל עוד אין מגייסים אזרחים, אין לאמריקנים עילה להתנגד. דין "גיוס פנימי" חל על חיל-האוויר כולו, ואילו ההשלמות לארטילריה היו קטנות משום שמלכתחילה החיל היה קטן בהרבה מכפי הצורך בו.

תגבור כוחות השריון חייב מספרים גדולים; והתקשו להסתפק בגיוס פנימי. לרשות המטכ"ל עמדו שני גדודים של חטיבה 7 (השלישי נשלף מהתעלה, והוטס לגולן), חטיבה 460 של קורסים מבית-הספר לשריון ויחידות מבסיס האימונים בצאלים, שנכללו בחטיבה 500. שאר גדודי חטיבה 7 נשלחו לגולן, והוחלט "לגייס" את חטיבה 460 לטובת התעלה במקום חטיבה 7, שהוצאה ממנה.

בנוסף לגיוסים האלה הוחלט להכין את ה"בוֹר" של המטכ"ל (מוצב הפיקוד העליון – מצפ"ע) - החלטה בעייתית, כיוון שהכנת ה"בור" בערב יום הכיפורים בהכרח הייתה ניכרת ומתקבלת כסימן ל"סכנת מלחמה" ברמה גבוהה. מכך ביקשו בינתיים להימנע. "ירידה לבור" הייתה שלב מוכר ותורגלה לא פעם, אבל ב"הפעלת-האמת" היו חריקות. לדוגמה ענף מצרים (ענף 6) באמ"ן/מחקר לא הכין מפות קיר לפי מפת הקוד החדשה (מפת "סיריוס"), שהחליפה את המפה הישנה כמה חודשים לפני כן. את התיאור ה"חי" אפשר למצוא בספרו של אלי דקל, שמציין שענף הקרקע (1) באמ"ן/מחקר קיבל הוראה לאייש את עמדתו בבור רק באחת-עשרה בשישה באוקטובר (ש' פחות שלוש), ולא בשעה חמש בבוקר, כשניתנה ההוראה הכללית.⁸ לא פחות חשוב היה להכין את המפקדות בפיקודים, ולהתכונן לאפשרות של פתיחת מלחמה. יש הרבה עדויות, שנעשה מעט אם בכלל בכיוון הזה.

הישיבה נמשכה כחצי שעה. אם לוקחים בחשבון את היקף ההחלטות, ברור שלא נערך בה דיון של ממש. בתשע כבר התחילה הישיבה הבאה – הפורום השבועי של שר הביטחון, שהפך לישיבת חרום.

את הישיבה פתח הרמטכ"ל, שמנה ונימק את החלטות הישיבה הקודמת. לגבי חזית הגולן הוא הסביר, שהסורים פיתחו מערך ויש גם סימנים נוספים, ש"יכולים להיות סימנים התקפיים ... [ו]באותה המידה יכולים להיות סימנים הגנתיים". בהקשר המצרי לא הזכיר אלעזר את התצ"א (עם "מספרי שבץ" והשאר), אלא רק את יציאת הרוסים. גם אותה הוא ניסה לתרץ: "יש פה הסבר שהוצאת הרוסים זו הפגנה של הרוסים, שהם לא בעד זה, כי הרוסים קיבלו דרך האמריקנים התרעה.⁹ אני הולך על דרך החמרה, שישנן הוכחות שזה קרע פוליטי". דברי אלעזר אינם מצטיינים בבהירות. בין היתר, את המלה "הוכחה" יש להבין כ"אפשרות", אבל השימוש בה לא היה מקרי.

אלעזר ואמ"ן דחפו את הדיון לשאלת היחסים בין הערבים ובין ברית-המועצות ולא לסבירות המלחמה. בראון נקט לשון מאוד חריפה וכתב, כי דיין "שיסע את דבריו", באומרו, "הרוסים זה לא קרע פוליטי".¹⁰

אלעזר שינה מיד כיוון: "יש לי עוד סימן שזה לא קרע פוליטי, כי זה יחד עם סוריה ועם מצרים". למעשה, ה"סימן" של אלעזר היה דווקא לטובת הקרע, ודיין נדרש להסביר: "קרע פוליטי זה לא עם נשים וילדים. אלא עם הגברים. זה יכול להיות מתוך חשש לתקיפה שלנו". אבל גם דיין לא התמקם על העיקר (המלחמה), גם הוא לא השתחרר ממסגרת החשיבה שהכתיב אמ"ן. אגב באותו הבוקר כבר נודע, שהרוסים מפנים את אוניות הצי שלהם מנמלי מצרים – אולם המידע הזה לא הגיע לדיונים.

אחר-כך דיבר ראש אמ"ן. מפקדיו, דיין ואלעזר, כבר פסלו חלק מתירוצי אמ"ן, אבל זעירא הציג את אלה ש "נשארו". "כל הידיעות שלנו הן הגנתיות וחששות מאתנו ... המצרים והסורים ... נמצאים במצב חרדה מאתנו ... ואנחנו עושים לאחרונה סדרת דברים שיכולים להקנות להם חרדה ... הרוסים יודעים שהמצרים והסורים הולכים לתקוף (!). הם מעריכים שתקיפת-הנגד שלנו תצליח והיא תפגע בעומק ובמשפחות ... או שהם רוצים להגיד להם: תראו, אנחנו יודעים שאתם הולכים לתקוף ותדעו שאנחנו לא אתכם בנושא זה".¹¹
המבנה היה מפותל ומחוסר בסיס עובדתי. לסיכום הודה זעירא: "השורה התחתונה היא שאין לי הסבר למה הרוסים עושים זאת". אבל היה מכנה משותף לכל ההסברים: "הרוסים יודעים שהערבים עומדים לתקוף". זו הייתה השורה התחתונה האמיתית, אך לא עלתה לדיון.

הטיפול בפינוי הרוסים תמוה מאוד גם לכשעצמו וגם ביחס לנתוני התצ"א המדהימים.

כמה ימים לפני-כן נקלטה שיחה בין היועצים הרוסיים. התברר ממנה, שמשפחות היועצים יפונו לקראת המלחמה.¹²

הידיעה נרשמה כ"סימן מעיד" ממדרגה ראשונה. כשהנודע על מטוסי ה"רכבת האווירית", הפך הסימן לפעיל ולהתרעתי. בהיותו "התרעת כוונות", דמה בעיני אמ"ן ל"התרעת היערכות" של תצ"א.
גם "דרכי הטיפול" בהתרעה זו מובְנות במסגרת ההסבר הזה. נטען: (א) לא ברור אם זה פינוי (בעיקר ביחס למצרים); (ב) שמא הפינוי טרם התחיל, ואז אין זו התרעה מיידית (הטענה הופרכה בחמישה באוקטובר); (ג) אולי באמת יש פינוי, אבל מסיבה אחרת (קרע פוליטי); (ד) היות שזו פעולה רוסית, אולי הם לא הבינו את הערבים. כל זה בא לשלול את כוחה של "התרעת הכוונות" החזקה.

1. אריה שלֵו, עמ' 147.
2. בר-יוסף, עמ' 277.
3. כאן ולהלן: בר-יוסף, עמ' 278.
4. בר-יוסף, עמ' 284.
5. זו סטנוגרמה, המשקפת חשיבה-תוך-כדי-תהליך. נראה, כי משמעות המשפט האחרון – גם אם לא יצליחו הסורים לכבוש את הרמה כולה, אלא רק יישוב אחד או שניים, או אפילו יעשו "צעד קטן בקו" – הם יישארו בידיהם אחרי המלחמה; ולכן, יש היגיון במתקפתם.
6. סביר להניח, שהתכוון לומר: גם אם יש לנו מערך מגויס מלא.
7. הרוסים הריצו את ההספקה באוויר ובים. חלק הארי (טנקים) הגיע באניות; והפריטים הדחופים – באוויר. המספרים, לפי מקור ישראלי (לפי סקל): 76 מטוסים, 175 טנקים וחמישים קני ארטילריה – ובעיקר, בסוף המלחמה, אם לא אחריה. לפי מקורות ערביים – 175 (50) מטוסים, 500 (200) טנקים, 200 נגמ"שים וחמישים תותחים (בסוגריים – אספקה לסוריה). ההשוואה אינה מדויקת, כי ישראל קיבלה גם זנבות של מטוסים סקייהוק, והערבים קיבלו טילים נ"מ וטילים "סאגר". בכך הסתיימה שחיקת המלאי של טיליהם.
8. דקל, עמ' 168.
9. כנראה, התכוון אלעזר לומר, שהאמריקנים פעלו לפי כללי הדטאנט, והעבירו לרוסים את המידע, שקיבלה ישראל מ-CIA, או משהו דומה. חשוב שאלעזר שלל את האפשרות שהרוסים קיבלו את המידע מהערבים.
10. בראון, עמ' 58.
11. בחלקם הגדול מדובר במאמרים של העיתונות הערבית (והסובייטית!), כולל עיתונים "מכובדים". עדיין מדובר בכלי נוח ומוכר לצורכי הונאה; את זה לא ציין זעירא.
12. ראיון עם קופל שומך מאנשי היחידה הרוסית ("מסרגה").

בפרק הבא: חסמים וממשקים