מזל גדול שתקנת משה רבנו והנביאים לקרוא בתורה בציבור מדי שלושה ימים (ללא קשר לתפילה אלא בכל מקום ציבורי, כולל בשוק) לא נתקנה בימיהם של
הרבנים המתנגדים לפרויקט 929 ושל אלה שנכנעו ללחצים שלהם. אחרת הם לא היו מרשים לסתם בני אדם בשוק או בכל מקום אחר, אנשים ונשים, סוחרים וקונים לשמוע את פסוקי התורה ללא פירוש, לשוחח עליהם ולפרשם כרצונם.
אחד הדברים המייחדים את תרבות ישראל לדורותיה הוא המאמץ של חז"ל לא להסכים להגמוניה על הידע ולאפשר נגישות של כל אדם מישראל לתורה.
משה רבנו עצמו דאג לא להשאיר את התורה שקיבל מפי הגבורה בשליטתו או בשליטתם של מעטים ופעל מלכתחילה להפכם לנחלת העם כולו:
"ת"ר כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן. נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן [...] נכנסו זקנים ושנה להם משה פירקן. נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להם משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלושה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן שנו להם בניו פרקן. נסתלקו בניו שנו להם זקנים פרקן. נמצא ביד הכל ארבעה." (בבלי, עירובין נד ע"ב) משה מפתח ומיישם מתודה של העברת הידע להמוני העם. כדי להבטיח שלא יתגבשו קבוצות בשלטון, בכהונה, שיפתחו הגמוניה של בעלי הידע, כל העם שמע את הדברים ממשה רק פעם אחת ואחריו מאהרן, בניו, והזקניםץ איש איש והבנתו, איש איש וגרסתו. בהיעדרה של סמכות פרשנית אחת מלכתחילה, אפילו לא זו של משה רבנו, מבטיחה המתודה לא רק את הדמוקרטיזציה של הידע, כלומר את הנחלתו לכל אדם, אלא גם את חופש הפרשנות. "נסתלק משה", "נסתלק אהרן", "נסתלקו בניו" ונותרה סמכות הפרשנות בידי הזקנים ומהם עברה לעם כולו.
תחושת המבוכה למקרא דבריהם של הרב שלמה אבינר ורבנים אחרים נגד יוזמת הקריאה בפרקי התנ"ך (929) איננה מתעוררת רק בתגובה ללשונם המתריסה והנמוכה (הרב אבינר: "הגענו לתנ"ך בגובה ביוב"). כמה מביש לראות תלמידי-חכמים מתנשאים, מנותקים מהמציאות ולמרבה הפלא מהתורה עצמה.
הניתוק מהמציאות מתבטא באשליה של רבנים וקהילות שהתורה נמסרה לבעלותם לימודה בציבור הכללי תלוי בהם והפרשנות של אחרים צריכה להתאים להם.
היחס לציבור המסורתי-חילוני של רבנים אלה הוא יחס של התנשאות: "אתם לא מסוגלים ללמוד תורה בעצמכם, בשפתכם, בדרככם. רק בדרכנו," הם אומרים לציבור.
שלא כרב אבינר וההולכים בדרכו חז"ל תפסו את הלמידה והידע כפתוחים בפני כל אדם והתנגדו לניסיונות לגבש הגמוניה של "בעלי סמכות הדעת".
כמובן שחופש פרשנות כה נרחב עלול לעורר רלטיביזם פרשני, פרשנויות ברמה עממית, אי-דיוקים וטעויות. אפשר להתנגד ולבקר זאת ואפשר לחיות עם זה. הרב אליהו דסלר, מהוגי הדעות החשובים של
עולם התורה המודרני מפרש כך את מגוון הפרשנויות:
"שבעים פנים לתורה" ו"שבעים (חכמים) דסנהדרין" - היינו צירוף של שבעים גישות והבחנות שכליות בדיון על עניין, שבו מושגת שלמות מקיפה של המחקר השכלי, להעמיד את הדבר על אמיתו. כל אופן של השגה הוא אמת כשלעצמו לפי ההבנה של השכל של הפרט; אך בהצטרפות כולם תושג השלמות המקיפה את האמת מכל צדדיה, בחינת - "אמת לאמיתה". (מכתב מאליהו ח"ג, ע' 212) הפרשנות האישית, הפרטית לגיטימית בעיניו של הרב דסלר. יתר על כן, הוא תובע מהפרט לקבל את הלגיטימיות של פרשנותו השונה של הזולת, זו שאינה עולה בקנה אחד עם האמת שלו ואולי אף עומדת בסתירה מולה. משמעותו של הביטוי "שבעים פנים לתורה" היא שיש הרבה מאוד פרשנויות שאינן עולות בקנה אחד עם האמת של פרט מסוים, יהיה זה הידען והחכם שבין חברי הסנהדרין, ובכל זאת, מצד הטענה לאמת אי-אפשר לערער על הלגיטימיות שלהן. כולן אמיתות פרטיות. אין אמת כללית שהפרט יכול לתפוס אלא בצירוף האמיתות של הפרטים כולם.
הרב דסלר אומנם מסייג את הפלורליזם הפרשני באמצעות הדגשת הקשר שבין "שבעים פנים לתורה" ובין "שבעים דסנהדרין", כלומר לא כל אחד יכול לפרש ככל העולה על רוחו. סמכות הפרשנות אומנם מורחבת ומוענקת לקבוצה גדולה, אך בכל זאת נתונה ליושבי בית המדרש בלבד.
רמח"ל לעומת הרב דסלר אינו חושש מהבנה אישית של כל אחד מישראל את התורה. לדעתו הפרשנות הפרטית איננה חיצונית לתורה, אלא כלולה בה. לומד התורה איננו מטיל את הבנתו עליה, אלא מגלה בה את עצמו, את פניו, את הגוון השייך לו בתוכה בעקבות המאמץ העיוני שלו. יתר על כן: את הגוון האינדיווידואלי השייך לכל פרט והגלום בתורה מלכתחילה אינו יכול לגלות אדם אחר אלא הפרט עצמו. רמח"ל מרחיק לכת במשמעותה של הדמוקרטיזציה של הידע ושל סמכות הפרשנות ומעביר אותה מרשות הרבים לרשות הפרט:
"... שיש שישים ריבוא פירושים לכל התורה מחולקים לשישים ריבוא נפשות של ישראל וזה נקרא שהתורה מתפוצצת לכמה ניצוצות, כי בתחילה מתלהטת ואז נראים בה כל האורות הראויים לעניין ההוא ואותם האורות מאירים בשישים ריבוא דרכים בשישים ריבוא של ישראל." (רמח"ל, דרך עץ חיים) המפעלים הגדולים של הדורות האחרונים כגון פירוש התלמוד של הרב שטיינזלץ, פרשת השבוע הנלמדת מחוץ לבתי הכנסת בכל המסגרות הציבוריות ואמצעי התקשורת, הקהילות הלומדות, תנ"ך 929 ועוד רבים נותנים לכל איש ואשה מקום בתורה, בהבנתה ופרשנותה "ואותם האורות מאירים בשישים ריבוא דרכים בשישים ריבוא של ישראל."
