לא עיר גדולה הייתה חִילָּה עירנו, ואני הילד בוודאי רק קומץ ממנה ידעתי: את מרכזה, את חנותו של אבא, את בית-הספר היהודי, את דרכי אליו מביתנו ואת הדרך חזרה. כמובן ידעתי את רחובנו שלא התארך מדי, שהיה מתחיל במרכז השכונה ומסתיים במקום שלא הכרתי.
כי עבורי הסתיים הרחוב באותו משק בית שבו יכולנו לקנות חלב הישר מעטיני הפרה. ושם השור שהיה סובב קשור בעיניו סביב הבאר, דולה מים בגלגל של דליים להשקות את ערוגות הירק. שם גם צַלוּ עבורנו בחודשי הקיץ את דג הענק לשבת והביאו אלינו הביתה, כדי שנסב סביבו ונריח את ריח הסוּמַּק שנזרה עליו ברוחב יד ונבצע באדמומיתו. או כיבו עבורנו בחודשי החורף את האש שבכירה, משהורד החמין מעליה. גויים של שבת לנו היו, אך הייתה להם תמורה. מהם קנינו חלבנו, גם את הגבינה.
חילה עירי שכנה לאורך הנהר שעבר דרכה. כעורק ראשי היה זורם בגופה ועליו נמתחו שני גשרים שהכרתי. אם היו עוד לא ידעתי. ומעבר לנהר היו רק הרכבת, שמסילתה הזדחלה צפונה ודרומה. והיה בית קולנוע קיצי שאני זוכר את שמו, "אל חַמְרָה". והיה המחנה הצבאי שאפשר היה לראות בעיניו המשתאות של ילד את גדרותיו, והיו שדות רחוקים. זרים. מנוכרים. אמרו ששם המדבר, ומהו מדבר? עבורי, הילד, זה היה הצד הרחוק, הלא ידוע, הלא מובן, הנסתר. מקום שממנו התחיל האופק, וכל מה שלא היה ידוע לי נבלע לו שם.
שם, בעבר ההוא של הנהר, במרחק הליכה רגלית של כרבע שעה, אמרו כי הולך רגל היה מגיע לעתיקותיה של בבל. לשם נהגו בבית-הספר היהודי לקחת את הילדים לטיול של סוף שנת הלימודים, ואולי גם בבית-הספר הלא יהודי, והיו מספרים להם שם על גדולתה של בבל ועל מה היה בה בטרם חרבה.
לא עיר גדולה הייתה חילה עירנו, והיינו הולכים לעיתים, אחי ואני, בהפסקת הצהריים של בית-הספר ומביאים ארוחה חמה לאבינו. יום הלימודים בבית-הספר היסודי היה מפוצל, ההפסקה הייתה בת שעתיים. אחי, המבוגר ממני בשנים אחדות, כנראה היה ממונה עליי, מדרכו של הטבע ומדרכן של אותן משפחות גדולות. הוא ידע לדאוג לי. ציפִיתי שידאג לי. לפי כך הייתי לעיתים מתלווה אליו. היה לוקח אותי לבקר בחנותו של אבא, דבר שאהבתי לעשות, כאשר בידו האחת הוא נושא פנכת אוכל עגולה בת שלוש קומות, שהכילה את הארוחה החמה שהכינה אמי לאבינו.
חנות האריגים של אבא שכנה בעברה השני של העיר, בחלקו המתמשך של רחוב ארוך שהוביל עד לקצה האופק של קומתי הנמוכה. שם התרוממה גבעה פרחונית. מאחורינו, בחזית העיר, זרם הנהר שעל גדותיו ישבו ובכו אבות אבותינו כאשר זכרו את ציון. דייגים דגו את דגת הנהר והיו סוחרים בה על החוף. נערים מוסלמים היו מעזים וקופצים אל המים, שוחים ומטילים מימיהם. לעיתים אף עומדים היו על הגדה, מתחרים מי יטיל את מימיו רחוק יותר ואיזו קשת הייתה גדולה יותר.
בשעות אחר-הצהריים היה אבא נועל את חנותו ועושה דרכו חזרה. לעיתים, בחודשי האור, היה מתיישב אגב כך על כיסא נצרים בבית קפה שעל הגדה, לוגם שניים או שלושה פינג'נים של תה, רואה את התאדמות השמים. אם בשבת הלך לשם, אזי לא שילם. מפאת יהדותו ושמירת השבת הגישו לו בהקפה. ולאחר לגימת התה היה מוציא קופסת פח עגולה וזעירה של טבק הרחה לשבת מכיסו, תוחב קמצוצים בנחיריו ומתעטש.
לא עיר גדולה הייתה עירנו, וכך חיינו. אנחנו והעיר והנהר. די היה במה שאבא עשה ודי היה בחנות האריגים שהייתה לו כדי שיפרנס ברווחה את משפחתנו. אלא שהגיעה העת, ותוך יממה לא הייתה חנותו קיימת עוד. לא עוד היינו אנשי עירנו. לא עוד היינו אזרחי מדינתנו.
לא עיר גדולה הייתה חילה עירנו, קטנה ושקטה והנהר זרם בה, ולאחר הכל נותרה בלעדינו.
המדינה היהודית קמה ודברים שהיו כך היו: משנרשמת להגירה נלקח ממך הכל, ומה שלא נלקח נאלצת להותירו בחזקת הפקר. לפי כך, למחרת הירשמו של אבא לעלייה לארץ, כבר נמצאה חנות האריגים שלנו ממוסמרת ומסוגרת, חתומה בשלט המודיע כי זה רכוש המדינה. מטלטלי ביתנו נמכרו בשווי פרוטה, כל שנותר מאחורינו נעשה הפקר. היו מצפים ליום לכתנו.
חרשי מזוודות עשו הון באותם הימים. כל נפש יכלה להוציא עמה מזוודה אחת, ולפיכך כל משפחה נזקקה לשש, שבע, שמונה או עשר מזוודות, שלכאן חלקן מעולם לא הגיעו.
זכור לי ליל השימורים שהיה לפני היציאה, ואת השיירה שהתארכה ברחובה הראשי של העיר, לאורך הגדה. אוטובוסים שדפנותיהם בנויות עץ וצהבהבות חנו ברחובה הראשי, מועמסים לעייפה אנשים ומזוודות. היעד היה בגדד, נסיעה של שעתיים או מעט יותר, כנדמה, שם היינו אמורים להמתין עוד מספר שבועות להסדרת המסמכים הדרושים להגירה. או אז לחכות. עד בוא תורנו.
אני, הילד שהנה מלאו לו שמונה שנים, עבורי הייתה זו חוויה לא ברורה. הייתי נלהב ונרגש בתוך התכונה הגדולה. באותם שבועות התגוררנו בבגדד אצל משפחה יהודית. דיברו על המקום ההוא, פלשתין. ניסיתי לתאר לעצמי מקום אחר. איזה עולם אחר. זאת הייתה תגלית בעבורי, שיש בעולם מקומות אחרים. הבנתי שיותר לא אראה את העיר שלנו, את הבית שלנו. הבנתי גם שיותר לא יתנכלו לי ילדים מוסלמים בדרכי מבית הספר הביתה.
אני זוכר את סעדייה, התופרת המוסלמית שעבדה עבור אבא. זוכר איך רצה אחרי האוטובוס שלנו. קחו אותי, ייבבה ורצה. אבל עד מהרה כבר חצינו את הנהר על גשר העץ, שפעם ראיתי איך הוא כאילו נחתך ומתרומם באמצעו כדי שספינת דייג גדולה, או כזו שהעבירה סחורה ממקום אחר לעירנו תוכל לעבור דרכו לאורך הנהר.
זה אחר זה חלפו האוטובוסים על הגשר, עושים דרכם לעבר בגדד, והעץ הרעיש מתחת לגלגלים. דמעות שקופות נתלו מעיניה של אמא, ונדמה שאבא אמר: פה זה נגמר. יהיה טוב, הוא אמר עוד, אלה ימים של גאולה. יהיה טוב בעזרת אללה.
ואולי מילים אלה הן רק של זיכרוני. לא יודע.
אֵיךְ מָקוֹם הוֹפֵךְ פִּתְאֹם תְמוּנָה
וְאֲנָשִׁים אֵיכָה הוֹפְכִים דְמוּיּוֹת
וְהַכֹּל הוֹפֵךְ פִּתְאֹם לְזִיכָּרוֹן
אוֹתוֹ הִנַּחְתָּ אַךְ הַיּוֹם
וּכְבָר נוֹסְעִים בְּמִנְהָרָה
דְמוּיַת חֲלוֹם
כִּי כָּךְ עוֹלָם פֶּתַע נָסוֹג אָחוֹר
וְזֹאת עִירְךָ נֶעֱזֶבֶת כָּךְ פִּתְאֹם
יוֹצֵא בְּיוֹם בָּהִיר מִבַּיִת
אֵלָיו שׁוּב לֹא תַּחֲזֹר
בְּכִיסְךָ דַּרְכּוֹן שֶׁבּוֹ כָּתוּב
"לְלֹא חֲזֹר"
