לא ייאמן

ליום השואה, הנה השיר, "לֹא יֵאָמֵן כִּי יְסֻפַּר", שכתב יעקב ברזילי, ידידי, שניצל ממחנה ברגן-בלזן, והקדישו למשפחות ששרדו:

"הֵם שׁוּב בְּיַחַד,
עָלוּ מֵהַבּוֹרוֹת
גָּלְשׁוּ מֵהַגְּבָעוֹת,
הִרְדִּימוּ אֶת הָאֵשׁ
הִסִּיגוּ אֶת הַמַּיִם,
כְּעוֹף הַחוֹל
נִעֲרוּ מֵעֲלֵיהֶם גַּם אֶת הֶעָפָר. //

הוּא שָׂרַד תַּנּוּרִים
הִיא חָתְכָה חַבְלֵי תְּלִיָּה
הַיְּלָדִים הִסְתַּתְּרוּ בְּמַחֲרָאָה. //

עַכְשָׁו, בִּדְבֻקָּה אַחַת
יוֹצְאִים כָּל בֹּקֶר לַשָּׂדוֹת
לָשֵׂאת תְּפִלַּת הַיּוֹרֶה
לִזְרֹעַ גַּרְעִינֵי הַמָּחָר. //

בַּבַּיִת, עָצַר הַזְּמַן אֶת מְנוּסָתוֹ
לֹא הִשְׁתַּנָּה דָּבָר,
אוֹתוֹ שֻׁלְחָן מְפַנֵּק
עִם אוֹתָהּ מַפָּה לְבָנָה
וְאֵשׁ תָּמִיד דּוֹלֶקֶת בַּפָּמוֹטוֹת,
גַּם הַחַלּוֹת לֹא חָדְלוּ לְהֵאָהֵב
אַרְבָּעָה כִּסְּאוֹת יְתוֹמִים
הִמְתִּינוּ לְבוֹאָם,
וְהָאַרְבָּעָה יְשׁוּבִים מִסָּבִיב לַשֻּׁלְחָן
וְשַׁבָּת מַלְכָּה מַאֲצִילָה חֲסָדֶיהָ.

בקונצרט ליום השואה תבצע התזמורת הסימפונית ירושלים עם זמרת הסופרן הילה בג'יו שניים משיריו של יעקב ברזילי, שהולחנו בידי אהרן חרל"פ - "אמא רעה" ו"בת חורגת לאלוהים". הקונצרט - ביום חמישי, שמונה באפריל, בשעה 20.00, באולם הנרי קראון בירושלים.

השתמש וזרוֹק

בערב פסח, פרסם ישראל היום ראיון מיוחד, ארוך ומטריד מאוד בלשון המעטה, שערכו בועז ביסמוט (עורך העיתון), אריאל כהנא וקרולין גליק עם יונתן ועם אסתר פולארד. מהראיון עולה יחס מחפיר של מערכת הביטחון ושל כמה מראשי ממשלת ישראל למרגל, שהשתחרר לא מכבר מכלאו וממעצרו, ועלה באיחור רב ארצה.

לא מעט פעמים הביעו גורמים ישראלים צער על שפולארד נותר בחיים. רפי איתן - אז ראש לק"ם (הלשכה לקשרי מדע במשרד הביטחון), שהפעילה את פולארד, הגיע לשיא, כשאמר, שהיה תוקע לו כדור בראש, כדי לסיים את הפרשה. היו חצופים (או מנוולים - מחק את המיותר), שאמרו, כשוחרר ממאסרו, שאסור להתיר לפולארד לעלות ארצה (בלט בהם - האסיר המשוחרר אהוד אולמרט).

אחד הסיפורים המדהימים של פולארד, שמפעיליו בלק"ם הנפיקו לו דרכון ישראלי על-שם דני כהן, והסבירו לו, שזה לזכרו של אלי כהן הי"ד. השוואה מחלחלת. לימים התאכזב מאוד כשהתייחסו אליו כמו אל חפץ - השתמש וזרוק. הרבה קווי דמיון בין פולארד לבין כהן, כולל רצונו לפרוש ממש לפני שנתפס/הוסגר לבולשת האמריקנית FBI, שאנשיה עקבו אחריו, וחיכו לו בפתח שגרירות ישראל בבירה האמריקנית. לימים אמר רפי איתן, שכמה ימים לפני שפולארד נתפס, ידע על תפיסתו הקרובה. כמובן, לא הופעלה תוכנית למילוטו. בטיפשות מדהימה של חובבנים, שרפו מפעיליו והוא את סיפור הכיסוי כאילו ריגל פולארד לטובת פקיסטן.

לימים טען איתן, שהוכנה תוכנית למילוט הפולארדים, אך הם שרפוה כשהגיעו לשגרירותנו בוושינגטון עם מזוודה ובה מסמכים רבים. לדברי פולארד בראיון, היו במזוודתו רק בגדים ותרופות. בכל אופן, איתן לא חשף בספרו את סודותיו לגבי פרשת פולארד, והורידם עמו לקברו, לטענת אלמנתו, כדי להגן על הדרג המדיני. פולארד אינו מקבל זאת, ומאשים את איתן בנטישתו, בפרסום דברי שקר עליו, וכי "עשה הכל כדי לוודא שלעולם לא אחזור הביתה".

פולארד סיפר, שבהיותו בכלא באטנר בצפון קרוליינה, בא לבקרו ישראלי, ונלווה אליו לוטננט-קולונל מ-NSA (סוכנות ההאזנה האמריקנית). הישראלי הציע לו "לעשות את הדבר המכובד" - כלומר, להתאבד. זה הרגיז מאוד את הקולונל האמריקני, שזרק את החצוף החוצה, ויעץ לפולארד להישאר בחיים, כדי שיוכל לשוב לביתו.

מדינת ישראל שכרה לפולארד עורך-דין, ששיתף פעולה עם חוקריו, והדליף להם את שיחותיו עם פולארד. לבסוף השיג לו עסקת טיעון, שהשופט ביטלהּ כיוון שהוזן במידע שקרי (!) שמסר לו כּספר ויינברגר, שר ההגנה. כנראה, ממניעים אנטישמיים, נקמה ארצות-הברית בפולארד באכזריות רבה במשפטו ובמהלך מאסרו. הוא המרגל לטובת מדינה ידידותית, שנגזר עליו העונש הכבד ביותר מעולם בארצות-הברית.

נראה, שהמידע שהציג ויינברגר לשופטו, היה שפולארד גרם לחשיפת מרגלים אמריקניים בברית-המועצות, וחלקם הוצאו להורג בגינו. זה מידע שקרי לחלוטין, כיוון שאת המידע עליהם מסר לסובייטים אולדריץ' היימס, עובד סוכנות הביון CIA, שנתפס זמן קצר אחרי תפיסת פולארד, ונידון למאסר ארוך בגין בגידתו.

התעמרות האמריקנים בפולארד נמשכה בכלאו. אלפיים (!) מכתבים, ששלח לרעייתו, לא נמסרו לה. הממסד הביטחוני האמריקני התנגד נחרצות לשחרורו, ורק לבסוף (2015) עשה זאת הנשיא אובמה - כנראה, כדי לרכך את התנגדות דעת הקהל היהודית והישראלית להסכם הגרעין, שחתם ממשלו עם אירן. פולארד שוחרר בתנאים מגבילים, ונאסר עליו לעלות ארצה.

מזוויע, שהממסד היהודי היה בראש המתנגדים לשחרורו. זאת, כיוון שפרשת פולארד נגעה בנימה רגישה אצל יהודי אמריקה - האשמתם בנאמנות כפולה, לישראל ולמולדתם. גם הממסד הישראלי עשה ככל יכולתו להתעמר בפולארד, והפיץ עליו שקרים נתעבים. אסתר פולארד: "... הייתה תקופה שהפסקתי לספר [לגורמים ישראלים] עד כמה יונתן חולה, כי הבנתי שיש אנשים בממשלה שישמחו מאוד אם הוא ימות, זה יפתור להם את הבעיה ..". פולארד הורשה לעלות ארצה בהחלטה של הנשיא טראמפ ממש לפני תום כהונתו.

הגרועות ביותר הנן מסקנות פולארד ממה שאיתרע לו. ראשית, הוא יודע, שהפקירוהו למרות המיתוס השקרי, שאין משאירים חייל בשדה הקרב. אין לו שום הסבר למה עוללו לו זאת מפעיליו. באכזבתו, הוא מסביר כעת, שעבד למען עם ישראל ולמען ארץ-ישראל ולא עבור ממשלת ישראל, שבגדה בו, בין השאר, בהפצת שמועות ודיבות עליו ובהחזרת כל המסמכים שהעביר לאמריקנים, שהשתמשו בהם, בניגוד להסכם, לרעתו במשפטו.

"אתם שואלים אותי אם הם [הממשלה] למדו את הלקח שלהם"? כך אמר פולארד - "התשובה הפשוטה היא לא. התשובה המורכבת יותר היא ממש לא". הפקת לקחים, כידוע, אינה תכונה ישראלית טיפוסית... ואני אומר זאת כבר עשרות שנים.

חמורה עוד יותר אמירת פולארד, שצריכה להדיר שינה מאתנו: "אין שום דבר שאפשר להתגאות בו [בהיותו סוכן ישראלי] במקרה שלי". לעניות דעתי, היא מהדהדת בעוד כמה סיפורים מדהימים, שנחשפו בשנים האחרונות.

נאמן לגישתו האופטימית, שואף פולארד, שיכתבו על מצבתו: "אהב את אשתו אסתר יותר מהחיים עצמם ואהב את הארץ ואת העם שלו". לדבריו, "אם זה מה שיזכרו ממני, בסדר הזה, אהיה מאוד מרוצה". "ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, ומה תוסיף"? שאלו מראייניו. פולארד הוסיף לדברי התורה, "וחלומות".

פוליטי ומיותר

אמירות הנשיא ראובן ריבלין מאז שנבחר, ובעיקר, כעת לאחר הבחירות לכנסת ה-24, לקראת סוף כהונתו - מלמדות על שיטתו (שאינה מקורית) לרתום את המשרה המיותרת של נשיא המדינה לצרכיו הפוליטיים והאישיים.

הגיע הזמן לבטל את הנשיאות, שהומצאה על-ידי דוד בן-גוריון, כדי לקבור את ד"ר חיים ויצמן בעודו בחייו. ויצמן היה מפוכח, ותעיד על כך אמרתו, שבן-גוריון מרשה לו לתחוב את אפו רק לממחטתו.

רתימת הנשיאות לצרכים פוליטיים הנה חרב דמוקלס על הנשיאות, וריבלין לא המציא דבר בעניין. אך השאלה היסודית למה אנחנו צריכים לבזבז עשרות מיליוני שקלים בשנה על מוסד, שאין בו שום חפץ, אלא רק לתגמל פוליטיקאי (לרוב), שיריביו וידידיו רוצים להרחיקו מהיורָה הרותחת של הפוליטיקה הישראלית, באמצעות קבירתו במשרה מכובדת של בטלן רשמי.

תיקו

מאז שבעה-עשר במאי 1977 נחלקת מדינת ישראל לשניים: הבכיינים, שהקימו את המדינה בהזיותיהם ובדמיונם הפרוע, ולעומתם ההמון המוסת, הפרוע והנבער, שאינו ראוי לשלוט, לדעת הבכיינים הנאורים. בעשור האחרון הצליחו ההמונים להגיע לכדי מחצית מהמצביעים, ותיקו פוליטי מרחף מעלינו. כל מערכת בחירות מצביעה על כך, ומרחיקה עוד יותר את הבכיינים מהשלטון במדינה, שנחמס מידיהם. אפילו התגייסות הקצונה הבכירה עתירת הפנסיה התקציבית, הפרקליטות, המשטרה ובית המשפט העליון אינה מצליחה לעקור מההמונים את טעותם, והם חוזרים ומצביעים עבור בלתי-ראויים. רק תרגילים מתוחכמים במיוחד (כמו המיטסובישי, שקנתה את הצבעתו של אלכס גולדפרב למען הסכמי אוסלו), או תפירה סיטונית של תיקים מופרכים לבנימין נתניהו יוכלו לתקן את המעוות, שחולל העם, וכמובן, לחזק בכך את הדמוקרטיה בארצנו.

לעומת זאת, יש מדעני מדינה, שסבורים, שגישה לא-לעומתית, קונסנסואלית, יכולה לחלץ את המדינה מהמשבר הפוליטי המתמשך. עובדה, גישה זו עבדה לא רע בהולנד, בצרפת ובאיטליה. כלומר, על המפלגות להתאחד סביב מכנה משותף, ולהקים ממשלה יציבה, שתמשול, ותנהיג אותנו במשבר הנוכחי, שאינו אלא סדרת משברים חמורים.

המכנה המשותף, שאציע, הנו יהדות המדינה וייעודה כמדינה יהודית. אלא שכאן זרוּע סלע המחלוקת: להמונים המוסתים יש רוב בקרב הציבור היהודי-ישראלי, ואין בקרבם הכבוד הראוי לנאורים, שכביכול הקימו בגופם, ברוחם ולבדם את המדינה. כלומר, נמשיך לנוע בוורטיגו פוליטי עד שהמאזן הדמוגרפי יוכרע.

הערות

יעקב צור, ידידי, שלח לי את הערותיו למאמרי, "שנאה תהומית", שפורסם באתר הזה, ובו ניסיתי להפריך את טענת הכזב, שהיהודים "הלכו כצאן לטבח" בשואה, והסברתי את מקורותיה.

"הביטוי 'אבק אדם', נוצר הרבה לפני שיוחס, כדבריך, לפליטי השואה" - הוא כותב. "חיים ויצמן השתמש בו עוד לפני השואה כהתייחסות לכל המוני היהודים 'הפשוטים', ה'עמךָ' העניים ושאינם 'אידיאולוגים'. כמו שאר מרעיו, הוא לא רצה אותם בארץ-ישראל מהסיבות שמנית.

ויצמן גם היה בין המתנגדים הקולניים לתנועת העלייה השלישית, שהחלה אחרי מלחמת העולם הראשונה, בטענה שהארץ לא מוכנה עדיין לקליטתם, והם יכבידו על התפתחות היישוב. ההרכב האנושי של אותם עולים ממש לא התאים לו. הוא, כמובן, טעה.

כתבת גם, 'רק מעט יהודים מארץ-ישראל התגייסו להילחם בגרמנים'. לדעתי, טעות בידך. שיעור המתנדבים, מתוך האוכלוסייה היהודית בארץ לצבא הבריטי ובהמשך לחטיבה היהודית [הבריגדה - אב"ץ] היה גבוה במיוחד. בדוק את הנתונים".

יעקב צודק, כנראה. באחד מנאומיו בארץ (באמצע שנות העשרים, למיטב זיכרוני - שנות העלייה הגדולה מפולין, "עליית גראווסקי", שנקראת, העלייה הרביעית) התייחס ויצמן בלעג לתושבי תל אביב, וקרא לעיר העברית הראשונה, "נאלֶווקי" (רחוב בווארשה, בירת פולין, שהפך לאחד מרחובות הקניות החשובים ביותר בוורשה ולאחד מהרחובות הראשיים ברובע היהודי בעיר, שהפך לימים לגטו וארשה).

ד"ר עמיקם צור, ידידי, הציע לרוצים להיווכח במוראות העלייה הבררנית (סלקטיווית), לקרוא את השיר, "ריצתו של העולה דנינו", שכתב נתן אלתרמן ב"טור השביעי", 1955, והולחן ובוצע על-ידי להקת "הברירה הטבעית" (קישור: ).

זיווג

אין ספק, קלאשניקוב AK-47 הוא רובה-סער (רוס"ר) מצוין, ואפילו הטוב מכולם, וכל ניסיון לשפרו (עיינו בערך "גליל") הניב נשק כבד ומסורבל, שלא הגיע לדרגתו.

למרות זאת, מנסים כעת ג'ארֶד פּוֹטֶר וג'ו סטֶנזֶל - שני ותיקי מלחמה, ששירתו כרינג'רס באפגניסטן - לזווג בין מכללים מצוינים בקלאשניקוב לבין מכללים מצוינים ברובה-הסער AR-15 מתוצרת חברת קולט האמריקנית, כדי ליצור את AK-21, קלאשניקוב אמריקני, שיהיה טוב משני אבותיו, ויירה תחמושת 7.62 מ"מ.

למרות שהרוס"ר החדש מתוצרת חברת סטנזל עדיין ממתין לאישור בקשת פטנט, כבר ניתן להזמינו במחיר 3,999 דולר מהחברה, שנמצאת במיניסוטה.

פוטר, יו"ר חברת סטנזל, טוען, שהקלאשניקוב אינו ידידותי מבחינה ארגונומית כמו מתחרהו האמריקני; וזה תוקן בקלאשניקוב האמריקני. הרוס"ר שפיתחו מודולרי, קומפקטי ויש לו קצב אש כמו לרובה האמריקני. בכל מקרה, הוא יכול להיטען ממחסניות קלאשניקוב.