"החופש הדמוקרטי" והתמודדות הדמוקרטיה עם מגפת הקורונה <br>

הסכנות שבחופש הוכרו כבר במהפכת השחרור הליברלית הראשונה - העברית. לכן כשיצאו בני ישראל ממצרים הם נקראו בני חורין ולא בני חופש.

בין חופש לבין חרות יש הבדל עצום. החופש - המבטא שחרור מאחריות ומחובות - עשוי להיות חיוני לפרקי זמן מוגבלים אך הוא מסוכן לאורך זמן משום שללא אחריות וחובות עלול להיווצר מחדש "מצב הטבע" החברתי שריבד את בני האדם לחזקים-משעבדים ולחלשים-משועבדים.

החרות נועדה להגן על המשוחררים מאפשרות חזרה ל"מצב טבע" חברתי באמצעות חיוב הפרט לאחריות ולחובות, כמתחייב מהערך "ואהבת לרעך כמוך". הנשיאה בהם נועדה להבטיח קיומו של הפרט עצמו על-מנת שלא יפול למעמסה על זולתו וכן את יכולתו להבטיח את קיום זולתו - הקולקטיב הלאומי והאנושי.

את הערכים לאחריות ולחובות מספק המוסר שנועד לאפשר לאדם להשתמש במצפונו לשם הסדרת יחסיו עם הזולת ועם הקולקטיב אליו הוא משתייך. והיה ונבצר מהפרט למלא את חובותיו, הוא נדרש כברירת מחדל להימנע לכל הפחות מלעשות לזולתו את השנוא עליו (המוסר העברי "על רגל אחת" שהמהפכה הצרפתית כללה במגילת זכויות האדם שלה).

לעומת המוסר המדגיש את ה"יחדיו" ואת חובות הפרט לקולקטיב, החוק (ביהדות - ההלכה ומצוותיה) שערכיו נגזרו מהמוסר, מדגיש את זכויות הפרט ואת ההגנה עליו. שילוב הרמוני בין התנהלות מוסרית לבין התנהלות משפטית-חוקית נועד ליצור עוצמה קולקטיבית חזקה דיה להגנת החרות והעצמאות הקולקטיבית מחד-גיסא, ולהגנת הפרט וזכויותיו מאידך-גיסא.

ניתוקן של הדמוקרטיות האנגלוסקסיות מהכנסייה, אך לא ממוסר הכנסייה, יצר בהן עוצמה קולקטיבית גבוהה שהעניקה להן יציבות ושגשוג, כמו גם אחריות ומחויבות גבוהה להתגייס בעת הצורך להגנת האנושות. כשהנשיא קנדי חש שהמחויבות לקולקטיב המדינתי נחלשה הוא תבע מהאזרח האמריקני "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך; שאל מה אתה יכול לעשות עבור מדינתך". לעומת זאת, ניתוקן המלא של הדמוקרטיות האירופיות מהנצרות הותירן ללא מגדלור מוסרי, ולכן הן נכשלו בהגנה על עצמן מתיאוריות בלתי מוסריות (והאסונות שאלה המיטו) ומהחלשת הקולקטיביות הלאומית וחיזוקו הנוסף של החוק שנועד להגן על זכויות הפרט.

המקרה הישראלי הוא מיוחד: חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" מגדיר את הדמוקרטיה הישראלית כ"דמוקרטיה של חרות" שקיים בה פוטנציאל גבוה לשמירת האיזון הנדרש בין חובות הפרט ואחריותו כלפי הקולקטיב לבין זכויותיו. אולם שני גורמים, שהובלטו מאוד על-ידי מגפת הקורונה, גרמו לפגיעה קשה באיזון המתחייב בין חובות הפרט לקולקטיב לבין זכויותיו:

מהפכת "הכל שפיט" ששאבה לבית המשפט סוגיות ומחלוקות חברתיות שלובנו והוכרעו בעבר בדיון מוסרי, אידיאולוגי ופוליטי, ושהפכה את השיח החברתי בישראל משיח מוסרי של אחריות וחובות שהובל בעבר על-ידי אנשי רוח לשיח משפטי של זכויות המובל כיום על-ידי משפטנים.
הפיכת המשפטנים בישראל לסוכני הליברליזם הפרוגרסיבי נושא דגל זכויות הפרט. כתוצאה מכך, במקום שהמוסר הקבוע בחוק יפורש ברוח "מוסר הנביאים" המדגיש אחריות וחובות כלפי הזולת והעם, הוא מפורש ברוח תפיסות "החופש הדמוקרטי" של הליברליזם הפרוגרסיבי; התוצאה היא פרטים הזוכים להעצמת זכויותיהם וקולקטיב חסר יכולת ממשית להגן על פרטיו - ולכן שפע הזכויות מהווה מבחינת הפרטים חרב פיפיות.

נימוקיו המפורטים של בג"ץ להחלטתו ב-17 במרס לפסול את החלטת הממשלה שהתקבלה בהמלצת יועציה הרפואיים להגביל זמנית את מספר הנכנסים לישראל ל-3,000 איש ליום מהווים עדות חותכת לתופעה מדהימה: ערכים שנקבעו בחוק לשם ביסוס הדמוקרטיה הישראלית כדמוקרטיה של "חירות" המדגישה את החובות לקולקטיב מפורשים בפסק הדין ברוח פרוגרסיבית אשר הופכת על ראשם ומציירת את הקולקטיב המדינתי כרודן פאודלי המתעמר בנתיניו ומונע מהם את "זכות השיבה" לביתם. מנגד, אין בפסק הדין ולו הד קלוש לקריאת הנביא ישעיהו לדרך התנהגות מוסרית הנדרשת בעת מגפה.

פסק הדין מהווה דוגמה מאלפת לדרך בה הדמוקרטיה הישראלית שנוסדה, ככתוב ב"מגילת העצמאות", כמדינה יהודית (ולפיכך כ"דמוקרטיה של חרות") הופכת בתהליך אנטי-דמוקרטי מובהק ל"דמוקרטיה של חופש" הקיימת באותן מדינות שהתקשורת העולמית תמימת דעים לגבי כישלונן החרוץ בצלוי יעודן הראשי - הגנה על חיי אזרחיהן.

תיקון תקלה חמורה זו על-ידי השבת האיזון שהופר בדמוקרטיה הישראלית בין חובות לזכויות חייב להיות יעדה המרכזי של הממשלה הבאה. השגתו מחייבת את השבת השיח המוסרי, בין השאר באמצעות מינוי יועץ מוסרי-אתי לממשלה כמשקל נגד ליעוץ המשפטי האינטנסיבי שהיא מקבלת; תגבור המערכת המשפטית ביועצים למוסר הליברלי העברי; הוספת פרק בשיעורי האזרחות הדן בהבדל המהותי שבין "דמוקרטיה מוסרית של חרות" לבין "דמוקרטיה של חופש"; והקמת אגודה ציבורית לאבטחת איכותו המוסרית של השלטון בישראל.