|
|
[צילום: הדס פרוש/פלאש 90]
|
|
|
|
|
ראיתי אותן, נשים צעירות, מטופחות, אשר כל עתידן לפניהן, יושבות על כיסא מתקפל שסחבו עימן מביתם. ראיתי אותן כפופות גו, מכונסות בעצמן משפילות מבט ובידיהן ספרונים, דוממות, כובשות פניהן בקרקע. ראיתי אותן, יושבות בכניסות למרכולים, לחנויות המזון, יושבות במשך שעות ארוכות. לרוב שותקות, קוראות בספר תהילים.
ראיתי אותן. כמו האור הנדלק כשאדם עובר לידו וחיישניו פועלים, גם הן, 'צדקה' ביקשו בקול שקט מעורר רחמים כל אימת שיצא מישהו מהסופר ועגלתו העמוסה בידו. ראיתי אותן מניחות לרגליהן בשקיות שקופות אורז וסוכר, שמן ומלח, בקבוק יין וחבילת ביסקוויטים בערימה אחת, מתת החולפים על פניהם וליבם אינו גס בהן.
ראיתי אותן וליבי חמרמרות, מתכווץ לא רק בגלל החמלה אלא בגלל העיסוק שבחרו בו, להתפרנס מן הצדקה, מהחסד, החמלה והרחמים. ראיתי אותן, ההרהורים טרפו, השאלות ניקרו וידי חיפשה בכיס מכנסיי מטבעות למירוק מצפוני כאיש חומל ומוסרי אשר לא ישיב ריקם יד מושטת. ראיתי אותן וליבי נכמר, עליהן - עלינו, נשים צעירות המכסות את עין הארץ, נשים שכל עולמן לפניהם, עתידן יכול היה להיות אחר.
אני כותב שורות אלה בלב רוטט וללא משקפיי שופט, מבקש לשתף בהרהוריי על תחושת האובדן של מוחות צעירים, חדים חכמים, להרהר על תרומתן הגדולה שהייתה יכולה להיות לחברה הישראלית כולה, תוהה ביני לביני כמה רופאות יושבות כעת על הכיסא המתקפל, כמה מחנכות פושטות כעת ידן לנדבה, כמה פיזיקאיות מביטות במבט מושפל לעבר בקבוק השמן שבשקית השקופה, כמה אומניות מביטות במטבעות המונחות בידן. ראיתי עולם מלא המוזז הצידה מפני הצורך להתפרנס מן הצדקה.
אני רואה את הנשים היקרות הללו, רואה גם את הגברים בצדי הרמזורים והצמתים, אין בהם בדל רוע, אין בהם בדל כפייה, יש בהן רצון עז להציף ולהנגיש את תורתו של רבי נחמן מברסלב. זכותן המלאה כמובן לעשות זאת בכל דרך חוקית. אף על-פי כן אני תוהה, לא כמקטרג חלילה, האם לא ראוי שהנשים תצאנה ממעגל ההפצה כפי שהוא מתקיים היום? האם יכולת ההפצה שלהן אינה יכולה להיות באופן אחר כמו בשאר העולם היהודי?
תמונת הנשים המטופחות, הצעירות, הכבויות בעיניי, המקבצות נדבות היא תמונת מראה של מציאות משולבת מחד הפצה, מאידך מציאות כלכלית ודרך להתפרנס.
לו אני משפיע משמעותי בקהילת ברסלב, הייתי מקיים דיון נוסף, משמעותי, מעמיק, כדי לברר עם הנשים המפיצות, הנשים עם הכסא המתקפל, המיסרונים וקופת הצדקה, אם זהו עתידן. האם לצורך זה נבראו, האם זו תרומתן לעולם הרוח היהודי-ישראלי? חוששני שתשובתן הייתה כמיהה לפרוץ את תקרת זכוכית ההפצות ולהביא לידי ביטוי את עולמן המלא. בין הקניידלך למצה המטוגנת שווה לחשוב על עולמן החרישי של נשות ההפצות.
