המאבק הפוליטי בישראל משקף מערכת שינויים נרחבת, שמסמלת בפועל את שיאו של תהליך חילופי המשמרות שהתחיל במהפך 1977. עברנו את טלטלות האיזונים הראשונים בשנות ה-80 וה-90, ובעשור הראשון של המאה ה-21. בעשור האחרון, שנות כהונתו המובהקות של נתניהו, מבשילים שינויים אלה לכלל מאזן כוחות פוליטי חדש, שטרם הושלם. מאבק "השמאל" עתה הוא על הקפאת המצב הקיים באמצעות בלימת השינויים. "השמאל" סבור בטעות, שנתניהו הוא הגנרטור המרכזי המחולל את השינויים, אך לא כך הוא. נתניהו סיפק את "החממה", תחת הגמוניה "ימנית", שקדמה את התהליך, המגיע עתה לנקודה שאין ממנה חזרה - אין משפט-קיום לעליונות פוליטית ואידאולוגית נצחית של "השמאל".
לפיכך, המיקוד בנתניהו האיש, הוא שגיאה של "השמאל" שמגבש סביב ההתנגדות למהלכיו את גוש "הימין", אבל עוד יותר מכך הוא שגיאה חמורה של "הימין" שדורך במקום. הגיעה השעה ש"הימין", אשר זוכה לעליונות פוליטית חוזרת, נשנית ומתגברת, (שתהיה זמנית, אך משכה יושפע עמוקות מהדינמיקה וההתנהלות גוש "הימין") ימשול! לשם כך עליו למקד את שיקוליו והעדפותיו בעיצוב הקואליציה והממשלה הבאות. צורך קריטי זה מצדיק פשרות ואפילו ויתורים הדדיים בגוש עצמו, בין כלל הבטחות הבחירות לבין אלה שחיוניות ומשפיעות ישירות על היכולת להקים קואליציה הומוגנית וממשלה יציבה.
בדברים שכתבתי לאחרונה בשאלת הקמתן של קואליציה וממשלה על-בסיס תוצאות הבחירות לכנסת ה-24,
1 גרסתי ועודני מחזיק בדעה זו, שהוצאת ישראל מה"פלונטר" הפוליטי, מחייבת קואליציה הומוגנית וממשלה הנשענת על קואליציה זו. הסיבה העיקרית לכך היא שהמחלוקת בין הגושים העיקריים והאישים העומדים בראשם, אינה מאפשרת פשרות שיש בהן פתרון מוסכם בנושאי המחלוקת המרכזיים. פשרות, אם תעשינה במצב הנוכחי, תהיינה "הקפאה למעשה של מציאות שלילית". על בסיס ניסיון העבר צפוי בין היתר, שהקפאה כזו רק תחמיר את המחלוקות, תקצין את העמדות ותפורר עוד יותר את הסולידריות הלאומית. פשרות - במיוחד כאלה שבין עמדות מקוטבות - הן כמו "חמין": חייבים לבשלן על להבה קטנה במשך זמן רב. כך תאוּכלנה ותוטמענה בתודעת השותפים כ-SITUATION" "WIN-WIN. ארבעת מחזורי הבחירות שחווינו בשנתיים האחרונות מותירים בידינו סיכוי קלוש ביותר להשגת פשרה שתהיה עדיפה על הכרעה דמוקרטית.
דוגמה שלילית מובהקת בנדון ראינו בממשלת החירום הפריטטית של נתניהו וגנץ, שלא השיגה דבר לטובת הציבור מעצם היותה פריטטית במוצהר ומשותקת למעשה. היו מקרים בהם השיג צד אחד בממשלה, באמצעות מניפולציות או התחכמויות, עדיפות אופרטיבית על הצד האחר כשהוא נשען על הסתרת האמת או ניצול קוניוקטורה. אולם דרך זו הפכה את ההישג כביכול להונאה או חבלה בעיני השותף המופתע ואת התוצאה שהושגה, לגורם נוסף בהכרה שלא ניתן לשתף פעולה בתום-לב. הכרה זו החריפה את הקיפאון, הפכה את הרוח הרעה, לגרועה יותר והרחיבה את מוטת חוסר-המעש הכפוי כמעט לכל נושא שעלה על סדר היום הממשלתי - עד כדי אבסורדום. זהו אופיה של מציאות בה השותפות כפויה, אינה מושתתת ואינה נתמכת על-ידי רצון טוב ואמון הדדי וכולה מס-שפתיים כששני הצדדים יודעים שנועד לאתנחתה זמנית. כשזו תחלוף יוותרו על-כנם הזעם, הזעף והרצון להשיב לצד השני כגמולו.
הבחירות לכנסת ה- 24 הוכיחו שגדל הפער בכוח האלקטורלי בין ה"ימין" ל"שמאל" במגזר היהודי. במגזר הערבי, שאחוז ההשתתפות הממוצע שלו בבחירות נופל בכ-15% מזה שבמגזר היהודי, הכוח האלקטורלי הממוצע הוא כ-12 מנדטים. בכל 4 מערכות הבחירות האחרונות, היה המגזר הערבי חלק מהאופוזיציה, ומכאן גם חלק מ"השמאל הגולמי".
2 בעוד גוש "הימין האידאולוגי" מונה בבחירות הנ"ל, כ-78 מנדטים, מונה גוש "השמאל" היהודי כ-30 מנדטים, ויחד עם הכוח האלקטורלי הערבי כ-42 מנדטים.
3 78 מנדטים הם כוח מספיק להקמת קואליציית "ימין" חזקה ודומיננטית, ולהקים על בסיסו ממשלה אפקטיבית של 20 שרים. באמצעות שני כלים אלה, ניתן לבצע ראורגניזציה נרחבת בממשל, בכלכלה ובמבנה המשק, במדיניות ההתיישבות ובתוכנית לאומית לעליה יהודית ופיזור האוכלוסייה ובעיצוב מדיניות חוץ וביטחון אזורית, תואמת להתפתחויות הגיאו-פוליטיות והאסטרטגיות להן אנו עדים עתה. כוח זה, אילו פעל בתאום ושילוב בין מרכיביו, יכול היה להוות בשורה חדשה למדינת ישראל בת ה- 73, ולהצעידה בצעדים רחבים ומהירים לעבר המחצית השנייה של המאה ה- 21.
כל מנהלי המו"מ הפוליטי, חייבים להבין ולהפנים שהבעיה כבר איננה נתניהו. כבר עתה הוא אינו שולט עוד בגוש "הימין", אף-על-פי שהוא עדיין מוערך כפוליטיקאי הממולח והמוצלח ביותר בזירה הישראלית. בכדי שגוש "הימין" יתפוס את מקומו הראוי במערך הפוליטי הישראלי, חייב הוא ליישב ולאחות את הקרע בתוכו בין ה"חילונים" ל"חרדים", שניצב כעמוד אש מפריד ומונע אחדות והרמוניה יהודית-ישראלית. הקמת ממשלת "ימין" הומוגנית, עשויה להיות צעד חשוב לסילוק מכשול זה, אם לא כבר בשלב המו"מ הקואליציוני, הרי שבהמשך הובלת המדינה בדרך משותפת.
אם לא יסגר פער זה בעתיד הקרוב, כי אז, כאשר יחלים "השמאל" משארית הרעיונות הפוסט-מודרניים והאנטי-ציונים שחלקים בו מאמצים עדיין לליבם, יתחולל בציבור שבר אחר, בו "הימין" החילוני עם ה"שמאל" היהודי החדש יחד, יהפכו לגוש המרכז הפוליטי בישראל. כשיתחולל שינוי זה, יוותרו החרדים הקיצוניים בשולי הדרך כמיעוט חריג, בעייתי ומנודה.
4 לדאבון לב כולנו, גוש "הימין" הומוגני במרבית הנושאים "החילוניים", אבל חלוק בתחום יחסי דת ומדינה ובשאלות הנגזרות ממשקעים פרסונליים או שאיפות אישיות. שני אלה מפרקים את 78 המנדטים הנ"ל ("הימין הגדול") לשתי קבוצות: "המרכז היהודי" - (54 מנדטים) ו"השוליים החרדיים" (24 מנדטים).
התמונה העולה ממיונים אלה שאינם מקריים, מסבירה היטב את אי-היציבות הפוליטית, לה אנו עדים ב-4 מערכות הבחירות האחרונות. "הימין הגדול" מהווה רוב פרלמנטרי מובהק, אך הפיצול בתוכו משמיט מידיו את השלטון פעם אחר פעם, ומחליש את יכולתו למצות את הרוב הפורמלי שלו בציבור ובכנסת. כאשר ברור שנתניהו כבר איננו "מחולל הניסים הגדול", אלא פוליטיקאי מנוסה וממולח שניתן להרוויח משירותיו עוד קדנציה או שתיים.
אין מקום או סיבה לחשוש שמא החלפתו או הקמת ממשלה שאינה בראשותו תחליש באופן ניכר את הימין; ההפך הוא הנכון. התייחסות עניינית לעובדות עשויה דווקא להתיר את התסבוכת, באשר היא תשחרר גורמים שונים מאשליות מצד אחד וממחויבויות המונעות בעדם החלטות מועילות מצד שני. התרת הקשר הגורדי בצד המחויבות כביכול להחלפת נתניהו, מתירה בעת ובעונה אחת גם את ההתחייבויות לכאורה של פוליטיקאים אחרים, להבטחות בחירות שנוח להם להסתתר מאחוריהן במקום לגלות יוזמה, אחריות והעזה. מצב שכיח בבחירות דמוקרטיות הוא שתוצאותיהן מוליכות לצורך בהקמת קואליציה שלטונית, משום שאף מפלגה אינה זוכה ברוב מוחלט. מאידך-גיסא, בהקמת קואליציה אין כמעט מקרה בו ניתן להימנע מסתירות, לעיתים מהותיות, בין הבטחותיהם של פוליטיקאים לפני הבחירות למציאות שנוצרה במהלכן. בכל המקרים הללו, בין אם נאמרו הדברים במפורש ובין אם לאו, התחייבות עיקרית של כל הפוליטיקאים לציבור, היא להקים ולהפעיל בהקדם קואליציה וממשלה הומוגניות (שלהן זהות ברורה) ובעלות כושר פעולה ולטפל לעומק בסוגיות היסוד. קל וחומר ככך הוא כשזו המציאות אחרי ארבע מערכות בחירות עוקבות תוך כשנתיים.
אין גם סיבה לחשוב שללא החלפת נתניהו במסגרת הסדר מוסכם קואליציוני, תֵאונֶה למדינת ישראל רעה, מפני שמישהו ב"שמאל" חושש מפני השינויים הבלתי נמנעים הממשמשים ובאים; שהרי הם בלתי-נמנעים...
מציאות בלתי-יציבה היא זמנית. בסופו של יום "יפול הכדור המתנדנד" לכאן או לכאן והמערכת תגיע ליציבות חדשה הנובעת מתכונותיו הבסיסיות של הטבע. ממשלה שתקום עתה, חייבת להשתלב כגורם קונסטרוקטיבי בתהליך ההיסטורי של עיצוב שיווי-המשקל הפנימי החדש.
אם לא תיכּון ממשלה כזו בתוך שבועות ספורים, חייבים נהיה ללכת לבחירות חדשות, שכן הקמת ממשלה של המשך הכרסום, הצליעה וההרס הפנימי, היא התגרות מיותרת וחסרת-אחריות בגורל.
