הדיקטטורה נוסח מרב מיכאלי

על פניו, מעולם לא עמדה בראש מפלגת מפא"י על גלגוליה השונים מנהיגה ליברלית ממרב מיכאלי, שבחירתה להנהגת המפלגה עוררה שמחה גדולה בליבה הפמיניסטית בישראל, ובמחנה המרכז-שמאל בכלל. אך דומה שהגיע הזמן להעמיד את הליברליזם של מיכאלי במבחן הביקורת, ראשית כל בנושא המדיני, ובעיקר בעמדותיה הפמיניסטיות (להלן). יש מקום לספק בשיא הליברלי שהביאה מיכאלי למפלגתה, למשל כשמשווים את דמותה לזו של משה שרת, ראש הממשלה מטעם מפא"י בשנים 1955-1954. האחרון התנגד בחריפות למשטר האפרטהייד שהתקיים בין השנים 1966-1948, בו צידד בן-גוריון. למשל, בישיבת סיעה בפברואר 1951, הזהיר שבארץ נעשים נגד ערבים "דברים איומים". עוד הוסיף כי "עד אשר ייתלה יהודי בעד רצח ערבי על לא דבר, בדם קר, אז היהודים לא יבינו שהערבים זה לא כלבים אלא בני אדם". פנחס לבון, שהתנגד גם הוא לממשל הצבאי, התבטא בצורה חריפה אף יותר כשאמר בכנס בבית ברל בשנת 1955, חודשים ספורים לאחר שהתפטר מתפקידו כשר הביטחון: "מדינת ישראל איננה יכולה לפתור את שאלת הערבים שישנם במדינה בדרך נאצית. הנאציזם הוא נאציזם, גם אם הוא נעשה על-ידי יהודים".

האפרטהייד של ראשית ימי המדינה לא היה שונה באופן מהותי מזה שקיים היום בגדה המערבית מאז מלחמת 1967 (בעזה התקיים המשטר עד 2006, עת הומר במצור). רוב הציבור בישראל דוחה את ההגדרה הטעונה, אזרחים בדרך כלל אינם ששים להדביק למדינתם תווית גזענית כה מובהקת. הטענה הנפוצה לטובת ישראל היא שאפרטהייד מוגדר על-פי מה שהיה בדרום אפריקה, ולכן בישראל אין וגם לא היה מעולם אפרטהייד. זאת, מתוך הנחה שאפרטהייד מוגדר על-פי רמת הזוועתיות שלו. אבל זוועות קרו לכל אורכה של ההיסטוריה האנושית, האם זה אומר שכולן נעשו בשם האפרטהייד? ודאי שלא.

אפרטהייד לא נמדד על-פי רמת הזוועתיות שלו, אלא הוא משטר פוליטי מסוים שיכול להיות אכזרי יותר, או פחות. מדובר במשטר שמפריד בין שתי קבוצות על בסיס מוצאן האתני או הגזעי ומכפיף אותן לשתי מערכות חוק נפרדות. על הקבוצה האתנית של הריבון חל חוק אזרחי, ועל הקבוצה האתנית הנחותה חל חוק צבאי. קבוצת הריבון מקבלת אזרחות מלאה, זכויות פוליטיות מלאות וחופש תנועה, בעוד הקבוצה האתנית השנייה, בעודה בפיקוח צבאי מתמיד, ממנה נשללות האזרחות, הזכויות הפוליטיות וחופש התנועה. היות שזה המשטר שהנהיגה ישראל בשטחיה בין השנים 48'-66', והיות וזה המצב בגדה המערבית מאז 67' ועד היום, מדינת ישראל הנהיגה ועודה מנהיגה משטר אפרטהייד by defenition. לכן זה גם המשטר שהתקיים בגרמניה מהרגע שחוקקו חוקי נירנברג נגד יהודים (ספטמבר 1935), למשל, או בארצות הברית בתקופת חוקי ג'ים קרואו.

מיכאלי הייתה בעבר מהמתנגדים החריפים לדיקטטורה בשטחים כשקראה לאימהות לא לשלוח את ילדיהן לכבוש עם אחר. היא השתתפה בכנסים נגד "הכיבוש" והעלתה על דל שפתיה את המילה המפורשת באופן תקיף ובלי שום ייסורי מצפון. אך מאז שהצטרפה למפא"י, מסיבות עלומות משהו, הפכה את עורה. לכאורה היא הסבירה את הדבר לאחרונה בראיון לרוית הכט בעיתון הארץ, כשאמרה "אני גיליתי מזמן [..] שכשאת אומרת את המילה כיבוש, אנשים מפסיקים להקשיב". לדבריה, היא לא מעוניינת להתמקם ב"בועה הולכת וקטנה" ש"ממשיכה להיות נורא-נורא-נורא צודקת".

אך כפי שהראתה חן ליברמן, במאמר תגובה לראיון באותו עיתון, כשמיכאלי רוצה לשנות את המציאות בנושאים שבאמת חשובים לה, כמו מעמד האישה, היא מתעקשת להציב מראה לחברה בצורה מתריסה, כפי שעשו שרת, לבון ואף היא עצמה בנושא הפלשתיני. מאז כניסתה לפוליטיקה מיכאלי התעקשה על מהפכה לשונית, וחזרה שוב ושוב על לשון זכר ונקבה בכל משפט שיצא מפיה עד שכולם התיישרו על-פי הקו שלה, מנשיא המדינה ריבלין דרך ראש הממשלה נתניהו ועד בצלאל סמוטריץ'. יישור הקו הזה היה הנושא של אחד מסרטוני הבחירות האחרונים של מפלגת העבודה, אותו ביקרה ליברמן מהזווית המדינית שבה מיכאלי נעשתה רופסת.

לטובת אזרחיות ישראל בלבד

אם להמשיך את דבריה של ליברמן, הרי שבכל הנוגע למשטר האפרטהייד למיכאלי ככל הנראה פחות דחוף לדחוף לציבור בגרון את "הכיבוש", משטר שתחתיו נתונים בני אדם שקופים לגמרי ונטולי זכויות כלשהן, שבין מעמדם ומעמד הנשים בישראל אין בכלל מה להשוות. שלא כמו בנושא מעמד האישה, בנושא זה מיכאלי לא מראה בדל שאיפה להזיז את השיח אליה, אלא רק התרפסות ורצון ליישר קו עם הקונצנזוס כדי לא להכעיס אף אחד. סביר, אם כן, שה"התמרכזות" של מיכאלי אינה בגדר מס שפתיים, והפלשתינים בשטחים אכן הרבה פחות חשובים לה מהנשים בישראל. אחרת הייתה שומרת על הרטוריקה הלוחמנית שהייתה לה עוד לפני כניסתה לפוליטיקה, אותה היא מגייסת כעת לטובת אזרחיות ישראל בלבד ולא לטובת הנתינים הפלשתינים.

נראה שבנושא הפלשתיני הדיקטטורה נסבלת איכשהו בעיני מיכאלי ואפשר לבלוע אותה. אך כשזה מגיע לפמיניזם מתברר כי הדיקטטורה אינה רק נסבלת בעיניה, אלא גם חיובית. הפמיניזם הבלתי מתפשר שלה לוקה בעיוורון, שלמעשה אינו ייחודי לה ורבות ורבים שותפים לו. מיכאלי מייצגת אופנה רווחת שאני בוחר לכנות 'פמיניזם רדיקלי', שהעיקרון המנחה שלו הוא האמונה ב'שוויון של תוצאה' (Equality of Outcome). הוא נועד להחליף את עיקרון שוויון ההזדמנויות הדמוקרטי הידוע (Equality of Opportunity), והמדיניות שלו מביאה סופו של דבר לפגיעה בנשים וגברים כאחד. למשל, באותו ראיון להכט אמרה מיכאלי כך: "כשאני מדברת על חופשת לידה שוויונית לשני ההורים - זה שגברים יהיו ארבעה-חמישה חודשים עם התינוק או התינוקת שלהם בבית. זה דבר שישנה את עולם העבודה במדינת ישראל". במילים אחרות, מיכאלי רוצה להגביל את חרות בני הזוג בחלוקת הזמן עם הילדים, כשמעתה לא יוכלו לחלק את הזמן כראות עיניהם אלא רק במסגרת המגבלות שהמדינה תציב להם.

אם אחד ההורים לפיכך יהיה בתקופה לחוצה בעבודה או שיהיו בחייו לחצים נוספים שייקחו ממנו זמן ומשאבים נוספים, הוא לא יוכל בהכרח להקדיש את הזמן הראוי למטלותיו. הצעת החוק כוללת שלושה חודשים הניתנים לחלוקה בין בני הזוג, אך מונע חופש מוחלט. התערבות כזו של המדינה בחייהם האישיים של אזרחים היא מעין דיקטטורה רכה. חלק מההצעה של מיכאלי היא להאריך את חופשת הלידה משישה חודשים לשנה, וזהו צעד מבורך. אך משטר דמוקרטי חופשי אמור לתת לבני הזוג את החופש ואת ההזדמנות להחליט בכוחות עצמם כיצד לחלק את התקופה הזאת. הצבת מגבלות אפריורית בלי התחשבות בדינמיות שהחיים דורשים היא חוסר צדק.

מיכאלי גם התרננה יחד עם חברות כנסת מהמרכז-שמאל כשהפילו ב-2015 הצעת חוק של הקואליציה, לאפשר לאבות גרושים להתראות יותר עם ילדיהם וכפועל יוצא לשלם פחות מזונות. נשים רגע בצד את הסתירה הפנימית, שפעם אחת מיכאלי רוצה שאבות נשואים יהיו עם הילדים זמן שווה לאימהות ופעם אחרת היא רוצה למנוע זאת מאבות גרושים. בסופו של יום, יש כאן אותו עיקרון: במקום שההורים יחליטו ביניהם, או שבית המשפט יחליט במקומם וישפוט כל מקרה לגופו, המחוקק יחליט מראש בשביל האבות כמה הם זכאים לראות את הילדים שלהם. כלומר, גם במצב בו האם מתפרנסת יפה והילדים תלויים פחות במזונות של האב, המדינה לא תתחשב - שהאב ישלם מזונות, יעשה את המוטל עליו, יראה פחות את הילדים, ישתוק ולא יגיד מילה. במצב נורמלי, בית המשפט יחליט במקרה אחד להגביר את המזונות ולהפחית לאב את הזמן עם הילדים - אם למשל הוא טיפוס לא נעים והילדים לא אוהבים להיות במחיצתו - ובמקרה הפוך יחליט אחרת. הפמניזם הרידקלי בא ואומר - אנחנו נחליט בשבילכם מה טוב לכם, מה טוב לילדים שלכם, כמה אתם צריכים לראות אותם, באילו מקצועות אתם צריכים לעבוד (להלן) וכמה זמן. לא קוריאה הצפונית, אבל גם לא ממש דמוקרטיה.

עכשיו אגיד דבר שעל אף שהוא טריוויאלי, כשאנשי פמיניזם רדיקלי שומעים אותו הם יוצאים מכליהם ועשן יוצא מאוזניהם: סביר להניח שאימהות ירצו להיות עם ילדיהן יותר מאשר בני זוגן. בראיון במוסף הארץ (2018), הסבירה הביולוגית רות פלדמן מה שבביולוגיה ידוע כבר מזמן: "אימהות מוכנות ביולוגית להורות, ואילו אבות — זה יכול לקרות להם, אבל הם צריכים להשקיע". אימהות נוטות להיות עם הילדים יותר ואבות פחות. זה תיאור המצב המצוי, אך פלדמן רוצה במצב רצוי שונה: "ככל שתהיה אבא שמשקיע יותר בטיפול — האכלה, רחיצה, משחק — ככל שתעשה יותר דברים זה יותר טוב, לא רק לשחק עם תינוק נקי. ככל שתעשה יותר ותתחיל מוקדם יותר, כך גם המוח ההורי שלך יתעצב בהתאם. הורות יכולה לעשות רה-אורגניזציה שלמה של המוח שלך [...]. אימהות מקבלות את זה חינם, אבות צריכים לעבוד בשביל זה. אם לא תעשה את זה, ההורות תחלוף על פניך".

שחזור תוצאות מחקר

ברור שאם שמרן או שמרנית היו מעזים להגיד את הדברים האלה היו יוצאים עליהם בשצף קצף. אך לנוכח העובדות אפשר לגבש עמדה פטריארכלית, שתתרצה מהמצב הטבעי ותמנע מאימהות לצאת לעבוד, ולחלופין לגבש עמדה פמיניסטית שתשאף להתעלות על הטבע ולשלב גם את האבות בגידול הילדים, דבר שיכול להסב להם אושר לא פחות מהאם. שלא כמו הפמיניזם הרדיקלי, פמיניזם מתון לא ירצה להגיע למצב מגוחך של חלוקה שוויונית מתמטית בין ההורים, אלא לחלוקה שבה שניהם ירגישו מימוש עצמי הן בזמן עם הילדים והמשפחה, הן בחיי העבודה שלהם ובמאזן ביניהם. יכול האחד או להיות יותר עם הילדים, או השנייה, בין אם מדובר בזוגות הטרוסקסואלים או להט"בים. כך או אחרת, הטענה שסביר שאמא תרצה לשהות עם ילדיה יותר מהאבא היא טענה עובדתית, מתחום המצוי, לא טענה ערכית מתחום הראוי. המרת הטענה מהסוג האחד לשני (האם רוצה להיות יותר עם ילדיה [עובדה], לכן היא צריכה להיות המגדל העיקרית [דעה]) הוא מה שמוציא את קצפם של פמיניסטים ופמיניסטיות, לחינם.

אמנם מדע הפסיכולוגיה מצוי במשבר חמור של שחזור תוצאות מחקר, אך אחת המסקנות שמקבלות תוקף שוב ושוב לפחות ב-20 שנה האחרונות הוא ההבדלים המנטליים בין נשים וגברים. ההבדלים הללו הם הסיבה העיקרית לפערי השכר בין שני המינים, העומדים על כ-30%, וזה עוד דבר שהפמיניזם הרדיקלי ודמויות כמו מיכאלי מתכחשים אליו. גבר ואישה העובדים באותו מקצוע, שהם בעלי אותו ותק ואותו רזומה אקדמי, מרוויחים אותו שכר. פערים במקרים כאלה הם שוליים ביותר, ובוודאי שלא תופחים לכדי 30%. ההבדלים נוצרים ראשית בשל בחירתן של נשים להימצא יותר עם הילדים ולעבוד במשרות חלקיות, מהסיבות שציינה פלדמן. שנית, נשים נוטות למקצועות שעוסקות באנשים, כמו עבודה סוציאלית או מקצועות פארא-רפואיים (אחיות), בעוד שגברים נוטים למקצועות שעוסקים במערכות, כמו הנדסה והיי-טק (להלן). במקצועות של האנשים השכר נמוך בהשוואה למקצועות של המערכות, לכן בממוצע נשים מרוויחות פחות. בתוך המקצועות עצמם לעומת זאת האפליה כמעט ולא קיימת, אם בכלל.

הפמיניזם הרדיקלי מתעלם בעקביות מהמציאות הזאת, וכך גם מיכאלי. אנו רואים זאת למשל בסרטון של עמותת "שוות ערך - לקידום שכר שווה" שנעשה בשיתוף עם הכנסת משנת 2013, בו השתתפו חברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית, ביניהם מיכאלי. בסרטון טוענים הח"כים כי עסקים משלמים פחות לנשים בניגוד לחוק "שכר שווה לעובדת ולעובד" משנת 1964, תוך הקראת לשון החוק שמורה על תשלום שווה באותה משרה באותה רמת ותק, מיומנות וכן הלאה. מה שאנשי העמותה אינם מבינים שבעיית פערי השכר קיימת, אך לא מדובר באפליה מגדרית וגם לא בעבירה על החוק, אלא בתפיסה שגויה לגבי המקצועות הנחשבים יותר והנחשבים פחות. הנקודה היא לא שאחות מרוויחה פחות מאיש הייטק, אלא שאח ואחות מרוויחים פחות מאיש או אשת הייטק. אין כאן פערי שכר של מגדר, אלא של מקצוע.

וזה הדבר שצריך לומר דרשני - מדוע שאח ואחות ירוויחו פחות מאיש הייטק שמפתח אפליקציית תחביבים חדשה? האם אלו לא קריטיים הרבה יותר לתפקודה של חברה בריאה? שלא לדבר על זה שהם עובדים הרבה יותר קשה. הפתרון טמון ביצירת סדר עדיפות חדש שמתגמל בעלי מקצועות קריטיים כמו אחיות, עובדות סוציאליות, מורות וכיוצ"ב, בין אם נשים בין אם גברים, שלולא הן שום מדען או מדענית לא יוכלו לקדם את האנושות בנושאים קריטיים אף הם כמו רפואה, אקלים או סניטציה. עד שאנשי העמותה או מיכאלי לא יבינו את המציאות גם לא יבינו את הבעיה, כל שכן לא ישכילו להגות לה פתרון. עד כדי כך מעוור הפמיניזם הרדיקלי את עיני מאמיניו, אשר מתיימרים לצמצם את פערי השכר בלי לדעת מדוע הם קיימים והאם הם באמת תוצאה של אפליה.

אך האם אנו אכן יודעים בוודאות שישנם הבדלים מנטליים בין נשים לגברים, הגורמים להעדפות שונות שמיתרגמות לפערי שכר, ולפערים בזמן המוקדש לגידול הילדים? התשובה הינה פשוטה מאוד - כן. תאוריית ההבדלים המנטליים בין נשים וגברים ידועה בשם Things vs. People, ובשורה התחתונה, הראיות מראות שנשים מתעניינות הרבה יותר בפנים ובאנשים, בעוד שגברים מתעניינים הרבה יותר במערכות ובפריטים מכניים. כשאנשי הפמיניזם הרדיקלי טורחים להתייחס לממצאים הללו הם טוענים שמדובר בתוצאה של תהליכי סוציאליזציה שגורמים להטיות תרבותיות, אך הטענה הזו הופרכה מכל וכל כי הניסויים נערכו גם בשלבים המוקדמים ביותר של החיים. בניסוי של פסיכיאטר הילדים הנורווגי טרונד דיסה (Trond H. Diseth), למשל, הוצבו עשרה משחקים על רצפה, מהם ארבעה הנחשבים של בנות (כמו בובות) וארבעה הנחשבים של בנים (כמו משאיות) ושניים ניטרליים. התינוקות ששיחקו עם הצעצועים היו בני תשעה חודשים ומעלה. הבנים גילו עניין רב בהרבה בצעצועים של הבנים ושיחקו עמם זמן רב יותר, ואותו הדבר קרה אצל הבנות.

צעצועים של בנים

אך יש ראיות נוספות למכביר למי שלא יתרצה מגילאים רכים שכאלה. אפשר למשל לפנות למחקר שערך מומחה האוטיזם הבריטי, סיימון ברון-כהן מאוניברסיטת קיימברידג', בקרב תינוקות בני יום אחד בלבד, שטרם נחשפו להטיות תרבותיות כלשהן. במחקר הוצגו לתינוקות אובייקט מכני להתבונן בו וגם פרצוף, ונמצא שיותר בנים הסתכלו זמן רב יותר על האובייקטים המכניים, בעוד שרוב הבנות הסתכלו זמן רב יותר על הפנים.

כפי שמסביר ברון-כהן, הממצאים מצביעים על כך שההבדלים בין נשים וגברים נוצרים עוד לפני הלידה, ברחם. שני המינים מפיקים כמות שונה של הורמונים, ובמיוחד טסטוסטרון. בנים מייצרים בערך פי שניים טסטוסטרון מאשר בנות, כאשר ההורמון משפיע על האופן שבו המוח מתפתח. ברון-כהן בדק את כמות הטסטוסטרון לפני הלידה ואחריה, לאורך כמה שנים, והסתכל על התנהגותם של הילדים כאשר גדלו. ככל שכמות הטסטוסטרון הייתה גבוה יותר לפני הלידה, כך בגילאי שנה-שנתיים למידת השפה הייתה איטית יותר והתינוק יצר פחות קשר עין, כלומר התפתחות השפה והיכולת החברתית היו איטיות יותר. המחקר המשיך במעקב עד גילאי הנעורים, והתגלה כי לאלו שניחנו בטסטוסטרון גבוה היו קשיים רבים יותר בהבעת אמפתיה, כלומר זיהוי רגשות של הזולת או הבנת הפרספקטיבה של הזולת, תכונות שבהן בממוצע בנות היו חזקות יותר. בגלל תכונות אלו נשים מגלות יותר עניין בפנים ובאנשים כבר מהגיל הרך: הפנים אומרות להן יותר מאשר הבנים. למעשה, הקשר בין הטסטוסטרון למנטליות של המינים מובהק עד כדי כך, שהתגלה שבנות שהייתה להן כמות טסטוסטרון רבה יותר מהממוצע הנשי העדיפו לשחק בצעצועים של בנים.

החיסרון ביכולת התקשורת בקרב אנשים עם רמת טסטוסטרון גבוהה מקבל פיצוי בהבנה טכנית של איך שדברים עובדים, מה שגורם לעניין רב במערכות. כך, על-פי כמות ההורמונים ניתן לקבוע את הנטיות ורמת העניין, בין אם מדובר בנטיות שעל-פי רוב הן של נשים, או של גברים. אוטיסטים נמשכים יותר למערכות וטובים יותר בהבנתן, ולכן אין זה מקרה שגברים חולים באוטיזם פי 5 מנשים. ברון-כהן הוא כאמור חוקר בתחום, ובאחד מהניסויים שלו המשתתפים היו צריכים לזהות צורה פשוטה בתוך מבנה סבוך עם קווים רבים. הגברים השיגו תוצאות טובות יותר מהנשים במשך זמן קצר יותר, ואנשים עם אוטיזם זיהו את הצורה בתוך זמן קצר עוד יותר. על-פי הניסוי, אוטיזם הוא למעשה מוח גברי בצורה הקיצונית שלו.

אך מסתבר כי שורש השוני בין המינים נמצא עמוק יותר מהרחם - מקורו באבולוציה. אכן כן - אותם הבדלים בין שני המינים נמצאו גם בקרב קופים! כמו בניסוי של דיסה, החוקרות ג'ריאן אלכסנדר מאוניברסיטת טקסס ומליסה היינס מאוניברסיטת קיימברידג' הציבו צעצועים של בנים ושל בנות בשמורת קופים, על הקרקע. בממוצע, הקופים הזכרים שיחקו בצעצועים של הבנים בערך זמן כפול מזה ששיחקו עם הצעצועים של הבנות. הקופות, לעומת זאת, בקושי התעניינו במשאיות. הניסוי שוחזר פעמיים נוספות עם תוצאות דומות. היינס הסבירה כי בקרב קופים וחיות בכלל הנקבות אחראיות על גידול הילדים, ולכן טבעי שישחקו יותר זמן עם התינוקות מאשר עם המשאיות. לפיכך, הטענה ששיוך צעצועים מסוימים לכל מין היא תוצאה של תעמולה פטריארכלית היא חסרת יסוד. קופים אינם רואים פרסומות וגם לא גדלים בגני הילדים, ובחנויות המשחקים גם הם יבחרו בממוצע כל אחד ואחת על-פי מינו ומינה. זו לא שטיפת מוח, זו הביולוגיה שלנו.

הראיות להבדלים בין המינים כל כך מפורשות, שלהכחיש את תאוריית הפערים מינים כמוהו כמו להכחיש את תאוריית האבולוציה על כל ממצאיה. במידה רבה זו הכחשת האבולוציה עצמה, שהיא מקור ההבדלים הללו. מצוידים ברקע הזה, אנו יכולים לנבא שככל שתהיה חרות מימוש עצמי רבה יותר לנשים וגברים ההבדלים הללו יבואו לידי ביטוי, ואכן זוהי המציאות. במדינות סקנדינביה, שהן פחות או יותר השוויוניות ביותר בעולם (מבחינת שוויון ההזדמנויות), כמעט ולא נמצא מהנדסות בניין וכמעט ולא נמצא אחים בבתי החולים. שוויון התוצאה של הפמיניזם הרדיקלי אבסורדי כל כך, שהוא רוצה לעודד את אותן אחיות ללמוד מקצועות הנחשבים גבריים למרות שהן כלל לא מעוניינות בכך (במקום למשל לפתוח במאבק על שכר במקרה וישנם פערים משמעותיים, ולתת להן להחליט בעצמן במה לעסוק).

מצעד של בורות

אך הבעיה מחמירה כאשר מדיבורים באוויר עוברים למעשים בשטח. כך קרה למשל בארצות הברית בשנת 2007, כאשר הקרן לספורט נשים טענה נגד אוניברסיטת הווארד בוושינגטון די. סי שהנשים מיוצגות בספורט התחרותי בצורה לא הולמת, 44% אתלטיות מתוך שיעור של כ-60% נשים בקמפוס כולו. המוסד כבר קיצץ מתקציב חוגי ההיאבקות הגבריים, אך הקרן דרשה הקמת חוגי נשים נוספים שידרשו קיצוצים נוספים בחוגי הגברים, בשם שוויון התוצאה - זה חייב להיות בדיוק חצי-חצי! באוניברסיטה הסבירו כי גברים הם בעלי רצון רב יותר להשתתף באתלטיקה מאשר נשים. אך הקרן פנתה לבתי המשפט ושכנעה אותם כי אם יש פחות נשים מגברים בספורט, האוניברסיטה עוברת על החוק הפדרלי Title IX, משנת 1972, שמחייב שוויון הזדמנויות לנשים בכל פעילות חינוכית או ספורטיבית, ואוסר על הקצאת תקציבים מפלה על-רקע המין בכל מוסד המקבל תקצוב ממשלתי. למרות שהמחקר מראה בצורה חד-משמעית שנשים אכן מתעניינות בספורט פחות מגברים (אישה אחת על כל ארבע גברים), ולמרות שהאוניברסיטה לא עברה על החוק - כי אכן הציעה שוויון הזדמנויות והחוק כלל לא מדבר על שוויון בתוצאה - בקרן טענו שהסיבה לאחוז הנשים הנמוך היא אפליה. האוניברסיטה נאלצה לבסוף לסגור חוגי גברים שכל פשעם הוא תשוקה לספורט, ולחפש בנרות נשים שימלאו את השורות בחוגים הריקים שלהן. כצפוי, ההיצע עלה בהרבה על הביקוש.

כיצד התנועה הפמיניסטית האדירה, ששחררה את האישה מכבליו של הגבר במידה זו או אחרת, הפכה למצעד כזה של בורות? כמה קיצוניות צריך בשביל להפוך את עיקרון השוויון הדמוקרטי לעיקרון שוויון מתמטי, על פיו בכל מקום צריך מחצית נשים ומחצית גברים ויהי מה? הדבר לא צריך להוות פתרון גם במקומות שעדיין דרושה בהם אפליה מתקנת, כמו למשל פוליטיקה. לא ידוע לנו שנשים שואפות לעיסוק פוליטי פחות מגברים: מאז הענקת הזכות לבחור ולהיבחר נשים ממלאות יותר ויותר פרלמנטים. כאשר ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו פעל להרכיב קבינט חצי גברי חצי נשי, לא הייתה כל בעיה בביקוש הנשי. אך הקריטריון שצריך לקבוע הוא לא שיעור מדויק של נשים בפוליטיקה. בסופו של דבר אדם צריך לשרת בתפקיד ציבורי משום שהוא מתאים לו, לא משום שהוא גבר או אישה, משימה פשוטה שהפמיניזם הרדיקלי מסבך והופך לקשה ביותר, ללא סיבה טובה כלשהי. אלא, צריך שיעור מינימלי: במקום 50% בדיוק, בערך 40% ייצוג לפחות, לשני המינים. רק לאחרונה נקנסה עיריית פריז משום שהעסיקה יותר מידי נשים בתפקידים בכירים, כאשר החוק בצרפת מורה על יחס מגדרי של 60%-40% לכל היותר בתפקידים שכאלה. זו דוגמה לחוק שפוי.

אך הדבר רלוונטי רק לתחומים מסוימים כמו פוליטיקה, תחום שהוא גם ייצוגי וגם שני המינים מעוניינים בו. במקרים אחרים הדבר פשוט לא רלוונטי. מקצועות מדעי החיים בכל העולם מורכבים מרוב נשי מובהק, ומובן מאליו שאין בכך שום דבר שלילי. נשים מעוניינות ללמוד זאת יותר מגברים, הן לא נכנסות לתחום על חשבונם כפי שאתלטים באוניברסיטת הווארד לא באים על חשבון אתלטיות, ואין מדובר בתחום ייצוגי. פמיניזם רדיקלי ירצה להציב אנשים במקומות מסוימים בכוח בגלל "שוויון", מבלי להתחשב ברצונותיהם, בהבדלים בין המינים או בין המקצועות ומשמעותם. פמיניזם מתון לעומת זאת יגיד בצורה מאוד פשוטה - תעשו מה שבא לכם.

מיכאלי היא מיקרוקוסמוס של הפמיניזם הרדיקלי, וכפי שראינו היא גם יכולה לסבול דיקטטורה כשהיא רוצה להדחיק אותה. אך נראה שיש לה יש חולשה לא רק לדיקטטורות צבאיות נוקשות, אלא גם לדיקטטורות מגדריות רכות יותר. זוהי בעיה במיכאלי ספציפית, אך היא מהווה גם סמל לבעיה של הפמיניזם הרדיקלי בכלל, שאינו דוגל בדמוקרטיה אלא בדיקטטורה מגדרית.