שר "אוי הברוך!"

התסריט מוכר: פאשלה, ובגדול. אצבע מאשימה והאשמות באוויר כלפי כל מי שרק ניתן. תחקיר או ועדת חקירה. המלצות. והעולם על צירו סובב, זה שהיה הוא שיהיה, אין חדש תחת השמש. דבר לא משתנה.

בכניסה לרחובות, מתחנת הרכבת עד מכון ויצמן בצד אחד של הכביש והקמפוס (פעם הפקולטה לחקלאות) של האוניברסיטה העברית מעברו השני, גשר הארבעים וארבעה. הגשר לזכרם של 44 נספי "אסון הכרמל" ובהם בת העיר. השר, המפכ"ל ונציבי השב"ס וכיבוי אש נכחו כולם בטקס חנוכת הגשר. היום עוברים עליו אלפי כלי רכב והולכי רגל מדי יום, האם מישהו זוכר, האם מישהו יודע?

בשריפה הנוראית נלכד אוטובוס ובו צוערי שרות בתי הסוהר בדרכם לעזור לפנות את אסירי הכלא במרכז האזור. אחת התמונות הנוראיות ביותר הייתה של קבוצה מהם יושבים במעגל, גופותיהם חרוכות לחלוטין. הם נלכדו והבינו שהסוף בפניהם. לא רק הצוערים והנהג, כי אם גם שלושה קציני משטרה שניסו לחלץ את הלכודים, שני כבאים ונער מתנדב, 44 אנשים בסך-הכל, נהרגו באותה אש מתעתעת, באותה אש תופת.

כמובן שהייתה ועדת חקירה ומסקנות לרוב, וגם גשר הוקם לזכר הנופלים בכניסה לרחובות, והיה טקס מרשים, אך האם ניתן היה למנוע את שקרה? האם שונו דרכי עולם כדי מניעת השנות מקרה זה?

כל זאת לפני עשור שנים. שנים לפני כן הקמנו כאן בחוף המערבי את ידידי מערך הכבאות וההצלה. הצרכים היו ידועים. הכסף זרם וממשיך לזרום עד היום דרך קק"ל והסכם "עסקי" בין שני הגופים. אך אם ינסה מישהו לענות באמת ובתמים על השאלות הבאות, קרוב לודאי שיתאכזב עד שברון לב: האם משהו השתנה? האם היום מצבנו טוב יותר מאשר ב-2010? האם הצרכים שהוגדרו לפני שני עשורים בעבודה מאומצת נענו?

מדוע סיפורי העבר רלוונטיים להווה? ביום חמישי ערב ל"ג בעומר, התבשרנו על אסון מירון. 45 הרוגים. 45 גופות. 45 הלוויות. יום אבל לאומי. חקירה נגד שוטרים ("האם עולים חששות לפלילים"), האשמות נגד ראש הממשלה. חברי הכנסת יוכלו להדליק נרות זכרון בכניסה לכנסת. מוקדם מדי עבור גשר. אבל יש בעיה נוספת - האם העם כולו יתלכד או שמא, חס וחלילה, יקרה בדיוק מה שקרה מהלך השנה החולפת, בה הואשמו החרדים בירושלים ובבני ברק (ואולי גם באשדוד ובבית שמש) שהם גורמים להפצת הנגיף, והם אשמים, ולהם לא אכפת ועוד אלף ואחת אצבעות מאשימות, כי נוח היה למצוא שעיר לעזאזל, והנה אנו עושים מה שהעולם עושה לנו בדיוק.

בניו-יורק טענו שהיהודים מפיצים את הנגיף, כי הם התעקשו על הלוויות המוניות ועל חתונות עם מאות ואלפי חוגגים. כך יצא ראש העיר והמושל והצביעו על היהודים - כולם "שחורים" - ואמרו: דיינו! אתם אשמים. התנהגותכם מופקרת. הפסיקו. הזהרו. אתם גורמים להתפרצות הנגיף ולמעלה מ-2,000 נפטרים מאתנו מדי יום ביומו. נקנוס אתכם. נאסור אתכם. כל זאת הוביל לכך שיהודים מוכים ברחובות, וכל המרבה הרי זה משובח. אנטישמיות לשמה, אך עם בסיס עובדתי מוצדק.

כך היה בניו-יורק כלפינו, וכך היה בארץ כלפי תושבי בני ברק וריכוזים אחרים מהלך השנה החולפת, שנתה הראשונה של המגיפה הגדולה.

אנחנו מסתכלים בתמונות, אבלים על אובדן חיים, אובדן לא נחוץ בעליל. לא היה זה פיגוע טרור, גם לא טיל מלבנון או מעזה. לא היה זה פיצוץ על-ידי האירנים. זו גם לא הייתה תאונה מחויבת המציאות. אך מה אנו רואים? דתיים. שחורים. פאות מסולסלות. מגבעות מסוגים שונים. הם בני עמנו, אך הם שונים ומשונים. הם אחרים. הם אשמים. כמעט "מגיע להם - בדיוק הדמוניזציה (מלשון שדים), דה-הומיניזיציה (לא בני אדם, תתי אנוש) ודה-לגיטימציה של היהודים, שלוש המילים שמתחילות באות "D" ומהוות את בסיס תנועת החרם נגד מדינת ישראל. אותו הדבר בדיוק, אלא שההתקפה במוח פנימה לא מופנת כלפינו, כי אם אנו מפעילים אותה כלפי האחר - שהוא משלנו.

איך ניתן להתחבר, גם כשרואים את החיוך, השיער הבלונדיני, המבט החודר, טוב הלב? הם חגגו חג ושמחה "שלהם" לא "שלנו" וקרה מה שקרה, שאולי זה עצוב, אך זה היה מיותר לחלוטין. לא היו צריכים הם להתקבץ, כה רבים, ביחוד בזמן זה. גם אם דברים אלו לא נאמרים בקול, יותר מדי חושבים בצורה זאת, כפי שראינו הלכה למעשה מהלך שנה שעברה.

יצא לו אז רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל, הוא ואנשיו - הם חיילינו - לשטח, לבני ברק, ועברו בית בית. הם לא עשו זאת עבור התקשורת או ההזדמנות להצטלם. הם הביאו אוכל. הם באו לעזור ולעודד, ליידע ולהסביר. הם באו כי זה היה הדבר הנכון לעשותו, נחוץ וחיוני. הם עשו זאת כי הרמטכ"ל הבין שמישהו חייב לפעול בצורה ממלכית, והוא החליט והפעיל את המערכת כולה. מערכת שהוא בראשה, והוא התייצב לשמש דוגמא. ישבו להם, כלואים בדירות קטנטנות, משפחות של זוג פלוס שבעה ותשעה ויותר ילדים, ונדהמו: אנחנו עם אחד. ויצא נשיא המדינה ודיבר בשפתם, כשהוא שואל את מילות הנביא ישעיה (מ"א:6): איש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק.

מעשים - לא דיבורים, כך לפי הרמטכ"ל הנוכחי. יצא ועשה, הוא ואנשיו, הוא ועם ישראל איתו, גם אם הם התעקשו, כי עם קשה עורף אנחנו. הוא הבין יותר מאשר ""אם לא נלחם במוקדים אלו, סופנו לאבדון" כי אם "כולנו עם אחד", כמאמר הנביא יחזקאל לאחר חזון העצמות היבשות. המרשם שם קיים, צריך רק לישמו, לקרב קלף אל קלף.

כך הגענו הלום. עוד תהיה ועדת חקירה לאחר יום האבל הלאומי. גם ימצאו אשמים ותוסקנה מסקנות, ויקבעו תקציבים לדברים שצריך היה לעשות בעבר. האם משהו השתנה? כמה זמן יקח עד האסון הבא? 44 ב-2010. 45 ב-2021. האלוף בריל ימשיך להזהיר. מבקר המדינה ימשיך לפרסם דוחות עבי כרס, ספרים של ממש. ואנחנו נשכח ונחזור לסורנו.

מעניין, בין כל המשרדים הממשלתיים, עשרות השרים ומאות עוזריהם, דובריהם, יועציהם, נהגיהם וכו׳ וכו׳ וכו׳, האם נתניהו וגנץ, שני ראשי הממשלה במקביל, לא חשבו במהלך דיוניהם על אתנן זה ואתנן אחר, על שר חדש, שהיינו זקוקים לו מזמן, שר שיעשה דברים שאיש לא אוהב, כך שלא נצטרף להצטער ולהזיל דמעה ולעמוד דומם ולהתאבל בפומבי? בושה, כי באמת יש לנו יותר מדי שרים לכל הא וכל דא בממשלה המנופחת ביותר שהייתה עד כה מהווסד המדינה המודרנית לפני 73 שנים, ובימים אלו ממש מנהלים משא-ומתן בין כל הגורמים הידועים, איך ניתן להשאיר מצב על-כנו, ואולי לעבות ולהרבות.

אם למישהו נדמה שלמדנו דבר, או שאנחנו מוכנים להשתנות, או שיכול לחול שינוי, כל זה בתאוריה בלבד, לא במציאות הקיימת.