ברוך אשם

חלפו רק שעות ספורות מהאירוע במירון ואולפני הטלוויזיה כבר הפכו לבתי משפט שדה. בראש הטריבונל ניצבו עיתונאים פרשנים ומגישים שדרשו וקיבלו לידיהם את ראשיהם של הנאשמים. אנשים שמעולם לא עשו שום דבר משמעותי בחייהם חוץ מלהקריא מטלפרינטר, עטו את גלימת החוקר/שופט/תליין, חקרו חקירה צולבת את בכירי המשטרה ודרשו מהם ומהדרג המדיני להתוודות להתנצל או להתפטר. ריח הדם שעלה מן האולפנים והצהובונים הלהיט את הרוחות, הסתלסל ונישא אל מפקדת סלאח-א-דין שם היועמ"ש הורה שהחקירה תיערך על-ידי מח"ש, כרמז דק מן הדקים שהאשמה צריכה ליפול על המשטרה. בין רגע נשלפו מהארכיונים עוד ועוד מסמכים, עדויות וראיות. סכינים חדות נשלפו מנדנן והונפו באיום מול צווארם החשוף של הנאשמים והנידונים. עוד לא יבש הדם, עוד לא החלו בדיקה או חקירה ופסק הדין כבר נחתם באולפנים ושדרת הפיקוד של המשטרה הועמדה מול כיתת יורים וירטואלית.

אחרי כל אסון, נקמת הדם הקדומה קמה אצלנו לתחייה ומזכירה שגם אנחנו כמו בני דודנו באנו מן המדבר ועדיין לא השתחררנו מחוקיו. אחרי כל אירוע מחפשים אצלנו אשמים, מתוך תפיסה דתית/עיתונאית היולית שחקירה מטרתה מציאת אשמים. בדת התקינות הפוליטית הנהוגה אצלנו בקצה כל פקק או אסון עומד שוטר שהתרשל. כדי להרחיק את החטא מעצמנו ולהיות טהורים, עלינו לבער את הרע מתוכנו ולרוע יש תמיד שמות ופנים. מוסר המדבר הוא "מידה כנגד מידה", ו"שופך דם האדם באדם דמו יישפך" וכדי להינקות מהחטאים סומה עלינו להקריב קורבנות אדם. רק אחרי שדמם של החוטאים יישפך תתאפשר כפרה וסליחה. על אלו וגם אלו מופקדת האינקוויזיציה התקשורתית, הלוא היא כלב השמירה של הדמוקרטיה שמריירת אל מול הטרף ואז נועלת את לסתותיה ולא מרפה עד שיגיד "מודה אני".

אירועים כמו זה שקרה במירון ניתנים למניעה אבל אסונות קורים ועוד יקרו. האשליה שכול אסון ניתן למניעה שגויה כמו גם התפיסה שכול אסון הוא בהכרח תוצאה של רשלנות. רוב האסונות נגרמים על-ידי טעויות אבל רוב הטעויות נעשות בתום לב על-ידי אנשים טובים בעלי כוונות טובות. כמעט תמיד אסונות מתרחשים כאשר מספר רב של טעויות שכול אחת מהן אינה מספיקה, חוברות יחד לתוצאה הטראגית. כיוון שרק הצירוף של כמה טעויות ביחד הוא שמאפשר את ההתרחשות האסונית אין באירועים אלה אשם אחד אלא שותפים רבים.

כדי לחשוף את שרשרת הטעויות וכדי למנוע אירועים עתידים, נדרשת הסתכלות מערכתית ולא אישית. לכן טעות לחפש אשמים במקום לחפש שגיאות ולרדוף אחרי איש במקום אחרי אישיו (issue). התמקדות באדם אחד, בטעות נקודתית אחת ואפילו במערכת אחת הוא שגיאה שאינה מאפשרת ירידה אמיתית לשורש העניין. חקירה יסודית צריכה להקיף כמה שיותר גורמים מעורבים ולחשוף כמה שיותר שגיאות שדורשות תיקון. חקירה של אירוע כזה צריכה להכיר בכך שלטעות זה אנושי (to err is human), שכול אחד עשוי לטעות ורק מי שלא עושה לא טועה. חקירת אירוע עוסקת בעבר אבל עיניה חייבות להיות נשואות לעתיד.

גם כשהדם רותח חייבים לזכור שלא ניתן למנוע אירוע שכבר קרה ומציאת אשמים לא מחזירה אף קורבן לחיים. לענישה אומנם יש ערך חיובי מרתיע אבל גם אפקט שלילי. במערכת בה אנשים מרגישים מאוימים, נחקרים לא משתפים פעולה עם החקירה, מנסים לטשטש את העקבות ולהטיל אשמה זה על זה. כך נוצרים חוסר אמון, פילוג ומערכת לא מתפקדת שאינה לומדת ואינה מסוגלת להשתפר. מדיניות של עריפת ראשים גם גורמת למדיניות כסת"ח, התנהגות מתגוננת שבה כולם בורחים מאחריות. תרבות ארגונית בריאה בה לא מחפשים אשמים אלא בוחנים תהליכים ומחפשים דרך למנוע טעויות עתידיות מאפשרת חשיפה של הטעויות ותיקונן. שוב ושוב התקשורת הישראלית משחקת תפקיד מזיק: במקום לשדר אחדות היא מתסיסה ומסכסכת, במקום מסרים מרגיעים, היא מפיצה רעל. במקום להציע נחמה היא מבקשת נקמה ובמקום לאחות את הקרעים היא רוקדת על הדם.