לוחמה פסיכולוגית ב"מלחמה הקרה" ה"מלחמה הקרה" בין ארצות-הברית ובעלות-בריתה ובין ברית-המועצות ובעלות-בריתה פרצה כמעט מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. זו הייתה מלחמה אידיאולוגית בין השיטה הליברלית המערבית לבין השיטה הקומוניסטית, שהתלוו אליה מלחמה על אזורי שליטה באירופה וברחבי העולם ומלחמות "חמות", שנוהלו בידי שליחים. בקרב האידיאולוגי היה שימוש רב בלוחמה פסיכולוגית (ל"פ), בתעמולה וכמובן בצנזורה.
מלחמת קוריאה (1953-1950) הייתה מרחץ דמים גדול, שבסופו לא השתנה הגבול בחצי-האי קוריאה כלל, אלא הוקם בהסכמה אזור מפורז (DMZ), המפריד לחלוטין בין שתי הקוריאות. המלחמה הותירה הרס רב, וקידמה מאוד את הטכנולוגיה הצבאית ואת השיטות לל"פ.
במהלכה השתמשו סין וקוריאה הצפונית בתעמולת זוועה. בין השאר, סיפרו על לוחמה ביולוגית אמריקנית נגד אוכלוסייה אזרחית,
1 שהייתה עלילת-דם. בתחום התעמולה ארצות-הברית לא עשתה שימוש בזוועות, שחוללו הקומוניסטים במחנות השבויים שלהם. לעומת זאת, החדירו הקומוניסטים אנשים, שהיו נאמנים להם, למחנות השבויים בדרום, כדי לפקח על התנהגות שבויהם, וכדי לחולל בהם מהומות ומרד
2 - בעיקר, לנוכח סירוב שבויי מלחמה קוריאניים וסיניים לשוב למדינותיהם במסגרת חילופי השבויים, וסירובם עיכב את החתימה על ההסכם לשביתת-נשק בקוריאה.
כתבים אמריקניים ובריטיים חשפו התעללות במתנגדי משטר בקוריאה הדרומית ואף את חיסולם, אך הצנזורה של כוח האו"ם פסלה את הדיווחים.
3 מלחמת קוריאה יכלה לשמש הכשרה לארצות-הברית, לבריטניה ולבעלות-בריתן לקראת מלחמת ויטנאם, שכבר רחשה על אש קטנה (מול הכיבוש הצרפתי). כמו אחרי כל מלחמה, נשכחו הניסיון והלקחים, ולקראת הכניסה האמריקנית למלחמת ויטנאם לא נותר מהם שמץ של ניסיון ארגוני. שוב היה על האמריקנים ועל בעלי-בריתם להסתגל לתרבות פוליטית שונה לחלוטין, ולפעול בקרב אוכלוסיות, שזרות לתרבות המערבית ולדמוקרטיה. כל אלה - מ̤עבר לתחום הדיון של המאמר, שעיקרו בתעמולה, בל"פ ובזוועות-מלחמה.
הקונצנזוס נשבר כמו מלחמת קוריאה, רוותה מלחמת ויטנאם זוועות, שאת פרסום חלקן ניסתה הצנזורה האמריקנית לסכל. במהלך מלחמת ויטנאם נשענה התקשורת האמריקנית, בעיקר, על מקורות רשמיים אמריקניים. ואף כי מתקפת טֶט (ראש-השנה הוויטנאמי) של ויטקונג בינואר-ספטמבר 1968 מהווה נקודת מפנה בטיב הסיקור הטלוויזיוני בוויטנאם - מסיקור חד-צדדי אוהד ומתלהב לסיקור ביקורתי יותר. לשינוי המגמה לעבר סיקור שלילי לא היה קשר לאירועים בשטח,
4 אלא לפוליטיקה בארצות-הברית גופא.
5 מבלי לוותר על האופי הדמוקרטי של ארצות-הברית, התקשה ממשל ג'ונסון לתמרן בין השסעים בחברה האמריקנית.
עד מתקפת טט לא היה הדיווח הרגיל הטלוויזיוני מוויטנאם שלילי בעיקרו - אף כי הייתה בו ביקורת על מה שקורה שם. לאחר מתקפת טט עדיין היה המקור העיקרי רשמי, אך החייל מן השורה קיבל ייצוג רב בדיווח בטלוויזיה. הדיווח עירב תפיסה לגבי מה צריך לדווח - לעומת התפיסה של ניו-יורק טיימס, כי הסכסוך בוויטנאם הנו עוד פן של ה"מלחמה הקרה".
הביקורתיות הגוברת כלפי הממסד במערב בשנות השישים הביאה לשינוי מהותי בסיקור העיתונאי. סגנונית ומהותית, השינוי הזה התבטא בגישה של "עיתונאות חדשה", אך גם בגישה העקרונית של התקשורת כלפי הממסד. ליכטר ורוטמן זיהו קרע בין התקשורת (ובעיקר אנשי הטלוויזיה) ובין אנשי הצבא והמדינאים.
6 האלין הסביר זאת בטיב המקורות לסיקור העיתונאי כנובע ממודל העבודה של העיתונאים האמריקניים - עיתונאות אובייקטיווית מנוגדת לכל תמיכה ברעיון מסוים.
7 לטענת האלין, נשבר במלחמת ויטנאם הקונצנזוס האמריקני, ולא העיתונות שברה אותו. העיתונות תומכת בקונצנזוס, וכשהוא נשבר, הופכת העיתונות לביקורתית ולקשה לשליטה על-ידי הממסד.
8 בנוסף, ראוי לציין, כי הכישלון האמריקני בוויטנאם נובע מטיב המלחמה, והתקשורת תרמה לו אך מעט, אך לא הייתה הסיבה לו.
9 הבעיה העיקרית של הממשל האמריקני הייתה המסר הלא-ברור - כלומר, האנטי-מלחמתי - ששידרה העיתונות. כלומר, העובדה, כי "הציבור בבית" לא קיבל מהממשל מסר של אחדות סביב המטרה. העדר המסר הזה היה יכול לעודד את צפון ויטנאם ואת הוויטקונג להמשיך בלחימתם - כיוון שגנרל ווֹ נְגוּיֶן גיאפּ (Giap), רמטכ"ל צפון ויטנאם, קיווה לאגף את כוחות ארצות-הברית בוויטנאם, ולהגיע לביתו של החייל האמריקני על-מנת לערער את העורף.
לדעת העיתונות, במלחמת ויטנאם הסתיר הצבא האמריקני מידע על-מנת להשפיע על טיב הדיווח, ובאמצעותו להשפיע על דעת הקהל בארצות-הברית ומחוצה לה. אף כי המונחים, שהצבא השתמש בהם בוויטנאם, נועדו להמעיט בזוועות-המלחמה, וליצור תחושה של מלחמה נקייה וכירורגית, נוצרה למלחמה תדמית רצחנית. זה קרה בדיוק כשפרצה הטלוויזיה לעולם, והביאה את המלחמה לכאורה לכל בית אמריקני. הטלוויזיה יצרה למלחמה בוויטנאם דימוי של המלחמה הנוראה ביותר וההרסנית ביותר בתולדות העולם; והדימוי הזה לא תוקן, למרות אי-הדיוק ההיסטורי בו. אולם, במלחמה זו הצליחה, כנראה, דעת הקהל לשנות את המדיניות - בדומה למה שקרה בעת מלחמת קרים בבריטניה.
כמו במלחמת קוריאה, המלחמה בין הצפון לדרום בויטנאם הביאה לריבוי זוועות, שהתקשורת כמעט שלא דיוּוחה עליהן במהלך המלחמה, כיוון שלא עניינו את הקוראים באירופה ובארצות-הברית. זוועות-מלחמה רבות אִתרעו בוויטנאם, ורובן על-ידי ויטנאמים. את הידועה מכולן עשו חיילים אמריקניים בפיקודו של לוטננט ויליאם קלי הבן מדיוויזית החי"ר 23 אמֶריקל בכפר הקטן מי לאי, בשישה-עשר במארס 1968, שהגיעה עד לבירור בבית-דין צבאי אמריקני.
10 אומרים, שזו הייתה עוד נקודת תפנית בסיקור המלחמה בוויטנאם.
בפעולה הקצרה של ארצות-הברית בפנמה - מבצע "עניין צודק", דצמבר 1989 - התירו השלטונות האמריקניים לכתבי העיתונות לראות רק מה שהשלטונות רצו להראות, והסתירו מהם ומהציבור את מטרת המבצע. העיתונות האמריקנית לא תפקדה כהלכה. כך, למשל, לא דיווחה על ההרוגים הרבים מקרב האוכלוסייה האזרחית בפנמה עקב הפעולה, לא על ההרס הרב, שזרעו חיילי ארצות-הברית, ולא על ההתנגדות העממית לפלישה. כתבים מקומיים, שניסו לתעד את ההרס, הוטרדו על-ידי חיילי ארצות-הברית, נעצרו, הוכו, וסרטי הצילום שלהם הוחרמו. צלם חדשות מספרד נורה למוות על-ידי חייל אמריקני כאשר ניסה לצלם חדר-מתים, שבו נערמו גופות של אזרחים פנמיים.
כפי שמבצע "עניין צודק" שימש, כנראה, למערכת הביטחון האמריקנית כשדה ניסוי לתורות לחימה ולמערכות-נשק, כך הוא שימש לה שדה ניסוי לשליטה בדעת הקהל. לפי מורי סייפר, איש הטלוויזיה של CBS, הייתה מלחמת המפרץ ("סופת מדבר") "המלחמה הראשונה של הטלוויזיה". המלחמה החייתה בארצות-הברית - לדעת האלין - דימויים של "גבורה ומסורת תהילה", ו"שיקמה את מעמד המלחמה לגאווה בתרבות האמריקנית". בין מרכיבי הדימוי של מלחמת המפרץ השנייה לא נותר מקום, לדעתו, לזוועות-מלחמה - הרוגים, נפגעים, הרס ופגיעה באזרחים - אלא רק לטכנולוגיה, למומחים, ללוחמים, ללוחמות, לאויב ולדגל. אלא שדווקא נשק הרסני ופשוט, ולא חימוש חכם, שלט במלחמת המפרץ. למלחמה נותר דימוי של מלחמה טכנולוגית, שאינה עקובה-מדם, אלא של לחיצות כפתורים. כל זאת משום שלא דווח בה על חללים. רשתות הטלוויזיה האמריקניות תיארו את המלחמה כמלחמה טכנולוגית "נקייה", והדימוי הזה עיוות את תיאור המלחמה. העיוות הזה נובע מהיות הטלוויזיה מכשיר ביתי, מהמקורות ששירתו את הכתבים, מהתערבות הצבא ומהתרבות האמריקנית.
שליטה במידע כבר הוגי הדעות הקדומים - כמו סון טסו - עמדו על חשיבות ההונאה במלחמה, המחייבת שליטה מלאה במידע במלחמה. מאז שנות השישים נקטה ארצות-הברית שיטות שונות לשלוט במידע במלחמה - בוויטנאם, בגרנדה, בליווי המכליות במלחמת אירן-עירק, בפנמה ובמלחמת המפרץ השנייה. גנרל ה' נורמן שווארצקופף הוכיח במלחמת המפרץ, כי גם דיווחי התקשורת יכולים להיות חלק מתוכנית הונאה. במיוחד - לגבי מבצעי ההחפה (נחיתה) של הנחתים.
לניהול התקשורת בהכנה למלחמת המפרץ ("מגן במדבר") היו כמה בעיות, שנבעו מאופי המדינה המארחת. היה צורך לטעת בגיסות את ההכרה, כי יש להתחשב ברגשות הסעודים וברגישויותיהם. כך, נדרשו הכוחות האמריקניים להסתיר את הטקסים הדתיים הנוצריים והיהודיים, כדי שסעודיה - "שומרת המקומות הקדושים [המוסלמיים]" - לא תהיה בבעיה מול התעמולה העירקית בדבר כניסת כופרים לשטח המקודש של חצי האי ערב. ואכן, רשתות הטלוויזיה קיבלו עליהן לא לצלם זאת. דרישה אחרת הייתה להסתיר תמונות של חיילות במכנסיים קצרים - בשעות הפנאי, או בפעילות ספורט - גם כן משיקולים של התעמולה העירקית. תקלה רצינית קרתה כשרשת CNN דיווחה על משחק כדורגל בין שתי קבוצות של חיילות. הקטע שימש את התעמולה העירקית, כדי להוכיח את חוסר המוסריות של המשטר הסעודי ושל הברית, המסייעת לו.
למרות בעייתיותו, דיווח בזמן אמת הנו כלי יעיל מאוד לל"פ ולהונאה. גנרל שווארצקופף ניצל זאת לא-אחת ליצור רושם, כי עומד לרשותו כוח רב מאוד (עניין שהיה חשוב במיוחד בשלבים הראשונים של "מגן במדבר" וגם ב"סופת מדבר"); להסיח את תשומת-הלב ממאמצים עיקריים, ולהסיטה למאמצים משניים, או למאמצי הסחה; וליצירת "ערפל קרב".
הממשל האמריקני נקט קו יוזם ותקיף, שהכתיב את סדר היום הציבורי מהשלבים הראשונים של הסכסוך במפרץ, וכתוצאה מכך ביטל את מאמצי עירק לזכות בזירת ההסברה. העירקים עשו בזירה זו טעויות גסות, שרובן נבעו מאי-הבנת הצופה המערבי. ממשל בוש התגבר על העירקים בכל עימות תקשורתי - אף בעניינים מביכים (כמו הפצצת "המפעל לייצור אבקת חלב" בבגדד וכמו הפצצת בונקר, שבו שהו אזרחים). אחת הטעויות ההסברתיות החמורות ביותר של בגדד היה ניסיונה במהלך "מגן במדבר" להלך אימים על האמריקנים בוויטנאם שנייה, שהובטחה לכל מי, שינסה לפגוע בעירק. לכך התוסף טיפולה הכושל בבני-הערובה המערביים ובפליטים הערביים, שהתאספו בירדן. ב"סופת מדבר" חזר הממשל בבגדד על טעותו בהצגת טייסים שבויים לאחר שעונו. בכך שיחקה בגדד ממש לידיים של וושינגטון ושל לונדון. ממשל בוש הסב מיד את הדיון מהזוועות אל הצדקת המלחמה בצדאם חוסיין. לכך התוספה מדיניות הפנטגון, שמנעה מבני משפחות השבויים להיחשף, ולהפוך את עניין שבויי המלחמה לנקודת תורפה מערבית
11. לעומת זאת, הסתיר הממשל האמריקני את העובדה, שמיג'ור רונדה לין קורנום (Cornum) - רופאה מוטסת בצבא האמריקני, שנפלה פצועה בשבי העירקים, כשמסוקה הופל - נאנסה בשביה. עם שחרורה מהשבי, אסר עליה הצבא האמריקני להזכיר את האונס בראיונות לעיתונות.
מייקל שֶרֶר ציטט את סוזאן זונטאג, שהציעה בספרה, על הצילום, הסבר מעניין להבדלים בסיקור המלחמות. לדעתה, ההבדל המהותי בין תצלומי העיתונות במלחמת קוריאה לצילומי העיתונות במלחמת ויטנאם היה בהקשר. במלחמת קוריאה לא היה זעם ציבורי נגד המלחמה, אלא הרגשה, כי החייל האמריקני נלחם במלחמה לא-לו, וקוריאה עצמה סובלת סבל נורא. שרר כתב בעניין הזה: "... במלחמת העולם השנייה ... טענו, כי צלמים קרביים הציגו לעתים קרובות דימוי בררני של המלחמה, שפיאר את מלחמת הטוב ברע. טענו, כי במלחמת ויטנאם הוצגה אי-האנושיות של אדם לזולתו ביותר פתיחות, כאשר הצלם הקרבי מתייחס בצורה יותר ישירה ובוטה לסכסוך".
12 אף כי אלו רק מסקנות ראשוניות של שרר ממחקר משווה, שערך על צילומי מלחמה - ניתן להרחיבן לגבי הסיקור העיתונאי של מלחמות בכלל. מבחינת ניהול התקשורת בידי הממשל, ניתן לומר, כי, בדרך כלל, כאשר נקט הממשל במדיניות, היא הצליחה, ושכנעה כאשר המסר הכללי שלה - למרות המסתייגים למיניהם - הצליח להכות שורש.
המדיניות הבריטית כשלה נקודת משבר חשובה במערכה הבריטית על איי פולקלנד-מאלווינאס הייתה כשהצוללת "קוֹנקוֹרֶר" הבריטית הטביעה את הסיירת הקלה "בֶּלגראנוֹ" הארגנטינית - פעולה, שחוקיותה בוויכוח עד היום, כיוון שהוטבעה מחוץ לאזור הלחימה. לכן, ניסתה ממשלת בריטניה להסתירו, אך הסיפור פורסם. נראה, ששוב הוכח, כי ממשלה אינה יכולה להתחבא - גם בעת מלחמה - מאחורי צנזורה, כדי להימנע ממבוכה ציבורית.
בלחימתם בצבא האירי הרפובליקני (IRA), המחתרת הקתולית האירית, מסוף שנות השישים, הפעילו הבריטים לא-מעט ל"פ בצפון אירלנד (אלסטר) - כולל מערכות הונאה, שהשתמשו בתקשורת. מכניסת הצבא הבריטי לאלסטר בסתיו 1969, הופעלה תוכנית לל"פ נגד IRA. בין השאר, היא כללה פתיחות מרבית לתקשורת: פתיחת מתקנים צבאיים בפני התקשורת, צירוף כתבים לסיורים ולמבצעים, עידוד חיילים לדבר בתקשורת. מדיניות התעמולה והל"פ של לונדון כשלה משך כשלוש שנים (עד הנהגת השלטון הישיר באלסטר, בשנת 1972) עקב חילוקי-דעות בין לונדון לבלפסט, בירת אלסטר. הצבא הבריטי נלחם בכל החזיתות, ולא הצליח להנפיק מסר ברור, יחיד וישיר, שהבדיל בין "רעים" ל"טובים".
בשנת 1977 שינה הצבא הבריטי את מדיניותו, ויצא לתוכנית פעילה לתקשורת. בנוסף, יצאה בריטניה בשנת 1972 למלחמה בתעמולה הבינלאומית של IRA. בנוסף, הצליחה המחתרת הקתולית להקדים את הבריטים בכל אירוע, והפכו כמה מהאסונות הגדולים של המחתרת להצלחה תקשורתית. הם יזמו אירועי-תקשורת - כמו שביתת הרעב של אסירי המחתרת - ועוררו עניין רב במחנות המעצר, שהקימו הבריטים. כמו-כן, הצליחו המחתרת האירית ונציגיה הפרלמנטריים לעורר שאלות רבות לגבי חוקיות הצעדים הבריטיים. למשל, בשנת 1976 גינתה הוועדה האירופית לזכויות האדם את שיטות החקירה, שהפעילה בריטניה נגד אסירי הצבא האירי הרפובליקני, כעינויים.
המחתרת הקתולית האירית הצליחה לערער את אמינות הדיווחים הבריטיים. בין השאר, כאשר דיווחה, כי הצבא הבריטי מפעיל "חוליות חיסול" נגד אנשיה. הצלחתה נבעה מניסיון של הצבא הבריטי להסתיר עד ינואר 1976, שהיחידה למבצעים מיוחדים בחיל-האוויר הבריטי (SAS) הוצבה באלסטר.
המשולש ל"פ, תעמולה וצנזורה פעל באותם הדפוסים אחרי ה"מלחמה הקרה" - בפלישות האמריקניות לעירק ולאפגניסטן ובמלחמות שאחריהן, שטרם הסתיימו בעת כתיבת השורות הללו.
