נקמת הכותל

ל"ג בעומר הוא יום שכולו מיסטיקה. מקובלי צפת, הם שעשוהו במאה ה-16 ליום של הילולה ושמחה, שנמשכת מאז ועד ל"ג בעומר האחרון, שגבה לדאבון הלב את חייהם של 45 חוגגים טהורים וקדושים, זכרם לברכה ולחיי העולם הבא. מיסטיקה אמרנו. ללמדך שיש שני סוגי הגיון: הגיון אנושי שמבין, שהאסון במירון הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש, תוצאה טראגית של מציאות עגומה: צפיפות בלתי סבירה, תחזוקה פגומה, ניהול רשלני, השתלטות כוחנית של כתות וחצרות והֶקְדֵּשִׁים למיניהם, הישענות על שיטת ה'סמוך על הנס', ועוד.

ויש גם הגיון מיסטי, שמנסה לפצח בכלים משלו את החידה העתיקה שהטרידה את ספני ספינתו של יונה הנביא: "בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ"? ייאמר מיד, שאין לבני אנוש שום ידיעה, כמובן, בחשבונות שמים; בהיעדר נביא איננו בגדר 'יודע דעת עליון'. אבל מוטלת עלינו חובת "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה". אחת ההערכות בתחום המיסטיקה לפשר האסון, גורסת שהקטסטרופות למיניהן במירון מזה שנים, מקורן - אתם יושבים חזק??? - ב...נקמת הכותל המערבי. מיסטיקה, כבר אמרנו?

הדים לכך מצאנו למשל בבלוג הפופולרי 'בעולמם של חרדים', שבעליו, הרב חיים שאולזון, ירושלמי בן ירושלמי, טוען שייתכן שהפיכת האתר במירון תחליף לכותל המערבי, היא הנימוק המיסטי לסידרת האסונות באתר. הוא מזכיר שישנם יהודים, כת הסאטמרים, שעשו את מירון "אלטרנטיבה לכותל המערבי". וכל כך למה? - הסאטמרים האנטי ציוניים מחרימים את הכותל המערבי, מאז שוחרר בידי 'הצבא הציוניסטי' לפני 54 שנים. האדמו"ר דאז, רבי יואל טייטלבאום, אסר על המוני חסידיו בארץ ובחו"ל (בארה"ב זו החסידות הגדולה והעשירה ביותר), להגיע לכותל המערבי, מה שאילץ את הסאטמרים ונגרריהם מהעדה החרדית (רשמית, העדה החרדית אינה מחרימה את הכותל), לחפש 'מוקד רוחני' אחר.

כך אירע שהסאטמרים "קידשו את מירון כאלטרנטיבה לכותל". הם אלה שהמציאו מנהגי הילולה חדשים, לא שיערום אבותינו, דוגמת ח"י רוטל, לחיזוק מעמדו של ציון הרשב"י, מול הכותל המתחרה. מפתיע שהאסון הנורא במירון, אירע מיד לאחר ההדלקה של האדמו"ר מתולדות אהרון, שאף הוא מחרים שיטתי את הכותל ומעולם לא ביקר בו (בטענה שאינו רשאי להפר מצוות רבו האדמו"ר מסאטמר, אך הוא אינו אוסר על חסידיו להתפלל בכותל). "נקמת הכותל", מכנה שאולזון את אסון מירון השנה. מצמרר.

הביקורת על עצם ההילולה במירון, השמיע כבר החתם סופר, לפני כמאתיים שנה. בשו"ת יורה דעה, סימן רל"ג, שולל החת"ס את עצם ההילולה, מפני שלדעתו ניתן לחדש חג חדש רק בזכות נס חדש שאירע. ל"ג בעומר הוא "מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום... מכל מקום, לעשותו יום שמחה והדלקה שיהיה תל תלפיות שהכל נפנים לשם, לא ידעתי אם רשאים לעשות כן", פוסק החתם סופר ואוסר על העלייה למירון בל"ג בעומר, בנימוק נוסף: לא ייתכן שיימצא עוד מקום שיעלו אליו לרגל מחוץ לירושלים.

על עצם ההילולה תהו רבים, ובהם החיד"א שגרס שקביעת יום ל"ג בעומר כיום פטירתו של רשב"י, בטעות יסודה. הרב עובדיה יוסף תהה: "גם אם יום פטירתו [של רשב"י] בל"ג בעומר, לשמחה מה זו עושה"?; ועוד כתב כי "בזמן האחרון אין הצניעות נשמרת במקום... ונגרמת מכשלה רבה" (יחווה דעת, ה', ל"ה). בזמננו פסק הרב שלמה אבינר, כי אילו הייתה סנהדרין בימינו, הייתה זו "מבטלת את ל"ג בעומר... וגם את העלייה לקבר רשב"י במירון... שנזקה גדול מתועלתה" ('סרוגים', 9.5.17); והרב אליהו אברג'יל ראש אבות בתיה"ד בירושלים, הישווה את ההדלקות במירון לעבודה זרה.

גם אם לא נרחיק לכת עד כדי הגדרת הילולת מירון כסוג של פגיעה בכבודה של ירושלים, מסתבר שיש בקרב שלומי אמוני ישראל רבים, שלמרבה הצער פוגעים שנה שנה בכוונת מכוון בשבוע שלאחר ל"ג בעומר, בכבודה של ירושלים, בכך שהם מזלזלים בנס הגדול והנפלא של שיחרור עיר הקודש והמקדש ושאר חבלי ארץ ישראל, בחסדי שמים, מידי צר ואויב. וכמדובר באנשים שמכירים היטב את עמדת חז"ל בדבר חובת ההודאה, כמבואר בגמרא: "אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחרות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן?! (מגילה י"ד)"; וכאלה הבקיאים בדברי התנא בר קפרא: "ביקש הקב"ה לעשות [את] חזקיהו משיח... אמרה מידת הדין: ריבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך - לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח?!" (סנהדרין צ"ד).

הם למדו ושנו, אבל עושים ממש להפך. הם גם מכירים את פסיקת החתם סופר, שחובה לקבוע יום שמחה בתאריך שנעשה בו נס. אבל הם סרבני תשועה, מכחישי נסים. מניין נטלו לעצמם את עזות המצח ואת ההיתר לבעוט באלוהיהם ולהתעלם מן הנסים הגלויים של שיחרור ירושלים והצלתנו ממוות לחיים? איך יכול יהודי מאמין לוותר על תפילות הודיה, הלל וזמרה, שירות ותשבחות?

מדהים לפתוח עיתון חרדי כלשהו ביום שיחרור ירושלים, ולא למצוא שמץ של איזכור לנס ההצלה והשיחרור. נאדה. מדהים לפתוח את ספרון הלימוד היומי 'ותן חלקנו', ש'אהבת ישראל' (סלקטיבית) בגרונו, ולהתפלץ מן ההתעלמות המוחלטת מדי שנה ביום כ"ח באייר מנס שיחרור ירושלים (אבל - עולם הפוך!!! - לל"ג בעומר מעניק ספרון 'ותן חלקנו' הוד והדר, באמצעות תוספת עמודים ייחודים, חגיגיים, לכבוד יום זה). את מעצימי מירון כתחליף לירושלים ואת מכחישי נסי שיחרור ירושלים, יש להזהיר: היזהרו בגחלתה של עיר הקודש והמקדש.