במסגרת תובענה כספית שעניינה מחלוקת לגבי שכר טירחה בגין שירותים משפטיים שהעניקה משרד ערוכי דין למועצה המקומית באר יעקב, על-רקע החלטת המועצה להפסיק את התקשרות, דן ביהמ"ש בנושא קבילות ביקורת.
המועצה המקומית טענה, כי דוח ביקורת שערך רו"ח אותו מינה משרד הפנים לבחינת תהליכי העבודה במועצה ורישומים חשבונאיים בהתקשרויות שונות עם ספקים, העלה, כי ההתקשרות עם משרד עוה"ד נעשתה ללא מכרז, וכי המועצה שילמה למשרד כספים בגין שירותים שכלל לא ניתנו לה. לאור זאת החליט חשב מלווה להפסיק התקשרות הזו.
משרד עוה"ד ביקש מביהמ"ש שיוצאו מתצהירו של החשב המלווה דוח הביקורת ודוח מבקר המדינה שעסקו בכך, וכן להורות על מחיקת סעיפים בתצהיר המתייחסים למסמכים אלה, בטענה שמדובר במסמכים שאינם קבילים כראיה, בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית ולהוראות חוק מבקר המדינה. הוראת האי-קבילות, הקובעת כי תוצרי עבודתו של מבקר הפנים לא יהוו ראיה בהליך משפטי, נועד להגן על אינטרס יעילות הביקורת, ולאפשר למבקר "לאסוף מידע באופן חופשי ולנותן המידע למסרו באופן חופשי ללא חשש שהדבר ישמש ראיה משפטית".
ב-30.4.21 דחה ביהמ"ש בקשה זו, תוך שהוא מנתח את לשון החוק והפרשנות התכליתית של החוק, בקובעו, כי כדי שהוראת האי-קבילות (סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית) תחול על דוחות ומסמכים שהכין מבקר הפנים בעבודתו, יש "לעמוד בשני תנאים: האחד, שהוא הוכן על-ידי המבקר הפנימי; השני, שהוכן במילוי תפקידו של מבקר הפנים".
הואיל וכך, ומכיוון שרואה החשבון מטעם משרד הפנים שביצע את הביקורת במועצה לא מונה בהתאם להוראות חוק הביקורת הפנימית, הוא "אינו עונה על הגדרת "מבקר פנים" של המועצה, קרי: הוא "אינו חלק מהמועצה או גופיה, ואינו מהווה 'זרוע של הנהלת הגוף הציבורי'. על-פי הפרשנות המילולית הפשוטה, קשה להלום כיצד דוח שהוכן על-ידי משרד רו"ח חיצוני, אד הוק, לבחינת עניין נקודתי, יכול להיחשב כמסמך ש'הכין המבקר הפנימי במילוי תפקידו'".
גם ניתוח הוראת האי-קבילות בפרספקטיבה של פרשנות תכליתית מעלה תוצאה דומה, כך נקבע. הפסיקה הכירה בקיומם של חריגים לכלל אי-הקבילות, וכך נקבע, כי יש לפרש את הדיבור "לא ישמש כראיה" ככזה האוסר על שימוש ראייתי ישיר במסמכי הביקורת, להבדיל משימוש ראייתי עקיף במסמכים
1 (בע"ע 283/07). כרסום משמעותי נוסף קבע, כי הוראת אי-הקבילות לא תחול ככל בתובענות נזיקיות כאשר הנזק יכול היה להימנע מקום שהנתבע היה מיישם את המלצות הביקורת (ת"א 52925-02-12). לאור חריגים אלה טענה המועצה, כי אין בכוונתה לעשות שימוש בדוח הביקורת להוכחת אמיתות תוכנו, וכי הדוח מובא רק על-מנת להבהיר את הרקע לסכסוך והמניע להפסקת ההתקשרות שבין התובעת לבין המועצה.
ברם, בפועל ביהמ"ש לא נזקק לדון בחריגים שהתגבשו בפסיקה לכלל אי-הקבילות
2, בקובעו, כי דוח ביקורת שהכין משרד רו"ח חיצוני, אינו עונה להגדרת דוח ביקורת פנימי שהכין מבקר פנימי, ולכן "לא חל עליו חוק הביקורת הפנימית הקובע את כלל אי-הקבילות".
ביהמ"ש יכול היה לפסוע בדרך המלך ולהכשיר את השימוש בדוח הביקורת במסגרת החריגים לכלל האי קבילות. אולם, הוא בחר בהכרעתו להישען על פרשנות דווקנית, הנצמדת ללשון החוק ולא על פרשנות תכליתית, תוך שהוא יוצר בכך הרחבה מסוכנת לכלל האי-קבילות. ונזכיר, כי במקרה זה הביקורת בוצעה על-ידי משרד רו"ח עבור משרד הפנים, זאת מכוח סמכותו הקבועה בחוק. פסיקה זו צריכה לעמוד בפני גופים ציבורים המבקשים להזמין ביקורת ממשרד חיצוני, שלא דרך מבקר הפנים, והוא מחייב רגולטורים השולחים מבקרים חיצונים לבחון את המשמעויות לכך.
