אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי לסיעת העבודה עמר, אמילי, אפרת, רם ואבתיסאם, חברתי מעוררת ההשראה, ואם יורשה לי, חדורת האמונה, חברת הכנסת
מרב מיכאלי, חבריי וחברות הכנסת כולם, שותפיי טל, תומר, בועז ולביא, כל מי שסייע לי וליווה אותי בדרכי אל המשכן הזה וכל צוותי סיעת העבודה, בפתח הדברים אני מבקש להרכין את ראשי לזכר הנספים באסון הכבד במירון, ואני נושא תפילה לרפואתם של הפצועים באסון הזה ובפיגוע הירי בשומרון.
בהתרגשות גדולה אני ניצב היום על הדוכן הזה, ולנגד עיניי פסוקיה הראשונים של פרשת ניצבים: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלוהיכם - - - ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת - - - כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום - - - ואת אשר איננו פה עמנו היום".
הכרת הטוב שלי מופנית בראש ובראשונה לאלו אשר ישנם פה עימנו היום ביציע: הוריי אביטל ושלמה, שותפתי אשת החיל נועה, שלושת ילדיי, עמליה חנה, אביגיל רות ועמוס עמנואל, אחותי ליהיא ואמיתי הקטן והאהוב, דודתי יהלי וחמי צביקה, יושב-ראש אגודת הסופרים העבריים, וחמותי דליה. לצידם, הכרת הטוב שלי מופנית גם אל אלה אשר אינם פה עימנו היום, ובראשם ארבעת הסבים והסבתות שלי, שזכיתי לגדול בצילם הטוב שנים ארוכות. שעות רבות מספור ביליתי כילד וכנער בבתים של הסבים והסבתות שלי - בתים ישראלים, ציוניים וחילוניים עד מאוד, שאהבת הארץ הייתה טבועה בהם ממסד ועד טפחות: הבית האחד, ביתם של סבתא אלקה וסבא שמעון, שנפצע בעת שירותו בהגנה בשדות קיבוץ רמת הכובש וכעבור שנים אחדות הצטרף לשורות הלח"י; הבית השני, ביתם של סבתא חנה, שעזבה בגיל 18 את ביתה החרדי בלי לנתק את עבותות האהבה והקשר עימו, וסבא עמנואל, שעלה לארץ כילד צעיר בשנת 1921 עם אמו האלמנה ואחיו הצעירים ממנו, ובהיותו בן 33 נקרא על-ידי בן-גוריון להקים את חיל ההנדסה לקראת מלחמת העצמאות.
מהבית הזה של סבא עמנואל וסבתא חנה יצאתי לביקוריי התכופים בבית הכנסת השכונתי, כילד מבית חילוני למהדרין הנמשך מגיל צעיר מאוד לעולמה של המסורת היהודית. בית הכנסת, שהתנהל ברוחה של הציונות הדתית המתונה, היה לי לבית רוחני במשך כל שנות ילדותי, שנות הילדות והנערות. מאוחר יותר, בסוף שנות התיכון, נשאו אותי רגליי למסע רוחני נוסף מבית הכנסת האורתודוקסי של ילדותי אל הקהילה הרפורמית בתל אביב, וממנה אט-אט אל כל זירות העשייה, היצירה והמנהיגות של היהדות הרפורמית בישראל וברחבי העולם היהודי.
אל המסע הזה יצאתי מתוך ידיעה ברורה שהמסורת היהודית והתרבות היהודית הם חלק מכונן של זהותי, אך עליי לתת ביטוי להם ביטוי באופן המשקף את אמונתי המלאה בשוויון מלא בין גברים לנשים. בנוסף, ליוותה אותי ההבנה העמוקה ש
כבוד הבריות, אהבת הגר, רדיפת הצדק ובקשת השלום הם הערכים המרכזיים שאני מבקש ליטול מאוצרותיה של היהדות. כבר אז אחזתי במחשבה שב-4,000 שנים של יצירה יהודית ניתן למצוא פסגות של רגישות אנושית ותהומות של קנאות; יצירתיות מתפרצת ושמרנות עמוקה. השאלה שהנחתי אז לפתחי, זו שמונחת לפתח כולנו תמיד, לא הייתה מהי היהדות אלא מה הפרשנות היהודית שבה אני בוחר.
בקהילת בית דניאל בתל אביב פגשתי שותפים ושותפות לדרך של יהדות ישראלית שוויונית ויוצרת. זו הקהילה שבה פגשתי את שותפתי לחיים, נועה; הקהילה שבה הפכתי לרב; הקהילה שבה שתי בנותיי, שנמצאות כאן, עלו לתורה כבנות מצווה ובה הן משמשות עד היום בעלות קריאה. בקהילה הזאת, בחג השבועות בשנת 1996, נשאה לאה רבין, זכרה לברכה, את ספר התורה שהכנסנו להיכל לזכרו של ראש הממשלה הנרצח. בקהילה הזאת זכיתי להעלות לתורה נערים ונערות עם צרכים מיוחדים ועם נשמות מיוחדות וגדולות אף יותר. בקהילה הזאת תלינו על ארון הקודש פרוכת בצבעי הקשת לזכרה של שירה בנקי, שחייה נקטפו במצעד הגאווה בירושלים תוך זיופה הרצחני של תורת ישראל.
את הסיפור הזה אני חולק עימכם לא רק כביוגרפיה אישית אלא על-מנת להציע כי יש כיום בישראל ציבור הולך וגדל המבקש להעמיק את היכרותו עם התרבות היהודית והמסורת היהודית ולהפוך אותן לעוגן חיים משמעותי בלי לוותר על הערכים הליברליים או לסגת מהם. הציבור הזה עומד על הזכות שלו לטעת רגל אחת בתרבות המערבית, הדמוקרטית והליברלית ורגל שנייה במעגליה המגוונים והעשירים של היהדות. בעבור ציבור זה אין בצעידה הזאת על שתי הרגליים כל סתירה; היפוכו של דבר - זוהי הדרך להיבנות משני העולמות ולמצוא את האיזונים המתבקשים בחיינו בין אינדיבידואליות מבורכת לבין חיי קהילה, בין הישגיות והגשמה אישית לבין אחריות חברתית, בין יצירתיות וחדשנות לבין כבוד עמוק כלפי כל מה שירשנו מהדורות הקודמים, בין ציונות וסולידריות יהודית מלאה לבין תפיסת עולם הומניסטית ואוניברסלית.
צמיחתה של תנועת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית, שהייתה לי הזכות להיות אחד ממוביליה בשני העשורים האחרונים עם שותפות ושותפים רבים, היא הביטוי המובהק של התהליך החשוב והמבורך הזה. דגלה הוא דגל ריבוי הפנים, דגל שסיסמתו: יש יותר מדרך אחת להיות יהודי או יהודייה. ריבוי הפנים הזה אינו מכוון רק כלפי חוץ אלא גם פנימה. זוהי תנועה ישראלית רחבה ומגוונת של קהילות אורתודוקסיות, רפורמיות, קונסרבטיביות וחילוניות, של קהילות משותפות ומעורבות של בתי מדרש מכל הגוונים, של מוסדות חינוך, מכינות קדם-צבאיות, תנועות נוער, קהילות בוגרים וגרעינים, מוסדות תרבות וארגוני חברה אזרחית; זוהי תנועה של ישראלים וישראליות חילונים, מסורתיים ודתיים ממגוון רחב של קהלים ואורחות חיים.
כדרכה של כל תנועה רעיונית וחברתית, ההתחדשות היהודית הפלורליסטית מפלסת את דרכה צעד אחר צעד בלא מעט מהמורות ומכשולים. הגדול שבהם, באופן לא מפתיע, הוא המונופול שניתן לזרם אחד ולממסד אחד על היהדות הישראלית, תוך הפרה בוטה של ערכי היסוד המשתקפים במגילת העצמאות. מציאות עגומה זו של מונופול, כפייה ואפליה בשם היהדות, פוגעת בזכויות היסוד של מיליוני אזרחים ואזרחיות ישראלים, נשים, עולים וילדיהם, ישראלים גאים וגאות, חברי וחברות הקהילות הליברליות וארגוני ההתחדשות היהודית, אזרחי ישראל בני העדות הדתיות האחרות ורבים נוספים. הפגיעה הזאת חותרת תחת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית המחויבת לשוויון ולחופש דת ומצפון. לא פחות חשוב מזה, ההשלכות הקשות של יחסי הדת והמדינה בישראל פוגעות גם בזהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ובמקומן של המסורת היהודית והתרבות היהודית בחייהם של ישראלים רבים. הן מעמיקות תחושות של ניכור וגורמות לציבור רחב לראות בממסדים הדתיים מקור של שחיתות ולא של השראה, מוקדים של כוחנות במקום של כוח מוסרי וחברתי מיטיב ומאחד.
דברים כואבים אלה משקפים, לטעמי, את המתרחש בתוך החברה הישראלית, אך הם נכונים גם ביחס לקשריה של מדינת ישראל עם יהדות העולם. בשנים האחרונות בחרה ממשלת ישראל באופן מובהק להפנות עורף למיליוני יהודים בתפוצות בשל זהותם הדתית, ולא אחת גם בשל עמדותיהם הפוליטיות, משל האוהל הציוני ראוי להימתח רק עד גבול עמדותיה של ממשלת ישראל המכהנת. תיקונה של מערכת היחסים עם יהדות העולם הליברלית וייסודה על ערכים של כבוד הדדי והכרה הם יעדים ציוניים וישראלים מרכזיים, ואני שמח שעמידתי כאן על הדוכן הזה מאפשרת לי להשמיע גם את קולם של אחים ואחיות רבים מעבר לים, שאהבתם למדינת ישראל היא אהבת אמת, אך לא אחת תחושתם המוצדקת היא שמדובר באהבה חד-צדדית.
העיוות בתחום יחסי הדת והמדינה שעליו אני מדבר ובו עסקתי שנים רבות מאוד כאיש החברה האזרחית אינו נוגע רק לחופש הדת והחופש מדת של אזרחי ואזרחיות ישראל וליחסיה של מדינת ישראל עם התפוצות. בעשור השמיני לעצמאותה ניצבת מדינת ישראל על פרשות דרכים משמעותיות. בדיון הפוליטי והחברתי הער שמקיימת החברה הישראלית על ערכיה ודמותה ישנם כוחות גדולים המבקשים לנצל את המסורת היהודית ואת החזון הציוני על-מנת להצדיק עמדות לאומניות וגזעניות. אחרים עושים זאת על-מנת לשלול את הלגיטימציה של הדעה הנגדית, להוקיע את המערערים על מהלכי השלטון ולהתקין בלי הרף סרגלי נאמנות. הם עושים זאת כמובן תוך התעלמות מוחלטת מכך שנביאי ישראל הנזכרים במגילת העצמאות היו בראש ובראשונה אלו שניצבו באומץ מול המלך והשררה.
מובילי מהלכים אלה אינם שוכחים להפריח לחלל האוויר שום סיסמה, מכמן לשון או ציטוט ציוני, אך האמת היא שלא אחת משנתם היא פסאודו-ציונות, משנה המבקשת לקבע תודעה ציבורית ופוליטית של עידן טרום-ריבוני. לשיטתם של הכוחות האלה, לא בניהולה של מדינה אנו עוסקים, אלא בהמשך המאבק של היישוב העברי כנגד כוחות השחור מבית ומחוץ, משל לא הוקמה כאן מדינה לפני 73 שנים. המהלך הזה לא מונע מגעגוע סנטימנטלי; כל-כולו ניסיון מחושב לפטור את מדינת ישראל, את החברה הישראלית ואת הרוב היהודי שבה מעול האתגרים המונחים על כתפיה של ריבונות מודרנית, מתוקנת ומתקדמת גם בשעה שהיא עדיין נדרשת להגן על גבולותיה. בין האתגרים האלה: הבטחת שוויון והזדמנות ראויה לכל אזרח ואזרחית; הגנה על זכויות האדם; צמצום הפערים החברתיים ותיקון כשלי העבר; תיקון היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי; העדפת האינטרס הציבורי על פני מאוויי הרווח של מעטים; טיפוח חברה פלורליסטית וסובלנית; קידום ניידות חברתית ונגישות; דאגה עמוקה לסביבה; וכמובן חתירה למציאות של הסדר מדיני ושלום, לא רק עם היושבים לחופי המפרץ הפרסי, כי אם גם - ובעיקר - עם אלו החולקים עימנו את הארץ המובטחת.
כממשיכי דרכה של תנועת העבודה, האתגרים האלה של כינון חברה צודקת, מכילה ושוחרת שלום הם בדיוק המשא שאותו אנחנו מבקשים לשאת. בעבורנו, אלה אינן רק משימות פוליטיות אלא גם ביטוי עמוק לדרך שבה אנחנו מבינים את מהותה של המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו ואת מבחניה הגדולים של היהדות הישראלית והציונות במאה ה-21. לשיטתנו, אם יש מי ששכח כיצד להיות יהודי, הרי הוא זה המפנה את גבו לאתגרים האלה, או גרוע מכך - רואה בהם ביטוי לחולשה לאומית, להתרחקות מהחזון הציוני, לטשטוש הזהות היהודית. מתוך העמדה הישראלית, הציונית והיהודית הזאת נובע הסירוב העיקש שלנו להעניק למאן דהוא, לממסד כלשהו או לזרם מסוים בעלות בלעדית ומונופול על היהדות.
באופן טבעי, הסירוב הזה מעורר ויכוח חריף שהדיו נשמעים בבית הזה ומחוצה לו כל העת. כתמיד, אדוני היושב-ראש, השגת פשרות וגיבוש הסכמות הם יעדים חשובים, אפילו גורליים, אך התנאי להם הוא שמסביב לשולחן לא ישב צד אחד הזועק ודורש "כולה שלי" וצד שני הנמצא בעמדת התגוננות וויתור, אלא שני צדדים האוחזים באותה טלית ומוכנים לחלוק בה. רק בדיון מסוג זה נוכל להקים גשרים רחבים דיים, שיאפשרו ליותר מעגלה מלאה בודדה לנוע עליהם בעת ובעונה אחת; רק כך נוכל להתקדם אט-אט למציאות שבה יושבי כל עגלה מכירים גם בחשיבות המטען הנמצא ביתר העגלות.
ולסיום, במהלך 20 שנות פעילותי כרב רפורמי בישראל זכיתי ללוות אלפי יחידים, זוגות ומשפחות ברגעים של צער, ובעיקר ברגעים של שמחה והתחלות חדשות. הטובים ברגעים האלה היו תחת 1,000 החופות שערכתי לזוגות מכל שדרותיה של החברה הישראלית - זוגות שלא יכלו להינשא בממסד הרבני, ורבים הרבה יותר שבחרו באופן מודע בחופה יהודית שוויונית: זוגות של ילידי הארץ ושל עולים; זוגות שבהם בן זוג אחד היה יהודי מלידה והשני מבחירה, גר או גרת צדק; זוגות של חתן וכלה, וזוגות של שני חתנים או שתי כלות. בחופות האלה נהגתי להקריא שיר "תפילה" של
לאה גולדברג, הנכלל עם עוד מקראות עבריים וישראלים רבים בסידור התפילה החדש של הקהילות הרפורמיות בישראל, סידור תפילת האדם, בצידן של כל התפילות המסורתיות: "למדני אלוהיי ברך והתפלל / על סוד עלה קמל / על נוגה פרי בשל / על החרות הזאת / לראות, לחוש, לנשום / לדעת, לייחל, להיכשל. // למד את שפתותיי ברכה ושיר הלל / בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל / לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום / לבל יהיה עליי יומי הרגל".
בפתחה של כהונה שאני מקווה שתהיה ארוכה ומשפיעה לטוב ולשינוי, אני נושא תפילה ששפתותיי תמשכנה לשאת בכל יום ברכה ושיר הודיה על הזכות הגדולה להיות שליח ציבור במשכן הזה לצידם של שותפים ושותפות לדרך, וגם לצידם של יריבים מאתגרים, וששליחות זו לעולם לעולם לא תהיה בעבורי רק כהרגל. ברוך שעשני בצלמו, ברוך שעשני בן-חורין, ברוך שעשני ישראל, ברוך הנותן ליעף כוח. תודה רבה.
