הטבח שלא היה
מלחמת הקוממיות אינה אירוע בדיד, אלא המשך בעצימות גבוהה של מלחמת האזרחים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל, שלא הייתה חפה ממעשי זוועות. פתיחת מלחמת הקוממיות אופיינית למלחמה, שהתנהלה בין יהודים לערבים: פיגוע בשני אוטובוסים יהודיים ליד הכפר פג'ה, הסמוך לפתח-תקווה (כיום - בכניסה למושב נחלים), בשלושים בנובמבר 1947.
אירוע דיר-יאסין מפורסם מכל מעשה זוועה אחר במלחמת הקוממיות, שלא חסרה זוועות, לפניו ואחריו, כיוון שהרבה מקרבותיה - לפחות, עד קרבות "עשרת הימים" (יולי 1948) - התנהלו בשטח בנוי. זאת, למרות שבהשוואה למלחמות אחרות, המדובר באירוע שולי וקטן-ממדים,
פקודת מבצע "נחשון" (אחד באפריל 1948) של אגף המבצעים ב"הגנה" קבעה, כי יש לחסל את כל הכפרים, החולשים על הדרך לירושלים. בין הכפרים הללו נמצא דיר-יאסין. ההתקפה על הכפר תואמה בין ה"פורשים" למפקדת ה"הגנה" בירושלים במסגרת ניסיונות בראשית תש"ח לשיתוף פעולה בין שלושת הארגונים, למרות האיבה והיריבות הפוליטיות ביניהם. ירושלים התאפיינה אז באהדה ציבורית גדולה ל"פורשים" ובאמון מתדרדר ביכולת ה"הגנה", בעיקר, בפיקוד דוד שאלתיאל - להגן על יהודי העיר
1. יגאל ידין העיד: "בעניין הפורשים פעל שאלתיאל לפי הוראות, או לפחות שלא בניגוד להוראות. שאלתיאל היה מהמפקדים המעטים שהיו מדווחים ישירות לבן-גוריון, והוא קיבל מבן-גוריון הוראות ישירות"
2.
ישורון שיף, מפקד גדוד "מכמש" בחטיבת "עציוני" - מאנשי הקשר הקבועים של שאלתיאל עם מפקדי אצ"ל ולח"י - הציע בתחילת אפריל (לפני שיוסף טבנקין מונה למפקד הגזרה בשישה באפריל) למפקדי אצ"ל ולח"י, לשתף את פקודיהם בקרבות על הקסטל. הם לא קיבלו את הצעתו, גם כיוון שרצו לפעול תחת פיקוד עצמאי. אנשי אצ"ל רצו, ששאלתיאל יבקש מהם רשמית לשלוח את אנשיהם לקסטל (כנראה, משום שלא סמכו עליו, או משום שרצו מעשה סמלי, שיכיר בהם). זה הכעיסו מאוד עד שהורה לנתק את המגעים אתם.
תיאום
שמעון מוניטה - סוכן הש"י ב"הגנה", שהושתל בלח"י ("חסידים", נקראו אז מושתלי ש"י ב"פורשים") - רמז בראיונותיו עם אורי מילשטיין על דיאלוג מבצעי בין המפקדים הבכירים ב"הגנה" ליהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים. לפי משה ברזילי ("יוסף"), נפגשו הוא עצמו ומשה אידלשטיין ("עמוס"), אנשי מודיעין של לח"י בירושלים, עם שאלתיאל, שהציע להם לכבוש ("לקחת") את דיר-יאסין, והם דרשו ממנו הסכמה בכתב משום שלא האמינו לו. "הוא אמר שבכוונת ה"הגנה" לבנות שדה-תעופה בין גבעת שאול לדיר-יאסין [בנוסף למנחת, שפעל בעמק המצלבה, וכונה, "מר"ם"
3]; ולכן, יהיה עלינו להחזיק בכפר, אם נכבוש אותו", העיד ברזילי
4. את עדותו מאוששות עדויות משה אידלשטיין, עמיתו; נעמן סתווי, מפקד הנוטרים בירושלים; ישורון שיף, מפקד גדוד "מכמש"; ואריה טפר (עמית), מפקד-מחלקה בגדוד השישי של הפלמ"ח
5.
מכאן ניתן להסיק, כי התקיימו מגעים רצופים ואינטנסיוויים בין שאלתיאל ושליחיו, לבין מפקדי אצ"ל ולח"י ואנשיהם בירושלים
6. כנראה, ידע שאלתיאל, מפקד המחוז, רק על חלק מהמגעים, והעביר זאת לבן-גוריון - לפי עדות ידין, שצוטטה לעיל. מכאן שבן-גוריון ידע על ההתקפה המתוכננת של ה"פורשים" על דיר-יאסין, אישרהּ, ואישר לשאלתיאל לסייע לאצ"ל וללח"י בביצוע התקפתם, כפי שאכן נעשה.
במחקריי על לח"י בתש"ח, מצאתי, כי תיאום בין ה"הגנה" ללח"י היה נפוץ בתש"ח, גם אם לא אושר על-ידי המטכ"ל, או על-ידי ישראל גלילי, ראש המטה הארצי (רמ"א) ב"הגנה". בארבעת החודשים הראשונים למלחמת הקוממיות פעל יעקב גרנק ("דב הבלונדיני"), שפיקד עד החלטת החלוקה על "החטיבה הלוחמת" של לח"י, במסגרת ההגנה המרחבית במרכז השרון - בשיתוף עם חטיבת "אלכסנדרוני". גרנק הקים את "המחלקה הירוקה" - קבוצת לוחמים מאנשיו בחטיבה הלוחמת בלח"י - ועמד בראשה, כשתגברה את מערכי גדוד 31 בחודשים ינואר-מארס 1948. לפעילות זו היו מקבילות בתל אביב ובירושלים
7.
יתר כל כן, יהושע זטלר, מפקד לח"י בירושלים, יצר שיתוף פעולה עם הפיקוד המקומי ב"עציוני". במסגרתו קיבלו אנשי לח"י בסיסי יציאה לפעולותיהם, או בסיסי חזרה, וכן הובטח, שפעילותם לא תופרע. שיתוף הפעולה נבע גם מטינה של מפקדים ב"הגנה" למפקד
המחוז. במקביל, פעל זטלר ליצור שיתוף-פעולה עם אצ"ל, ובמסגרתו הותקף גם הכפר דיר-יאסין. שאלתיאל ניסה לפעול נגד שיתוף הפעולה הזה, והדיח את מאיר בָּץ, מפקד גדוד ב"עציוני", על ששיתף פעולה עם לח"י. זה לא עצר את המגמה, ומ"פים ומפקדים זוטרים ב"הגנה" המשיכו לשתף פעולה, תוך הוקרה ועזרה הדדיו
8. שיתוף הפעולה המפתיע ביותר היה בין לח"י בירושלים לבין חטיבת הפלמ"ח "הראל", כשיוסף טבנקין פיקד עליה, כנראה, משום סלידה הדדית של מפקדי שני הארגונים משאלתיאל
9.
כפר של̤ו
דיר-יאסין שוכן על גבעה, שגובהה שמונה מאות מטר מעל פני הים, כשבע מאות מטר ממערב לגבעת-שאול. הכפר שלט על השכונות המערביות של ירושלים, על הכניסה המערבית לעיר (כלומר, על הכביש מירושלים לתל אביב) ועל המושבה מוצא. היו בו כשש מאות תושבים. באפריל 1948 ישבו בכפר כאלף ומאתיים איש, ורק חמש מאות מהם היו תושביו הקבועים. האחרים היו פליטים מהכפר ליפתא בפאתי ירושלים, מרוממה שלידו, משיח' באדר, ומשכונות אחרות.
כפרים לא-מעטים ניסו לשמור על יחסי שכנות טובים עם היהודים, ולא עמדו בלחץ האקטיביסטים והמפקדים הצבאיים הערביים. לש"י נודע על תהליכים כאלה גם בדיר-יאסין. מרדכי גיחון
10, קצין המודיעין של חבל 2 ב"הגנה" בירושלים, הביא משתי פשיטות מודיעין לעין-כרם מסמכים, שהעידו על קשר סדיר בין דיר-יאסין ובין בסיסי המתנדבים הערביים מסוריה ומעירק בעין-כרם. זמן קצר לפני ההתקפה דיווחו התצפיתנים של גיחון, שחמושים רבים נעים בין עין-כרם לדיר-יאסין, ומקצתם לובשים מדים עירקיים, והרבה אנשי-צבא ערביים נכנסו לדיר-יאסין, ורק מעטים מהם חזרו לעין-כרם. את ממצאיו הביא גיחון למשה בר-נון, מפקד חבל 2. לפי עדות גיחון, לא נפגש אִתו יצחק לוי, ראש הש"י של ירושלים, אחרי הדיווח הזה, לא תדרכו, ולא ביקש ממנו פרטים נוספים
11.
בסוף דצמבר 1947 קלטה יחידת האזנה של המחלקה הערבית בש"י שיחת טלפון על יחידה ערבית, שעמדה לצאת מעין-כרם, ולתקוף את שכונת בית-וגן במערב ירושלים. לוחמי "הגנה" ארבו ליחידה זו, והקרב התחולל מדרום לדיר-יאסין. ערבי אחד נהרג וחבריו נסוגו. כלומר, ההסכם עם דיר-יאסין לא הבטיח שקט ליהודים במערב ירושלים.
בשלושים במארס דיווח קצין המודיעין מרדכי גיחון: "מאה וחמישים איש, רובם עירקים, נכנסו לדיר-יאסין. התושבים נוטשים מפחד הזרים ופעולות גמול מצד היהודים". יצחק לוי, ראש הש"י בירושלים, העביר ידיעה זו לראשי הש"י בתל אביב לאחר עשרה ימים, והיא הופצה למפקדים הבכירים ב"הגנה" בתשעה באפריל, ביום ההתקפה
12. מאז התרבו הידיעות על חילופי-אש עם ערבים, שיצאו מדיר-יאסין. בחמש אחר-הצהריים בחמישה באפריל, הבריק מיכאל (מיקי) האפט, סגן-מפקד גדוד "בית חורון" ב"עציוני", שישב בבית-ההבראה "ארזה" ליד מוצא, למפקדיו בירושלים: "כדי למנוע [התקפה] על מוצא תחתית, ניתוק הדרך לירושלים ותפיסת העמדה הדרומית לצובא, יש לתפוס את דיר-יאסין"
13. בתגובה, הבריק שאלתיאל בשתיים וארבעים דקות לפנות בוקר בתשעה באפריל (כשעתיים לפני תחילת ההתקפה על הכפר) לשמעון אבידן, מפקד מבצע "נחשון": "הערבים בדיר-יאסין הציבו מרגמה כלפי הכביש בכדי להפציץ [להפגיז] את השיירה"
14.
למרות זאת, בספרו, תשעה קבין (שקיבל אישור ממחלקת היסטוריה בצבא), כתב יצחק לוי, שלטענת אצ"ל ולח"י, שסורים ועירקים חנו בדיר-יאסין, "לא היה בסיס עובדתי כלשהו"
15. בנוסף, התעלם לוי מכל הדיווחים שקיבל אודות פעילות עוינת בכפר לפני שהותקף. מאיר פעיל הדגיש, בעדותו לעמי איסרוף בשנת 1998, כי הכפר היה שקט מתחילת מלחמת הקוממיות ועד ההתקפה עליו, וכי לא שמע, שנורו ממנו יריות על ירושלים העברית או על הדרך אליה
16.
כלומר, המיתוס, שדיר-יאסין היה כפר של̤ו, שקרי, ונועד לשרת את השיח (נראטיב) אודות טבח כביכול בתושבי דיר-יאסין, ולשמרו. משמע, הוא חלק ממסכת שקרים, שנארגה בזדון, וקיבלה חותם כשרות ממלכתי.
התוכנית
"רצינו לעזור ל'הגנה' בקרבות הקסטל. אמרנו, נכבוש את דיר-יאסין, נשלוט על התוואי הלוגיסטי הערבי [בין חברון והר חברון, דרך בית-לחם, בית-ג'אלה, עין-כרם וצובא לקסטל] ונחליש את הלחץ מהקסטל. באותו פרק-זמן התחיל מבצע 'נחשון', ודיר-יאסין שלט על קטע הכביש האחרון בכניסה לירושלים. השתלטות על הקסטל לא הייתה פותרת את הבעיה, הרי הערבים היו יכולים לחסום את הכביש ליד דיר-יאסין. לכן אני טוען שכיבוש הכפר השתלב באסטרטגיה של ה'הגנה'", הסביר מרדכי רענן (קאופמן), מפקד אצ"ל בירושלים
17.
אחרי שרענן וזטלר החליטו לתקוף יחד את דיר-יאסין, נפגשו נציגי שני ארגוניהם
18, והכינו את תוכנית ההתקפה: עם שחר, יתקוף לח"י את הכפר מצפון, ואצ"ל יתקוף ממזרח. כוח אצ"ל יתפוס עמדה על רכס שראפה (כיום - הר הרצל), ויחסום את דרכה של תגבורת ערבית אם תבוא מעין-כרם וממלחה. מפקדי אצ"ל ולח"י העריכו, שהקרב יהיה קל, אם בכלל, וסביר יותר שהערבים לא יילחמו כלל. זלזול באויב הנו גישה שחצנית ומסוכנת ביותר, שבגינה שילמנו מחיר רב בכל מלחמותינו מתש"ח ועד הנה
19.
עד אז פעלו אצ"ל ולח"י בחוליות קטנות, ומעולם לא ריכזו כוח גדול לפעולה צבאית, אלא למבצעי פיגוע במוסדות השלטון הבריטי
20. עד פרוץ מלחמת הקוממיות, כמעט שלא אומנו אנשי אצ"ל
21, ה"הגנה", לח"י ופלמ"ח בלחימה צבאית, ולבטח לא בפעילות של מסגרות צבאיות גדולות, אלא בפעולות מיוחדות, בפעילות של יחידות קטנות ובאינדוקטרינציה פוליטית. בעיניהם, מאה ועשרים לוחמים (שווה-ערך לפלוגת חי"ר מתוגברת) היה כוח גדול מאוד, והאמינו, שעצם הופעת הכוח תמוטט את מגִני הכפר. לכן, ויתרו על יתרון ההפתעה, והחליטו לשלוח לפני ההתקפה משוריין עם רמקול למבואות הכפר, לקרוא לתושביו להיכנע, ולהודיע להם, שהדרך לעין-כרם פתוחה, תוך אמונה, שהלוחמים הזרים ותושבי הכפר יברחו מיד. לימים סיפר יהודה לפידות, שהיה מפקד-מחלקה בכוח אצ"ל בקרב דיר-יאסין
22, שכשדנו בשאלה כיצד לנהוג בתושבים שלא יברחו, היו מאנשי לח"י שהציעו להורגם, כדי להפחיד את הערבים בכל הארץ, ולהרים את מוראל יהודי ירושלים, אבל הוא וחבריו, מפקדי אצ"ל, הסתייגו מהצעתם, בטוענם, כי העניין בתחום הפוליטי, ואמרו, שיביאו את ההצעה למטה שלהם.
בן-ציון כהן, מפקד כוח אצ"ל בקרב, סיפר, שהיו חילוקי-דעות גם בשאלה מה לעשות בשבויים, ורוב הנוכחים בישיבה אמרו, שיש להרוג את כל הגברים, וגם זקנים, נשים וילדים שיילחמו, ואילו הוא ויהודה לפידות טענו, שאין לפגוע באזרחים. כהן העיד: "יכולנו לראות, שהרצון לנקום היה חזק, אחרי שהלמו בנו בגוש-עציון [שיירת נבי דניאל] וב[שיירת] עטרות. דעתי הייתה, שאם תתפתח לחימה, אין להיכנס לבית בלי להשליך לתוכו רימון ובלי להשתמש בחומרי חבלה" - שהוא נוהל קרבי אוניברסלי. לדבריו: "הוחלט להעביר הוראות חמורות לגבי שבויים, להימנע מפגיעה בהם, אלא אם יתנגדו, ולהעבירם לכפרים ערביים". יהודה לפידות סיפר, שמטה אצ"ל בירושלים הורה לו ולפקודיו להתנהג לפי אמנת ז'נווה, ואנשי לח"י קיבלו את הדין.
סוכם, שאצ"ל יספק את הנשק: שלושים רובים, שלושים וחמישה תת-מקלעים סטֶן תוצרת אצ"ל ושלושה מקלעים בּרֶן; ולח"י יספק את חומר-הנפץ
23 ואת האקדחים. שבעה באפריל נקבע כתאריך ההתקפה ("יום ה-ע'"), מפני שקרב הקסטל היה אז בעיצומו. דיר-יאסין הותקף יומיים אחר-כך, ביום שישי, תשעה באפריל, כיוון שההכנות התארכו מעבר למצופה
24.
