|
|
חלום של כל ילד [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
ערב הקמת המדינה הייתי ילד ב"מוסד" בירושלים, בו קובצו תחילה ילדים ניצולי שואה ובמשך הזמן נוספו אליו ילדים ממשפחות הרוסות, או מהורים שלא יכלו מסיבה כלשהי לגדל את ילדם ושלחוהו למוסד. לימים נמצאו לחלק מהניצולים, לברי-המזל המאושרים והמעטים, הוֹרֶה שניצל גם הוא מן התופת, אב רְדוּף-עַבָרוֹ, או אימא ממוטטת. לאחרים נתגלו קרובי-משפחה רחוקים או ידידים של ההורים שאבדו. אני נמניתי על האחרונים.
יום אחד איתר אותי ר' דוד ויטן ז"ל, בן-דוד רחוק של אבי המנוח. הוא היה אדם נמוך קומה, נמרץ ועצבני. ערב השואה היה תלמיד חכם חריף בישיבת סלובודקה המפורסמת בעיר קובנא אשר בליטא, ושם נלכד במלחמה. הוא בלבד מכל משפחתו שרד את הרציחות והגיטאות, עלה ארצה בגפו, ואף שהיה תלמיד חכם, ולימים גם העביר שיעור שבועי בגמרא בישיבת פוניבז' הידועה בבני-ברק, הנה בארץ עבד בכל עבודה מזדמנת, עד שנעשה מנהל חשבונות של תנועת "המזרחי" בתל אביב. דוד נשא אישה מבנות צפת, "דור שביעי בארץ", גבוהת-קומה ועליזה כשמה. יחדיו שכרו דירה קטנה ודחוקה בשכונת-התקוה. שם מצאו מקומם בין יוצאי עדות המזרח המאכלסים את השכונה, עד שרווח להם מעט והם עברו לבני-ברק, לסביבה חרדית והתאקלמו בה. אך בל אקדים עוד את המאוחר.
יאמר לזכותו של דַוִד כי טרח ויגע בי רבות. נסיעה מתל אביב לירושלים לא הייתה אז דבר של מה-בכך. אומנם דומה שהרכבת המנדטורית בשנות הארבעים, וגם בשנות החמישים של המאה הקודמת, משנעשתה ל"רכבת ישראל", פעלה טוב יותר מזו של שנות האלפיים, לפחות בקו לירושלים, אך התחנות היו מעטות ומרוחקות, וגם "אגד-אשד" הפעיל אוטובוסים מיושנים, אטיים וצפופים.
מכל מקום, לאחר שֶׁדָּוִד איתר אותי במוסד הביא לי מעט ממתקים ובאחת מפגישותינו הראשונות הודיע לי שבדעתו לקנות לי מתנה. עתה שאל אותי, ילד בן שבע-שמונה שנים לערך, מה אעדיף: ספרים או כדורגל?
למותר לציין כי הכדורגל היה עדיף עשרות מונים בעיני על הספרים, בוודאי מן הספרים על השואה שנבחרו לבסוף. הכדורים אז היו נדירים ויקרים מאד, יובאו מאנגליה. עשויים היו ממשושי-עור, שְׂרוּכִים בִּשְׂרוֹךְ, ובתוכם "פנימי" מגומי. במוסד היינו משחקים בכדורי-סמרטוטים, ובמקרה הטוב-ב"חיצוני" ישן של כדורגל שמולא בניירות ובסמרטוטים.
חלומו של כל ילד היה "כדורגל מספר 5" שמחירו אז היה מחצית הלירה. בעל הכדור היה רוכש לעצמו מיד ידידים ומקום מרכזי בחברת הילדים. רצה - שיחקו בכדורו. לא רצה - לא שיחקו. הוא גם היה המחליט מי ישחק ומתי. אוי, עד כמה רציתי אז כדורגל...
דַוִד ישב והביט בי, אפשר והבחין בהתחבטויות שבקרבי, אך לא אמר מלה. ידעתי שהוא מצפה ממני שאבקש ספר על השואה. כילד שניצל ממנה ואיבד בה את כל משפחתו לא היה לו ספק מה עלי לבקש. ידעתי זאת, אך עד היום אינני יודע מה טעם העמידני במבחן הזה.
ידעתי למה דַוִד מצפה ונעניתי. דוד הביא לי מספר ספרים, אחד מהם היה "בין חומות הגטו". אנו, שהשתדלנו להתערות ככל הניתן הן בין "הצברים" שעמם למדנו בבית הספר "לדוגמא", אשר שכן אז מול מלון "עדן", והן עם הילדים אשר גרו עם הוריהם בבתים סביבות המוסד, בשכונת מקור-ברוך, לא נזקקנו במיוחד לתזכורות על השואה. אני בהחלט העדפתי את ספרי קארל מאי על המערב הפרוע, עם וִינֶטוּ ו"יד הנפץ"; הזדהיתי עם טרזן מלך הקופים וקיפצתי עימו בין הצמרות, ומאוחר יותר עקבתי בעניין אחרי הרפתקאות "חַסָּמְבָּ"ה" של יגאל מוסינזון, והרפתקאות "הטייס הקיטע" הרוסי, אבל...
כדורגל לא קבלתי, ואולי בשל כך גם לא נעשיתי חסיד שוטה של משחקי כדור. גם כיום אינני מרבה לרבוץ בכורסה ולבהות במשחקים בטלוויזיה. כך שבסופו של חשבון אפשר ובחירתי אז הייתה נכונה...
