הקרב על ירושלים והר-הבית

"הר-הבית בידינו" - קריאתו ההיסטורית של מוטה גור עם כיבוש העיר העתיקה והר-הבית, והנפת דגל ישראל, היו אירוע היסטורי, שבמשך השנים לצערנו נמוגו בערפל הפוליטי השגוי, שאת פירותיו משלמים היום.

הקרב על הירושלמים - אינו קשור כלל לפרובוקציה של בן-גביר שֵׁייח גָ'רַאח, ולא ליום ירושלמים או מצעד הדגלים, שעובר או מתחיל בשער שכם.

הבעיה העיקרית, זה בגדול קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית - הבעיה היא "הנכבה של מלחמת השחרור, שבאופן מפתיע הערבים פתחו במלחמה בתקווה לכבוש את כל המדינה ולצערם הפסידו בגדול והחוצפה היא שהם בוכים על ההפסד ומתאבלים עם "הנכבה".

הבעיה בקטן - חמאס עזה וחמאס יו"ש, מנצלים את הסכסוכים הפנימיים בחברה הישראלית, הפיצול הפוליטי, והחולשה של השלטון המרכזי, ומנסים לעורר מהומות כדי לסמן שאנחנו הפלשתינים עדיין לא ויתרנו, וגם כדי לעורר את העולם הערבי שזנח אותם, לחזור ולתת להם תמיכה וכתף, אפילו קרה.

כאשר יש אש קטנה, או מדורה, ובמקום לכבות אותה מחכים שיבואו ילדים ויזרקו לתוכה עוד "קיסם למדורה", יוצאת מיני אינתיפאדה בירושלים, שֵׁייח גָ'רַאח ומתפשטת לדרום.

מסקנה - לצעוד בירושלמים עם דגלי כחול-לבן, לעלות להר-הבית, לגלות איפוק איפה שצריך וכוח וחוסר איפוק במקום שלא צריך.

מסקנה משנית - לא לחכות, לא להתפשר עד שתהיה מדורת ל"ג בעומר.

האם "הר-הבית בידינו" - ספק?

הר-הבית בידינו: קריאתו הנרגשת של מוטה גור נשארה באוויר שנים רבות כסמל לשליטתנו בהר-הבית. התברר משך השנים כי כמו שלא שולטים בהר מירון, כך בהר-הבית, רק, לכאורה, ומכאן המתכון לאסון. לקח הר מירון הוא דוגמה לאובדן שליטה ועשתונות שלטוניות שממשלת הלגו המתקרבת תביא בכנפיה, לאובדן הר-הבית ולאובדן הדרך של המדינה החדשה שתקום עם ממשלה של 8 מפלגות שאין חוט שני שיחבר ביניהן.

הקרב על ירושלמים

הקרב על ירושלים הוא למעשה הקרב על דמותה, ביטחונה ושלטונה של ממשלת ישראל, על מדינת ישראל כמדינה יהודית. כל כניעה או נסיגה או התקפלות במסווה של פשרה היא ויתור על ריבונות יהודית לדו-לאומיות וזה מתכון לאובדן הצביון הציוני ואובדן המדינה כמדינת הלאום היהודי. המלחמה על ירושלים היא גם על הדרום, על עוטף עזה ועוטף הגליל והצפון. כי לא רק מהצפון תפתח הרעה אלא גם מירושלים מהר-הבית ומהכותל, לכן מדובר למעשה בשלב נוסף של מלחמת השחרור. המסקנה רק נכבה נוספת בעזה, שתרגיע את האזור ותחזיר את השקט לירושלים ולא פשרות כניעות או נסיגות. על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים...

ניצנים נראו בארץ

מסתמן בהסכם שי ניצן יהיה היועץ המשפטי לממשלה ועל זה נאמר: ניצנים נראו בארץ עת הקציר המשפטי הגיע. כן כן זה אותו ניצן מהפרקליטות ואותם התובנות המטרות, אך בעיקר הקומבינות הישנות והלא מוצלחות.

תנו הזדמנות לכשלון

הפתעה ולא סופרייז. תנו לממשלת בנט לפיד הבנויה מלגו הזדמנות להכשל, שלא יגידו לא ניסינו, לא נתנו, חסמו, ואני אומר קחו אדרבה, תכשלו ואז תבינו מה אנחנו רצינו וקיווינו.

ממשלת לגו - גרוע מאיקאה

הכונו לממשלת לגו שבנויה מ-8 מפלגות שהקשר ביניהם הוא כמו בין זוג גרוש שמה שמחזיק אותם זה הילד הסורר ששניהם לא רוצים אותו. ולמה מרב מיכאלי השמאלנית המוצהרת ביחד עם ניצן הורוביץ תומך החקירות של בית הדין בהג, עם יותר מנדטים מבנט וסהר לא יהיו בראש הרשימה או לפחות חליפי? התאמינו לי, הנין שלי בונה מגדל מלגו יותר יציב מהממשלה המסתמנת. ובאשר לאירועים שבֵשייח גָ'רַאח או ביש"ע, אין להם שום קשר לפרובוקציה של בן-גביר או אחרים והפרשנות שהם מלבים את האש היא חוסר הבנה פוליטי מובהק, שהרי מדובר במאבק ביום פתח לחמאס וביטול הבחירות מפחד מובן של הפסד למשל לפתח. אז הפסיקו לילל כי הפתרון הוא כמו תמיד תגובה מוחצת על כל ירי רקטות מעזה וירי למטרה על ניסיון פיגוע ביהודים ביו"ש. כמו החיסון לקורונה כל תגובה קשה היא חיסון לטרור, ואת היתרון לא צריך לקנות מפייזר.

ולפני סיום: אפשר להוריד מסכות

ירדו המסכות וירד המסך על החיים המשותפים ושיתוף הפעולה מתוך הדדיות וכבוד. זה אומנם אירועים מקומיים לכאורה כמו לוד, רמלה, הבדואים, אבל זה מחלחל כבר שנים. הדוגמה הבולטת והכואבת זה לבנון. אחרי מאות שנים של חיים משותפים בין נוצרים למוסלמים פרצו מהומות דמים שעדיין לא שכחו ולא נמוגו. נקווה שזה לא המצב אצלנו אבל אין ביטוח לכך אלא מדינה יהודית, וממשלה יהודית ציונית ולא צינית שתיתן ביטחון ארוך טווח לעם היהודי היושב בציון. ואם אתם שואלים מה היה עושה פוטין אם היו יורים טילים על מוסקבה? היה מוחק את גרוזני בירת צ'צ'ניה, שזה מה שבאמת עשה, כדוגמה, למה שצריך לעשות אבל בעזה. אבל בשביל זה צריך את פוטין ולא ספוטניק בראשות הממשלה.

סקופ פוליטי שהגיע עם טילים מעזה

סקופ פוליטי בלעדי: חמאס ומוחמד דיף מעדיפים את נתניהו. תארו לכם עכשיו הרשימה המשותפת הולכת עם לפיד, או בנט מחובק עם מנסור. ההיסטוריה של ישראל שלובה במצבים קשים בהם ערביי האזור הצילו לנו את המצב, וזה מה שיקרה גם עכשיו. ירי על ירושלים הוא חציית גבול שאף מדינה ריבונית לא תסכים על פגיעה בעיר הבירה. מסקנה - עוד לא נאמרה המילה האחרונה בביטחון ובפוליטיקה.

ולסיום משהו חיובי שחסר לנו

ביום ראשון 9 במאי יום הנצחון של הצבא הרוסי על הנאצים. וזה לא רק הצבא האדום אלא הנצחון בכלל על הנאצים של בנות הברית. מי שמגיע לנורמנדי חובה לבקר בחופי הנחיתה ובמיוחד בבית הקברות הגדול של הצבא האמריקני בחוף אומהא. בין 9,500 הקברים יש 150 עם מגיני דוד. מספרים דומים וגדולים יותר יש גם בצבאות אחרים ובמיוחד בצבא הרוסי, שם יש חיילים וקצינים שהגיעו לדרגות של גנרל וגיבור ברית המועצות ומעל כולם בולטת טייסת יהודייה נועזת, לידיה ליטווק, ששברה כל שיאי הטיסה, הפלות מטוסי אויב ועשרות עיטורי גבורה. יום הנצחון על הנאצים הוא גם יום נצחון לחיילים היהודיים בכל הצבאות ובכל המלחמות.