ש̤ם

אני משוכנע, שמי שקיבלו מהמחשב (?) את שם הקוד, "שומר החומות", אישרוהו למרות שאינם יודעים ארמית. שומרי החומות מתורגמים, בעוונותינו, לארמית כ"נטורי קרתא". לדעתי, השם מתאים מאוד למבצע, למרות הקונוטציה.

זה מזכיר לי סקופ, שפרסמתי במחצית השנייה של שנות השבעים: דן שומרון, קצין החי"ר והצנחנים הראשי (קחצ"ר) דאז, פסל את השם, שהעניק המחשב למבצע לשחרור החטופים מאנטבה, שעליו פיקד, ודרש להנפיק שם חדש. השם החדש היה, "כדור הרעם", שכידוע הוחלף (אחרי המבצע) ל"מבצע יונתן" - על שמו של יוני נתניהו, שנפל בו.

השם הפסול היה "גל אפר"... שומרון הבין היטב, שאם תהיה תקלה במבצע, הנושא שם כזה, כולם ייתפסו בו. ומלבד זה, זה שם, שאינו מעורר אופטימיות בלוחמים ובמפקדים.

עקומים

אחרי שהביע בנימוס ובאיפוק צער על הפגיעה ביהודים, הגדיל פרופ' אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל אביב, ופסק בעוז: "פגיעה באזרחים ערביים חמורה שבעתיים מפגיעה באזרחים ערביים משום שהם מיעוט". אכן יפי-נפש מדהים של פרופ' פורת בסרטון יו-טיוב, ששלח לסטודנטים שלו.

פורת הזכיר לי את רוזה לוקסמבורג, המהפכנית האדומה, שאמרה שאין מקום בלבה לצער על יהודים. יהודים נרצחו במהומות, בבתי-כנסת, במוסדות דת, בתים ומוסדות יהודיים הוצתו על-ידי פורעים ערביים; ולפורת - משפטן אנין - כואב הלינץ' בערבי בבת-ים (מעשה נורא, גם לדעתי), אך לא מעשי לינץ' ופרעות, שעשו פורעים ערביים.

לפרופ' האנין, שרואה את הדברים עקום לחלוטין, יש, כמובן, אומץ רב. מיד כשהחל לחטוף ריקושטים על התבטאותו העקומה, הזדרז פורת, והסיר את המשפט מהסרטון; אך הוא איחר את המועד. היו מי ששמו את ידם על הסרטון המקורי, ומפיצים אותו, כדי שנדע היטב מי מנהל אוניברסיטה בישראל (היושבת על שטח משוחרר מערבים בשיח' מוניס, אדון פורת).

פורת אינו היחיד באקדמיה שלנו, המטיפה נגד הלאומיות היהודית ומתרפסת בפני הערבים. אין פלא, שאצלו באוניברסיטה מפגינים סטודנטים ערביים קיצוניים נגד המדינה ונגד נוכחות יהודית בארץ-ישראל.

גיס חמישי

ביולי 2000 ביקר אותנו מ' - חבר טוב אמריקני, יהודי מסור וציוני, שחוקר עניינים צבאיים, וזה היה ביקורו הראשון בארץ. סיירתי אתו עם משפחתו ברחבי ארצנו, מערד וממצדה ועד צפון הגולן. הסיור היה מעיק, כיוון שנקלענו ללחץ זמן. מ' ומשפחתו באו ארצה לשלושה שבועות בלבד, ולמרות שארצנו קטנטונת - כמעט מחוז אמריקני - זה מעט מדי.

עשיתי ככל יכולתי כדי לפרוס בפניו את הגאוגרפיה של מדינתנו, את יפי נופיה, את ההיסטוריה שלה, את כלכלתה ואת בעיות ביטחונה.

כיוון שאני גר בשרון - זה היה המוקד, שממנו יצאו סיורינו. כשהגענו לנחל עירון, עצרתי, לתדהמת מ', בצד הכביש בכפר מוסמוס, ויצאתי מהרכב.

מה עכשיו?! תמה.

בוא, נביט רגע בנוף.

אין מה לראות.

יש ויש. ראה את הכביש ואת הבתים. ביום פקודה, יחסמו הערבים את הכביש, ולא יניחו לרכב אזרחי ולשירות צבאיות לעבור בו. אתה מטורף לגמרי, ענה לי מ'. הצבא והמשטרה יבואו עם נגמ"ש, או שניים, ועם טנק בחיפוי, ויפתחו את הדרך לתנועה... זה בלתי-אפשרי ולא-הגיוני לסגור דרך ראשית לתנועה. המשכנו לנסוע, ושכחנו את התצפית במוסמוס.

באוקטובר 2000 זכיתי במלגה למחקר במרכז על-שם תומאס ג'פרסון, הממוקם באחוזתו בווירג'יניה. מ' טלפן אליי המום, והזכיר את התצפית במוסמוס.

חשבתי אז, אמר, שאתה אידיוט מושלם...

זה נכון.

חשבתי כך, עד שראיתי את הכתבות בטלוויזיה על ואדי ערה החסום [בהתפרעויות אוקטובר 2000], התנצל.

שנים, אולי כבר מאז מלחמת יום הכיפורים, אני טוען בפני מי שרוצים לשמוע, כי בתיאום עם תוקפים על המדינה, יחסמו ערביי נחל עירון את הכביש לצומת מגידו וממנו; וזה איתרע לנו כבר כמה פעמים. שנים אני טוען, שערביי ישראל, בתיאום עם תוקפי המדינה, יתפרעו ביום פקודה, כדי להקשות על המדינה להתמודד עם התקפות ערביות עליה. כלומר, המדובר בגיס חמישי, שצובר לו נשק לא-חוקי, ומשתמש בו בינתיים לאלימות בתוך הרחוב הערבי, אך בבוא היום יופנה הנשק הזה נגדנו. "... וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ ..." (שמות א', פסוק י'). לא כל ערביי ישראל כאלה, אך זה הניצוץ, המוליך את העדר, בהסכמת מנהיגי הציבור הערבי.

בינתיים, המדובר כביכול ב"נשק קר" - אבנים. מומחינו הגאונים קבעו בסיכלותם כי רבה, כי אינם נשק מסכן חיים (כנראה, לא קראו על דוד ועל גלית, ולא למדו את מה שאיתרע בינתיים בהתפרעויות הערבים) - ובנשק הוותיק של הטרור הערבי נגד יהודים - הצתות. "בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן... " - כתב, עוד ב"מאורעות" תרפ"ט (1929), עמנואל הרוסי בשירו, "שכב בני". שימוש בהצתות מלווה כעת את ירי הרקטות על ערי ישראל - ובעיקר, בערים המעורבות. וכמו בפוגרומים שורפים, הערבים במדינת ישראל בתי-כנסת ורכוש יהודי. הצתות הן שגרה, שברוב טיפשות מנהיגיה וגנרליה, הסכימה מדינתנו עמה, ביחסינו עם ערביי עזה ולא רק עמם.

מישהו בחמאס וברשות הטרור מרמאללה מעוניין לפרום את הקשרים המעטים, שנרקמו בערים המעורבות בין יהודים לערבים. וזה מזכיר לי את מה שחוללו המופתי חאג' אמין אלחוסיני והליגה הערבית בשנת תש"ח - בריחת הערבים מול כוחות צה"ל, הנקראת בפיהם כיום, "נכבה". חלק מההתפרעויות נובע מאזלת-יד מתמשכת של ההולוגרמה, הנקראת משטרת ישראל. אין אכיפה, ושכונות וכפרים ערביים בכל ארצנו הפכו לשטח, שמחוץ לתחומם של שוטרים - בנגב, בגליל ובעוד מקומות.

חסימות כאלו קרו ב"יום האדמה" 1976, בפרעות בשנת 2000 (שבעקבותיהן יזם אהוד ברק, ראש הממשלה הכושל, את הקמת ועדת אור, שאיינה את פעולות המשטרה במגזר הערבי, וקיבל את מסקנותיה המופרכות) ובעוד פרעות, שצר המקום מלמנותן. האם הפיקו מזה חכמי חלם שלנו לקח? מה פתאום?! אינם רגילים לעשות זאת, ואיש לא דרש מהם לעשות זאת?!

התיאום המדהים והמדויק בין ירי חמאס לבין ערביי ישראל המתפרעים אומר דרשני. איני קונה את שלל התירוצים המלומדים, שמנפיקים מומחים לכאורה, לכל התפרעות לחוד. אני מניח, שיש לכל המהלכים בעזה ובערי ישראל מטרה משותפת ומתואמת לפגום עוד בריבונות ובמשילות הישראליות, ולעשות זאת דווקא ביום ירושלים.

חוצפה תהומית

"חדשות 12" לא הגיבו על הסערה, שחולל כתבם, שחדר ברוב חוצפתו לדירה בשדרות, שנהרסה ברקטה, וצילם בתוכה ואת המשפחה הפגועה, למרות שא̤ם המשפחה ביקשה, שלא יעשה זאת. "... הנה אימא שלהם, אופס". כך אמר הנבזה - "היא לא רוצה מצלמה לתוך הפרצוף שלה כרגע. לא נורא, שתתמודד". טרם נתקלתי בדיווח כל כך בהמי, שקיבל אישור מעורכיו. בני-אדם מתורבתים לא היו משדרים דבר תועבה כזה.

מה לעשות נגד מִפגעים חצופים כאלה? לדעתי, על המשפחה לתבוע את הכתבלב ואת "חדשות 12" על הסגת גבול ועל הפרת פרטיותה.

"... אז איך אתה ישן בלילה / עיתונאי קטן שלי / איך אתה נרדם / על מה אתה חולם בלילה / אחרי שפיכת הדם / איך אתה נרדם / בן אדם, איך אתה נרדם ..." // - כתב אריק איינשטיין בפזמון של שירו הקלאסי.

תעמולה אנטישמית

מי שחוללו את הלינץ' בערבי בבת-ים ירו לעצמם ברגל, כיוון שנתנו לערבים ולשונאי ישראל בתוכנו אפשרות להשווח בין הפרעות, שעשו ערבים בירושלים ובערים המעורבות, לבין מה שאיתרע בבת-ים. וכמובן, עיתונאים ופוליטיקאים שונאי ישראל וכל מיני חנפנים, שאיבדו את יכולתם להבחין בין דברים, או שלא בורכו בה כלל, שמחו להוסיף שמן למדורה.

בפרעות 2000 נרצח בשבעה באוקטובר ז'אן בכור - נהג יהודי, שעבר ברכבו בסמוך לכפר ג'סר א-זרקא. גם ועדת אור, שחושך כבד הפריע לראייתה, לא הצליחה לאזכר זאת בדוחה. וכמו אז, מנסה עתה התקשורת הישראלית, העוינת ליהודים, לבטל את מעללי הערבים, ולהדגיש רק את התגובה היהודית בפרעות-פוגרומים הנוכחיים.

שירית אביטן כהן, כתבת "גלובס", נטשה את אולפן "כאן 11", שבו השתתפה בפאנל, שעסק בעימותים הקשים בין יהודים לערבים בערים המעורבות, בשל היעדר גינוי לפגיעה ביהודים. "אתם משדרים את הלינץ', שהיה מזעזע וראוי לגינוי, אבל עושים אותו חזות-הכל", אמרה. "מה קורה לכם"?

אביטן כהן לא הבינה, שגם תאגיד השידור "כאן" חייב, גם כשמדינת ישראל מותקפת, להוכיח לבראנז'ה, שהוא מתקרנף כמותה, ועוסק בהסתה נגד יהודים ונגד מדינתם ובתעמולה פרו-ערבית.

על ההבלגה

קיבלתי מאשתי שתחיה, שקיבלה מחבר: "דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים בצנעה ובפרהסיא ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג הנחנו את סעודתנו, עכשיו שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש קורא ואומר שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אישה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידיים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים ואנו יושבים ומבליגים.

והרשות מה עושה, עושה עוצר. יושבים להם ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חצים, ובעלי חצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי-אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להורגנו אנו שותקים" (ש"י עגנון, 1935). ועל כך אזכיר את דברי שלמה המלך: "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א', פסוק ט').