האם בוצע "טיהור אתני" בפלשתין בעת מלחמת העצמאות ואחריה <br>

בכריכה האחורית של הספר, צוטטו מספר מבקרים שחיוו דעתם על הספר. "פבלישר וייקלי" כתב: "ללא צל של ספק, ספר נגיש ומלומד. ספרו של פפה יעורר מחלוקת בקרב קוראים רבים אבל יצית מחדש את הדיון (בנכבה)". וליד ח'אלדי כתב: "זהו ספר יוצא דופן, שילוב מסחרר של מחקר עם מוסר נביאים ואנושיות". במוסף הספרותי של "הטיימס" נכתב: "פפה פותח צוהר חדש למחקר העצום והרחב על ההיסטוריה הרת הגורל של הפליטים הפלשתינים. ...הוא מעין קינה עמוקה על עולם שנמחק ועל חיים פלשתינים שנעלמו".

"האינדיפנדנט" כתב: "זוהי תרומה משמעותית לדיון שצריך לקיים... לא יהיה שלום בר קיימא במזרח התיכון כל עוד רוחות הרפאים של 1948 ימשיכו להלך בינינו". ריצ'ארד פאלק כתב: "ספר יוצא דופן ורלוונטי מאוד ליחסים בין פלשתינים לישראלים בעבר, בהווה ובעתיד". אנטון שמאס כתב: "זהו דוח פרטני, ממוסמך, על ההיסטוריה האמתית של הפשע ההוא. "הטיהור האתני" מסיר מסדר היום את "הנכבה" ואת "מלחמת העצמאות" ומציע פרדיגמה חדשה לגמרי". מטבע הדברים בספר הובאו הביקורות התומכות בעמדות שמבטא פפה במגמה מסחרית ואין לראות בהן סיכום אקדמי מאוזן של טענותיו העיקריות.

בפתיחה לספרו הסביר פפה את גישתו למונח "טיהור אתני". לדבריו: למרבה ההפתעה, השיח המשפטי, מוחלף בשנים האחרונות בשפה בהירה ונקייה מטרמינולוגיה מקצועית ושקופה מספיק כדי לסבר את האוזן. הפשטות שבה נוקט החוקר (כלומר פפה עצמו) לא נועדה להמעיט מחומרת המעשים, אלא להפך, התוצאה היא תיאור ישיר ופשוט של מדיניות אכזרית כזאת שהיום, הקהילה הבינלאומית כבר לא הייתה מוכנה להסכין אתה.

פפה שב לספר את אירועי הסתיו במלחמת העצמאות. החזית האחרונה אליה הגיע צה"ל בנובמבר 1948 הייתה הדרום והנגב. צה"ל הדף את המצרים ובמרס 1949 כבש את אום רשרש, היא אילת. יגאל אלון שהחל מתארגן לקראת כיבושו המלא של הנגב, ביקש את החטיבות הראל וחטיבה 8 שהיו עסוקות אליבא דפפה בטיהור אתני בצפון להעבירם לדרום ולנגב. הישראלים סברו שהבריטים רוצים להשתלט במהירות על הנגב ולכן החל צה"ל בטיהור אתני בשתי הערים הגדולות של הדרום: איסדוד (אשדוד) ואל-מג'דל (אשקלון).

החל מדצמבר 1949, במהלך שיחות הפסקת האש, גורשו מרבית התושבים של ערים אלה למצרים. באל-מגדל התרכזה קהילה שהתפרסמה ביצירת אריגים נאים ובנתה לעצמה מסגד מרשים שבשנת 1950 צה"ל פוצץ אותו. באל-מג'דל התרכזו מאות ואלפים של פליטים מכפרי הסביבה וצה"ל החל לגרשם על-פי פקודה מס. 40. בפקודה זו הוגדר התפקיד כך: גירוש הפליטים הערביים מהכפרים הנ"ל ומניעת חזרתם שנית על-ידי הריסת הכפרים.

שמות הכפרים שהוזכרו בפקודה היו: חיסאס, ג'ורה, חוזא, ביליה, אל ג'ייה, ברברה, בית ג'ורג'יה, חרביה ודיר סוניד. צאציהם של הפליטים הפגינו לאחרונה לאורך הגדר המפרידה בעוטף עזה. בפקודה אף נאמר כי "יש לאסוף ולהעמיסם במכוניות וגירושם לעזה. יש להובילם עד מאחורי קווינו בבית חנון". עוד נאמר שם שיש לעשות זאת בדייקנות וללא היסוס.

בשלהי דצמבר 1949 החליטה הממשלה לייהד את מג'דל ואת האזרחים הפלשתינים שנותרו בעיר צופפה לשכונה אחת שכונתה "גטו". בהתערבות האו"ם הוחזרו מספר משפחות לעיר אבל רובן נדחקו לעבר עזה ובנותיה. ביולי 1950 גורשו הערבים מהשכונה האחרונה חלקם לרמלה ו-80 איש הושלכו אל הטריטוריה הירדנית ליד הק"מ ה-70 בכביש בית ג'וברין-דהריה. ישראל לדברי החוקר, ספגה גינוי מהאו"ם על הגירוש אך השלטון הישראלי לא התרגש מכך.

כך גם פעל צה"ל באיסדוד שנחשבה לעיר החשובה להיסטוריה הרוחנית של האסלם. חודש דצמבר 1948 הוקדש לטיהור הנגב. לטענת פפה, בשנת 48 מנו שבטי הבדואים כ-90 אלף נפש שנחלקו ל-96 שבטים והיו בדרך לארגון הבעלות על קרקעותיהם. צה"ל גירש מיד 11 שבטים ו-19 אחרים אילץ להיכנס לשמורות שהוגדרו כשטח צבאי סגור שבלי היתר לא ניתן לעוזבו.

גירוש הבדואים קובע פפה בפסקנות, נמשך עד שנת 1959 וממשיך (הגירוש) בטפטופים עד היום. הראשונים לגירוש אל מעבר לגבול היו שבט הג'אבארת והתראבין שרק 1,000 איש מהשבט הורשו להישאר. שבט התיהא חולק לשניים - אחד גורש לירדן והשני לעזה. כך גם גורשו אל-עזזמה ותושבי באר שבע וסביבתה. הגירוש האחרון היה בספטמבר 1950. גירוש הבדואים תואר על-ידי העיתון היומי "חירות": "ישראל גירשה 5,000 בדואים למצריים... הם הוקפו במשוריינים וחיל-האוויר טס מלמעלה ולאחר מכן הוצתו האוהלים...".

הטבח שבוצע באל-דווימה (כיום אמציה לכיש) על-ידי גדוד 89 של חטיבה 8 מוגדר על-ידי החוקר כ"אולי החמור ביותר בגילויי האכזריות בתולדות הנכבה. ועדת הפיוס של האו"ם שהחליפה את הרוזן ברנדוט בניסיונות התיווך, התכנסה לפגישה מיוחדת כדי לחקור מה קרה ב-28 באוקטובר 1948 בכפר, שאוכלוסייתו המקורית מנתה כ-2,000 איש אבל 4,000 פליטים נוספו אליו בחודשי הקיץ". ממשיך פפה וקובע כי "דוח מטעם האו"ם מה-14 ביוני 1949 קובע כי הסיבה שמעט כל כך ידוע על הטבח הזה, שמבחינות רבות היה ברוטלי אף מטבח דיר יאסון, היא שהלגיון הערבי (ששלט באזור) חשש שאם יופצו החדשות, תהיה להן אותה השפעה רעה על מורל הכפריים כפי שהייתה לדיר יאסין, כלומר זה יגרום לשיטפון נוסף של פליטים ערביים".

פסקאות אלו מבסס פפה על דוח האום מיוני 1949 שכתב על סמך דוח שהגיש לאו"ם מוכתר הכפר דווימה חסאן מחמוד, דוחות השמורים בארכיון צה"ל, וכן על עדותו של עמוס קינן שהיה בעת הטבח בכפר. עדות זו ניתנה בזמנו ליוצר הסרט מוחמד בכרי. החיילים הישראלים הותירו פתח בריחה ל-6,000 איש ונתנו להם שעה וכל השאר שלא הספיקו, נורו. למחרת נספרו עשרות גופות של נשים וילדים ואף נרשמו עדויות על אונס.

פפה מסתמך על עדות המוכתר ועל מכתבו של שבתאי קפלן לעורך "על המשמר" אליעזר פרי. לא נוכל לצטט את המכתב הארוך ולכן נביא ממנו כמה משפטים. הגל הראשון של צה"ל הרג עד מאה נשים וילדים תוך כדי ריצוץ גולגולותיהם של התינוקות. הגל השני, של ירי ממשוריינים המשיך לפגוע בגברים ובילדים. במקרה אחד הוכנסו שתי זקנות לבית שנחסם ופוצץ. נשמעו התפארויות של החיילים מי "דפק" יותר ערבים, נשים וילדים. מבחינת שולח המכתב, הטבח עלה באכזריותו על זה שנערך בדיר יאסין. לטענת פפה היה זה הטבח הגדול ביותר עד 1956, כלומר עד ההרג ביום העוצר בכפר קאסם. בהמשך כתב החוקר על פרצופו המכוער של הכיבוש; מחיקת זכר הנכבה ועוד.

כזכור, הפעולה הצבאית כולל הטיהור הייתה חלק "ממבצע יואב" שבאמצעותו השתלט צה"ל על הנגב המזרחי. בני מוריס, שחקר גם הוא את ההיסטוריה של מלחמת העצמאות, טען שהטבח בדווימה היה בין 4 החמורים שביצע צה"ל בערבים. יש הסבורים כי שירו של נתן אלתרמן "על זאת" שעסק בטוהר הנשק, נכתב בעקבות טבח דווימה.

קצת מהחיילים טענו שהם הסיקו כי תושבי דווימה הם הם שטבחו ביהודים מחברון ובגוש-עציון. משום כך הגדירו את הטיהור כנקמה על דמם השפוך של היהודים בהר חברון. מוכתר הכפר עמד בעקשנות בעדותו על כך כי מספר ההרוגים עמד על 145. ההיסטוריון הפלשתיני אל גוועד העריך כי נטבחו בין 100 -200 איש. קמ"ן גדוד 151 קבע בדוח סודי-פנימי כי נספרו 120 הרוגים.

יגאל אלון ראה במעשה בדווימה נקודת שפל במוסר הפלמ"חי ויחד עם יצחק שדה תבעו חקירה רחבה בעניין. אלון זעם שהנושא הגיע לדיון באו"ם ופקד על חטיבה 8 לקבור את הטבוחים במו ידיהם. מהדוח של התובע הצבאי של חזית הדרום עולה כי תיאורי האונס הוכחשו. כך גם נמחקו טענות על נקמה שבוצעה כביכול על-ידי חיילי לח"י, וכן הוכחש הסיפור כי נמצאו בבתי הכפר מכתבים מטבחי חברון שהציתו את יצר הנקמה.

מהמסמכים הוברר לדעת החוקר כי אלון ושדה הסתייגו מהתנהגות החיילים יוצאי צפון אפריקה ואחרים שלא עמדו ברמה המוסרית המקובלת. בפברואר 1949 הוכרזה חנינה כללית לכל חיילי צה"ל ולכן תביעתם של שרי מפ"ם להקמת ועדות חקירה נדחתה. על-אף זאת ביקש בן-גוריון מחיים שפירא לחקור בנושא אך הממצאים מעולם לא פורסמו ואיש לא הועמד לדין.

לדעת פפה, בהסתמך על עבודות של חוקרים פעולת החרמת הקרקע מהפליטים הייתה בעצם המשך פעולת הטיהור האתני. לטענתו, קרוב ל-5 מיליון דונם קרקע מעובדת של הבדואים והכפריים הוחרמה לטובת ההתיישבות היהודית וערכם נאמד אז ב-70 מיליון לירות שטרלינג. בערכים של היום (שנת הוצאת הספר) זה בערך שני מיליארד ומאה מיליון שטרלינג. להערכת פפה בתקופת המלחמה נעשו כ-31 מעשי טבח שניתן להצביע עליהם ויש מסמכים על כך בארכיון צה"ל.

84 אחוז מהמגורשים/פליטים היו אז ילדים מתחת לגיל 16, נשים הרות, אימהות מיניקות וקשישים מעל גיל 60. בסיכום כתב החוקר:" בעבר הציבור לא הכיר במונח "נכבה"...אבל, בתהליך ארוך, ככל שיהיה, של הכרת הציבור היהודי בזהותו ומהותו המתנחלת במולדתו של עם אחר, וכי השנים שעברו, יחייבו גם את המתיישבים וגם את המקומיים הילידיים למצוא מסגרת פוליטית דמוקרטית שוויונית, שתאפשר הכרה בטיהור האתני ופיצוי קורבנותיו בין על-ידי שיבתם לארץ, ואם לא יחפצו, בפיצויים".

בעת מלחמה ובסיומה תמיד עולות השאלות הבאות: האם בעת הקרבות נעשו מעשי טבח כנגד אוכלוסייה אזרחית? האם הייתה "מדיניות מוכוונת מלמעלה" של טיהור אתני או היו אלה התפרצויות מקומיות של קבוצות בלתי נשלטות? האם מעשי הטבח סייעו למדינה הצעירה בקרבות (באמצעות בריחת המוני ערבים)? יתר על כן, עולות גם שאלות נוספות כמו באיזו מידה מפקדיו של הצבא, ראש הממשלה ושריו, העילית האינטלקטואלית ועוד ידעו על האירועים והעזו לצאת בגלוי כנגדם?

צרור אחר של שאלות קשור במעמדם של בני משפחות הטבוחים, מעמדו של הרכוש שנותר מאחור, זכות בני משפחות הטבוחים להיכלל במסגרת הפליטים הזכאים אי-פעם בעתיד לפיצויים או לחזרה למולדתם. ניתן להשיב לשאלות אלה בתנאי שנסכים מראש שניסיונו של פפה להפריך מיתוסים הוא שטחי במידה מסוימת, אינו נוקט עמדה מאוזנת ומטרתו לכאורה היא להוכיח כי הצבא הישראלי שלחם בשנת 1948 היה צבא לא מוסרי. הוויכוח הוא כמובן על "הפרשנות". פפה מביא מסמכים ותעודות המוכיחות לכאורה כי הייתה מדיניות מוכוונת של "טיהור אתני" שהובנה בלא צורך לכתובה ולדון בה.

אין ספק שהספר מנסה להתמודד עם הצד המוסרי של המלחמה, של הטיהור האתני ובאשר לזיהוי עמדות המדינאים והמפקדים בכל אשר קרה בשטח הדרום והנגב. העובדה שבספר לא מוצגות עמדות של חוקרים אחרים מקשה על שיפוט הקורא והתחושה היא שפפה ניגש לבעיה כמי שמראש קבע את עובדת הטיהור האתני ועתה נותר רק להציג מסמכים המוכיחים זאת.

העובדה שהסכסוך הערבי-יהודי עדיין קיים ברמה הפוליטית ומעורר לא פעם עימותים במיוחד בשאלות רגישות כמו טיעון לטיהור אתני ולהחרמת רכוש וקרקעות כולל גירוש פליטים אל מעבר לגבולות. התשובות הראליות לשאלות אלה לא ינתנו מקריאה בספרו המאתגר של פרופ' פפה אלא ביכולת של שני הצדדים להידבר ולהגיע להסכמות במחלוקות אלו. על-אף כל שנאמר, מומלץ לקרוא בספר הכתוב כהלכה.