הדירה של רוזה כבעיה

בחירת הקאסט למחזה כאן צלחה להפליא. סנדרה שדה, שחולקת את התפקיד עם רבקה מיכאלי, היא האם הזקנה, שיכולה להטריף את בניה במאניירות שלה. הפער בין הדורות אינו המכשלה היחידה. הבן האהוב ביותר עליה רון, אותו משחק רון ביטרמן בכזו כנות, הוא רופא שאמו תומכת בו מבחינה כספית כשהוא נצרך. לעומת זאת, לבן השני, גדי, אותו ממלא מולי שולמן בהמון חום ורגש עד כי הוא גורם לכל צופה להזדהות עמו כליל, לבן הזה אינה מוכנה להעניק מרכושה. ולו אפילו רק למשכן את דירתה בעבור הלוואה מהבנק. האפליה בין הצאצאים קיימת במשפחות רבות, וחבל. והיא ממשיכה להתקיים גם לאחר מות הבן הרופא, כשהאם מדמיינת שהוא עדיין חי.

המעמדים בהם היא מתנהגת כאילו הדמיונות שלה הם מציאות, מהווים את הפן הסוריאלסטי-חלומי במחזה. בעוד החלקים המציאותיים טובלים בנסיונותיו הנואשים של גדי להחזיר אותה להווה, למציאות. סצינות רבות בהצגה מצחיקות עד בלי די, במיחוד סצינת הגנבים הפורצים לדירה.
טלי שרון, כאשתו-אלמנתו של רון, מקסימה ונוגעת ללב. כך גם מוסיפים צבע וחיים למחזה דמויות השוטרת והשוטר, איתי צ׳מה כשוטר, כגנב, כשליח וקונה עתידי לדירה.

אדווה עדני מלבבת כעורכת הדין הנודעת לאה מזעקי; היא מרשימה מאד, וחלקה בליבוי דמיונה של האם בעל חשיבות לסיפור. עיצוב הבמה החכם של סבטלנה ברגר, המשתלב עם חלקו שברקע עם הקיר העמוס בספרים ושכיות חמדה מול הרצפה ומיעוט פרטי הריהוט הדלים – עיצוב זה מקביל לכפילויות מצבי הנפש והמהפכים המוצגים על בימת תיאטרון באר שבע.

נסיונן של המחזאיות מהעבר שלהן היה נדבך חשוב בסיפור. אך גם כך הרקע הזה מוכר לרבים, ואין כמעט מי שלא זכה להפוך מבן להורים, לאביהם בהתבגרם ובשינוי מצבם הרפואי או הנפשי. זוהי בעיה הרובצת על רבים, וחלק מהציבור ההופך למטפלים עושה זאת מתוך אהבה, כמו מולי שולמן בהצגה, אך חלק אחר מתכחש מתוך חשבונות אישיים וטינה מצטברת שלא הצליחו להשתחרר ממנה, וחבל. כי כולם מגיעים בסוף לשם.

הצגת הדירה של רוזה היא קומדיה המתבססת על מצבי אנוש לא מצחיקים, עם מבט אוהב אנושי וחם. לא רק בידור וצחוקים, אלא הרבה תעצומות נפש ומשחק משובח הודות לבימוי של איה קפלן, התלבושות של יהודית אהרון, עיצוב התנועה של עמית זמיר והמוזיקה של אבי בנימין. הצגה המיועדת לכל.