|   15:07:40
דלג
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
ניכיון שיקים - יתרונות וחסרונות
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!

פריסקופ של צוללת דוממת

כבר 18 שנים שצבי גיל, עיתונאי, סופר וממייסדי הטלוויזיה הישראלית, מפרסם את הבלוג "זרקור" לכבוד הפוסט ה-1,000, שהתפרסם לא מכבר, שיחה על שידור ציבורי, רשתות חברתיות, מנהיגות, אינדיווידואליזם וזכרון השואה
21/06/2021  |   אורי ברוכין   |   יומני בלוגרים   |   תגובות
צבי גיל [צילום: יוטיוב]

"עם כל הפנוכו"
כשרציתי לעשות סרט על הטלוויזיה הישראלית, מנכ"ל הרשות, טומי לפיד, עצר אותי. הוא טען, ובמידה רבה של צדק, ש'גם ככה רוצים לאכול אותנו והפקת סרט על הטלוויזיה 'עם כל הבפנוכו' - תקים זעקה גדולה, ואתה הרי רוצה לעשות סרט שלא יסתיר את הבעיות', כך טומי בחיוך הסרקסטי שלו.

מסע נגד השדרים
לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977 כאשר הימין עלה לשלטון, החל מסע נגד השדרים, תוך תיוגם כאנטי-לאומיים, 'סמולנים', והתוצאה הייתה הפיכת מוסדות הרשות לשלוחה ממשלתית של משרד ראש הממשלה. בייחוד בעידן נתניהו.

דיסאינפורמציה
במציאות כיום, באופן כוללני מאוד, הייתי אומר כי המדיה על כל זרועותיה ושלוחותיה, למעט חריגים כמו הארץ, מהעיתונות המודפסת ועד המקוונת, היא בדרך כלל ים של דיסאינפורמציה.

הרשתות החברתיות
אל החותרים תחת אושיות הדמוקרטיה נוספו בעידן החדש הרשתות החברתיות. בצביעותן המסנוורת ובשאיפה הבלתי נדלית לצבור הון, טוענות שהן בסך-הכל מעבירות את המסר בחברה דמוקרטית, בשעה שבאמצעותן מופצים שקרים שקהלים שונים מאמצים אותם כעובדות.

חלופה לא מלבבת
אף שהרשת החברתית או הסמארטפון משמשים לעתים קשר מעולה בין אנשים, למטרות מסוימות, בעיקר מיידיות, אני רואה בהם חלופה לא מלבבת לשיח האנושי. זה לא כפר גלובלי, אלה רחפנים בחלל.

חברה ערכית
אם היו אומרים לי שמדינת ישראל, מסיבה כלשהי, תהיה מדינה טוטליטרית - קומוניסטית או פשיסטית, או לחלופין מדינת הלכה - לא הייתי בא אליה. כי הציווי או הלקח השני מן השואה היה חברה ערכית, הומניסטית ודמוקרטית.

עופות החול
אלה היו עופות החול שעלו מן האפר ויכלו למצוא מנוחה ומרגוע בכל מקום בעולם והם בחרו בארץ ישראל, לפני מלחמת העצמאות, ובישראל אחריה. בבואם אל העיר הם באו אל הכפור בקבלת פנים שהייתה צירוף של ניכור וחמלה, ללא עבודה וללא קורת גג.

צבי גיל הוא אוצר לאומי, אך עם זאת לא רבים בציבור יזהו את שמו. לגיל רקורד תקשורתי שהיה מאפשר לו לקבל במה בכל אתר חדשות, אבל מזה קרוב לשני עשורים הוא מעדיף את החופש המערכתי שבכתיבת בלוג עצמאי. הוא אחד הכותבים הוותיקים בבלוגוספירה, תרתי משמע, וכשריד שואה, נציג של עולם הולך ונעלם.

הכרנו לראשונה בקיץ 2003, כאשר פנה להשתתף כבלוגר בפרויקט הבלוגים "רשימות". הוא היה זקן הכותבים בפרויקט. כמעט 18 שנים חלפו מאז, וגיל ממשיך וכותב בבלוג שלו, "זרקור", בחריצות ונחישות מעוררות התפעלות. סגנונו רחב יריעה ובעל פרספקטיבה היסטורית. הוא מלא אהבה וביקורת כלפי המדינה והחברה אם ווה. אם למֶמוּאָר שלו קרא "גשר של נייר" (הוצאת משרד הביטחון, 1996), נראה שהוא ממשיך לבנות גשרים דיגיטליים. למרות שלעתים הוא עוסק בפרקים מן העבר, הבלוג שלו אינו אנדרטה. הוא מפעל חיים שוקק.

בימים אלו נכתב הפוסט ה-1,000 בבלוג בעוד גיל עצמו חגג זה מכבר את שנתו ה-93. היה נראה לי ראוי לראיין אותו לכבוד אבן הדרך הזאת.

אתה מוותיקי רשות השידור והסיפור האישי שלך שזור בהתפתחותה. כיום אנשים עם נטייה לתקשורת מתבגרים בעולם ספוג מדיה דיגיטלית וכמעט בלתי נמנע שיגלו את זיקתם לתחום. איך התגלגלת אתה לעיתונות?


אני עיתונאי 68 שנים, אפשר לומר ברצף. התחלתי כמשכתב ביומון בשם "זמנים", היומן הראשון בעברית בירושלים בשנת 1953. זאת בשעה שכל העיתונים העבריים יצאו בתל אביב ואילו בירושלים היה ה"ג'רוזלם פוסט" באנגלית. בראש מעיניי עמדו לימודי אקדמיה וצריך הייתי להתפרנס. העבודה בעיתון, שהיא בעיקר בשעות הערב והלילה, איפשרה לי ללמוד ביום. בעיתון התקדמתי להיות עורך עמוד אחרון ולימים עמוד ראשון. מכיוון שלמדתי מדעי מדינה ויחסים בינלאומיים, עם הזמן פרסמתי גם כתבות ופרשנות מדיניות.

כשהמערכת עברה לתל אביב התקבלתי כעורך חדשות בקול-ישראל, ועם סיום הלימודים לתואר ראשון גמלה בליבי החלטה להתקדם במדיה. מכיוון שבשירות השידור הממשלתי ההתקדמות הייתה תלויה בעיקר בקשרים פוליטיים, או בסבלנות של ישיבה ממושכת על כיסא, ולי היו סיכות בישבן, פניתי להמשך הלימודים והתקבלתי ללימודי תואר שני ב-NYU, ניו-יורק, בחוגים סוציולוגיה ותקשורת המונים. בסיום הלימודים הוצעה לי מלגה חלקית לדוקטורט אבל מנהל החדשות בשירות השידור, ארי אבנר, פיתה אותי לשוב כדי לקבל את ניהול מערכת החדשות של קול-ישראל בתל אביב.

השתכנעתי, כי שאפתי לשדרג את מערכת חדשות הפנים ודיווח הרפורטאז'ה. לאחר ארבע שנים בתל אביב, שבמהלכם ריכזתי פעילות של משלחת אונסקו שבאה לבחון את היתָּכנות הטלוויזיה בישראל, נשלחתי כשליח וככתב של שירות השידור לצפון אמריקה, כשמקום מושבי הקבוע בניו-יורק. משם נדדתי בארה"ב ובקנדה במשך שלוש שנים וחצי. בשובי שימשתי זמן קצר רכז מערכת החדשות של הטלוויזיה. לאחר מכן הייתי שנה וחצי דובר רשות השידור והממונה על קשרי חוץ. בשנת 1971 התמניתי למנהל חטיבת החדשות והספורט של הטלוויזיה הישראלית, תפקיד שנמשך שלוש שנים. במהלך כהונתי, הייתה זאת הפעם הראשונה שטלוויזיה בארץ סיקרה מלחמה. מלחמת יום הכיפורים, ואת הבחירות לכנסת שלאחריה.

עם סיום תפקידי כמנהל החדשות הפקתי וביימתי סרט תיעודי שנועד לתאר לציבור הצופים את המורכבות של המדיום החזותי בהשוואה לזה הכתוב והקולי. הסרט, "סטטוסקופ לא עושה חדשות", מלווה את העשייה הטלוויזיונית היומיומית דרך עיניו של כתב בכיר. הפקתי וביימתי עוד סרטי תעודה בעיקר למשדר "מבט שני", אך כשרציתי לעשות סרט על הטלוויזיה הישראלית, מנכ"ל הרשות טומי לפיד עצר אותי. הוא טען, ובמידה רבה של צדק, ש"גם ככה רוצים לאכול אותנו והפקת סרט על הטלוויזיה 'עם כל הבפנוכו' - תקים זעקה גדולה, ואתה הרי רוצה לעשות סרט שלא יסתיר את הבעיות", כך טומי בחיוך הסרקסטי שלו. התוצאה הייתה ספר על תולדות הטלוויזיה הישראלית בשם "בית היהלומים", על שם בניין רשות השידור ברוממה בירושלים, שיצא בספריית פועלים ב-1986.

מאז עברו מים רבים בירקון, מהם מזוהמים ואף רעילים. לירושלים אין נהר אבל יש בה תעלות עִליות ומחילות תחתיות, שבהם זורמים, בין השאר, פוליטיקה, דת ותככים ממסדיים וכיוצא באלה, מהם מעלי ריחות רעים.

האם אני שומע נימה של אכזבה לגבי המצב של המפעל התקשורתי שהיית חלק ממנו?

אין רשות שידור מערבית שנבנית על-פי תמ"א 38. אמרתי תמיד ואני חוזר ואומר זאת היום, כי לא היה שום פגם בחוק רשות השידור משנת 1965. ניתן היה להכניס בו תיקונים כפי שעשו ב-BBC ובשרותי שידור ציבוריים במקומות אחרים בעולם. הבעיה הייתה והינה בביצוע החוק, כמו בביצוע חוקים אחרים במדינת ישראל, או נכון יותר - בהעדר ביצועם. בהבדל שרשות השידור הייתה אמורה להיות כלי מרכזי במתן ביטוי לדעות שרווחות בציבור ומסיבה זאת היא הייתה חשופה גם לדעת הקהל וגם לפוליטיקאים.

בכל מקום מתמנים חברי ועד מנהל או נגידים לגופים הציבוריים של המוסד על-ידי ממסדים פוליטיים, אלא שאלה ברגע שהם ממלאים את תפקידם ברוח החוק ובלשונו הם נהפכים לנאמני הציבור כולו. החוק במקור היה קשור לממסד של הרשות המבצעת והמחוקקת, בסוגיות האגרה, התקציב ועוד, אבל מדיניות השידורים הייתה בלעדית למוסדות הרשות. החוק אומנם חוקק בתקופה שבה לוי אשכול היה ראש ממשלה, אדם נוח לבריות ואיש בעל סובלנות, אבל הטלוויזיה התחילה לפעול בתקופת גולדה מאיר. מאיר, בשל ענייני קואליציה, ביקשה בכל כוחה לעכב את המעבר מארבעה ימי שידורי טלוויזיה לשבעה ימים, כדי שלא יהיו שידורים בשבת ולא תתעורר מורת רוחן של המפלגות הדתיות.

בוועד המנהל ובמליאה היו נאמני וממוני מפלגות הקואליציה, לאמור נציגי מפא"י, אחדות העבודה ומפ"ם. אבל הנציגים האלה בראשות נציג מפא"י, ד"ר חיים יחיל, יו"ר הוועד המנהל - סגנו, נציג מפ"ם, הסופר נתן שחם; נציג אחדות העבודה הסופר חנוך ברטוב וחברי האופוזיציה - אמרו "לא"! לגולדה, חרף הפצרות ואיומים. ואז, כפי שתיארתי בפירוט ב"בית היהלומים", שילוב מרתק של הליך ביוזמת אזרח, דרך עורך דין ממולח וכלה בשופט בבית המשפט העליון, הביאו לפתיחת השידורים בערב שבת ובכל ימות השבוע כפי שהחליטו המליאה והוועד המנהל של הרשות. החלטה תקדימית זאת גובתה על-ידי בית המשפט העליון. זה היה הליך קונסטיטוציוני, אילו נציגי הציבור בהמשך היו דבקים בעקרונותיו.

אולם לאחר המהפך הפוליטי בשנת 1977, כאשר הימין עלה לשלטון, החל מסע נגד השדרים, תוך תיוגם כאנטי-לאומיים, "סמולנים", והתוצאה הייתה הפיכת מוסדות הרשות לשלוחה ממשלתית של משרד ראש הממשלה. בייחוד בעידן נתניהו. הריקבון והשחיתות פשטו ברשות בכל הדרגים: הביצועיים, הציבוריים והמקצועיים, עד כדי ריב ומדון תוך מסע הכפשות הדדי בין הממונים מטעם השלטון במוסדות הרשות לבין הממונים המקצועיים והניהוליים, גם הם על-ידי הממסד.

הריקבון העמוק שהעלה צחנה, הביא את הממשלה לפירוק הרשות. במקומה קם תאגיד השידור הציבורי כאן. מה שקרה בשלבי ההקמה היה תסריט שחזר על עצמו. ראש הממשלה התנגד לשידור ציבורי שאינו משרת אותו ואילו החוק החדש בעצם לא ענה על הכמיהות שלו. ומרגע הקמתו ביבי התנכל אליו. מבחינתו רצויים יותר שידורים מסחריים שם הרייטינג קובע והופעת ראש הממשלה שייכת לרייטינג.

לתאגיד כאן עמדה אלת המזל. בשלב הראשון, האירוויזיון, למרות שאת 70 מיליון השקלים לכיסוי האירוע הממשלה ניאותה לתת כהלוואה בלבד. האלמנט השני שעמד לכאן, ואוסיף, בינתיים, היה פנדמיית הקורונה והעיסוק של ראש הממשלה בשרידות שלו לנוכח המשפט נגדו. כאן מצטיין בתחום הסדרות הודות לשיטת ההתקשרויות עם בתי הפקה טובים. להערכתי הוא הטוב שבערוצים. בחדשות הוא משתדל להיות קורקטי, אבל כך או אחרת, השידור הציבורי לא זכה לעידן זהב חדש כפי שהיה בשנות השבעים.

אז שורדים איכשהו, אבל מה הלאה?

מה שקרה בנובמבר 1993 עם הפעלת הערוץ השני המסחרי גרם לערעור שתי אבני יסוד בתובנה של המדיה שהיא, במישור החברתי-תרבותי - משולש של מסר-מדיה-מחשבה (media-message-mind). אותם 85% של צופים בשעות השיא של "מבט", לא תורגמו לסך הכל של הערוצים הציבורי והמסחריים. סך הצופים בכל מהדורות החדשות לא הגיע אף ל-60%.

פרופסור אליהוא כץ, שאני רואה בו אחד ההוגים הגדולים בתחומי החברה והמדיה, מסביר זאת בכך שהחדשות בטלוויזיה הממלכתית ציבורית איכשהו נתפסו כהד לאומי, "מדורת השבט". ברגע שקמו לה מתחרים והצופים פוצלו זה כבר לא היה אותו "קול מן ההר". כאשר אין מדורת השבט וכל אחד צופה בדברים אחרים או באותם דברים בערוצים אחרים, גם הרב-שיח משתנה. בעקיפין זה השפיע גם על השיח הדמוקרטי. במיוחד כאשר עם הזמן - הצורה גברה על התוכן.

המדיה על כל שלוחותיה נגזרת מן המציאות החברתית-פוליטית. אם הרקמה הזאת נפרמת היא פוגעת אוטומטית בשיח הציבורי. הוא הופך קוטבי והמדיה על כל זרועותיה נותנת לכך ביטוי. היסטורית, המדיה בישראל נתפסת כנוקטת עמדה. אלא שהפעם החלוקה אינה בין תנועות אידיאולוגיות אלא בין מפלגות שמונהגות על-ידי אישים, תופעה שנעדרת סממן דמוקרטי מובהק. כל עוד המצב הזה יימשך ומי שיקבעו את המדיניות יהיו אישים ולא הנהגות, אינני רואה סיכוי שהדברים ישתפרו.

עם השינויים שאתה מתאר, האם התקשורת עדיין מעצבת את החברה הישראלית או רק משקפת אותה?

להערכתי התקשורת אף פעם לא עיצבה את פני החברה הישראלית, או למעשה כל חברה. איני טוען שהיא הייתה נעדרת השפעה, בייחוד כשמדובר בעיתונאות נשכנית. בנסיבות מסוימות כאשר הזמן בשל ויש תחושת מועקה כבדה בציבור, התקשורת יכולה להעצים עמדות פוליטיות ולתת את הדחיפה האחרונה למהפך פוליטי.

לדוגמה, אחרי מלחמת יום הכיפורים כשדעת הקהל הייתה ביקורתית ביותר נגד הממשלה, אפילו תוכנית סאטירית כמו "ניקוי ראש" הוסיפה לתחושת המיאוס הציבורית. ראש הממשלה היוצאת יצחק רבין אף אמר זאת במפורש: נפלנו בגלל "ניקוי ראש". רוצה לומר כי בתנאים מסוימים במישור הציבורי הרחב או לגבי נושאים ספציפיים שנחשפים על-ידי עיתונאים בעלי יושרה ומהימנות מקצועית, יש לגילויים השפעה. בשאר הזמן, "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". זה באשר להיבט העקרוני.

במציאות כיום, באופן כוללני מאוד, הייתי אומר כי המדיה על כל זרועותיה ושלוחותיה, למעט חריגים כמו הארץ, מהעיתונות המודפסת ועד המקוונת, היא בדרך כלל ים של דיסאינפורמציה. מוזנת בראש וראשונה על-ידי פוליטיקה ופוליטיקאים ב"כאילו חדשות", כאשר צורות ועיצוב מאפילים על תכנים.

עם זאת, ישנם איים של עיתונאות תחקירית נאמנה לעקרונותיה ואמינה לקוראיה, למאזיניה או לצופיה. מה שקורה הוא שהעיתונות המסורתית הכתובה והמשודרת ניזונות, בין היתר, מן הרשתות החברתיות, שבהן הקומוניקציה מבוססת בעיקר על אשליה קוגניטיבית: דימויים סטריאוטיפיים, קוטביות - כשמאחורי כל זה קונגלומרט כלכלי אדיר בעל משאבות כסף בלתי נדלות.

זאת כאשר בצד החלקים האינפורמטיביים, או ה"משפחתיים" המזויפים כמו בפייסבוק, האלגוריתמים משחילים את הפרסומת המוכרת למשתמש, שוב ושוב, מוצרים, לרבות ידיעות פוליטיות. בישראל, ובאמריקה בעידן של טראמפ, היה משהו מיוחד בתופעות של התקשורת והממסד. בשני המקרים אמצעי המדיה ברובם היו ביקורתיים כלפי טראמפ וביבי ובשניהם גם טראמפ וגם ביבי יצאו נשכרים פעמיים. פעם כאשר צייצו או הופיעו והשמיעו את קולם כמנהיגי ממשלה שנמצאת כל הזמן בחדשות. והזכייה השנייה לטנטית יותר: הוכחת ה"עובדה" כי התקשורת היא שמאלנית - דבר ששימש את הבייס של שניהם.

אבל המדיה בישראל הוסיפה חטא על חטא בכך שהיא לא הראתה שיקול דעת, או שהראתה שיקול דעת של רייטינג. כאשר ראש הממשלה ביבי בחר בפריים טיים שוב ושוב לתת מופע שנע בין קומי לטרגי, ולא היה מדיום אחד עם חוט שדרה שאמר: "אנו לא משדרים את זה, או נשאיר זאת לסוף המהדורה, לקינוח פיקנטי".

קל וחומר בעידן הדיגיטלי, ובפרט ברשתות החברתיות. כאן התהווה צירוף מסוכן של הון שלטון ומדיה. בפוסט משנה שעברה, "לכודים ברשת", עסקתי באופן בו שקרים ומסרים רעילים מופצים ברשת באופן ויראלי. הציבור אינו מודע ולא ער מספיק לסכנה הטמונה לדמוקרטיה. אל החותרים תחת אושיות הדמוקרטיה נוספו בעידן החדש הרשתות החברתיות. בצביעותן המסנוורת ובשאיפה הבלתי נדלית לצבור הון, טוענות שהן בסך-הכל מעבירות את המסר בחברה דמוקרטית, בשעה שבאמצעותן מופצים שקרים שקהלים שונים מאמצים אותם כעובדות. זה הגיע לשיא במערכת הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב, אבל זה קורה גם באירופה וגם אצלנו. זוהי מציאות אורווליאנית.

האם יש דברים שאתה, ממרום שנותיך, מרגיש שאתה רואה ולדעתך רוב הצעירים מחמיצים?

אדם בגיל שלי רואה את הדברים במרום שנותיו כמו מגובה שיוט של מטוס בשמיים לא מעוננים. מלמעלה רואים פסיפס צבעוני יפה ולמטה זה מראה שונה לחלוטין. כך לדוגמה ראיתי את האי זנזיבר. איזה קליידוסקופ מרהיב. למטה זה היה סיפור אחר לגמרי. דרכי עפר, חושות ובקתות ללא חשמל, אנשים יושבים בקבוצות, מהם מובטלים, או נוסעים ברכבים מתפרקים. דברים שצעירים רואים כהרי גורל ובשבילם הם כאלה, אתה אומנם מבין אותם אבל אליך הם לא מדברים. אני פעם הגדרתי את עצמי כ"פריסקופ של צוללת דוממת". רוב האנשים בגילי הם למטה.

אשר לשאלה שלך לגבי הדור הצעיר, לדעתי ביסודו הוא לא פחות ערכי מכפי שהיה. אבל כל מה שהוא רואה במציאות החברתית והפוליטית מביא אותו לידי ציניות. חסרים לו שני דברים שפעם היו אולטימטיביים או חשובים מאוד. רעיון ואתגר ציבוריים ומנהיגים בעלי השראה. בהעדר שני אלמנטים חשובים אלה, מוקד העניין של הדור הצעיר הוא עבודה טובה שממנה הוא יוכל להתפרנס ואם אפשר לעשות הרבה כסף. הכסף, כמעט, עונה את הכל. והוא מוכן לנדוד בין יבשות כדי להגיע לזה. זה מין נוודות מודרנית. אתה נודד עם הבית, כמו צב אך במהירות אדירה.

מה מקומה של המדיה הדיגיטלית בישראל? אתה עוקב אחריה?

בכל הנוגע למדיה הדיגיטלית, ישראל היא לא ארצות הברית אבל השיטה היא זהה. אנו עדיין שבט קטן שבו ניתן להפריך ידיעות זדון לפחות בקרב אנשים שמוכנים להאזין. שכן לגבי אלה שיש להם נטייה להאמין לכזבים - שום עובדות שכנגד לא יועילו. הם כבר קבעו אותן.

אשר לי, בכל הנוגע למדיום החזותי, כמעט הפסקתי לצפות במגזינים של החדשות. מסיבה פשוטה. אין במהדורות כל חדש, רובן לא מעניינות. הן משוכתבות ומולבשות לפי צווי האופנה. אינני מזלזל בצורה או בעיצוב כל עוד אלה לא העיקר אלא לבוש. אם ישנן כתבות תחקיר מעניינות אני צופה בהן. אני מאזין יותר לרדיו, ובעיקר אם יש תכנים ראויים. ואם יש כאלה, אין מדיום כמו הרדיו שבו המסר הוא נטו. ואם הוא מבריק אז זהו חג לאוזן.

אבל ייתכן שהסיבה העיקרית להעדר עניין גדול יותר באמצעי המדיה החדשים היא סובייקטיבית. גם לאחר שחציתי את ה-90, אני די עסוק. לפני שנה סיימתי כתיבה ועסקתי בהוצאה לאור של רומן היסטורי בשם "זוהרה", לאחר מכן עסקתי בהעברת ספרי הביוגרפי, "גשר של נייר", לגרסה דיגיטלית. גם הפוסט השבועי בבלוג הוא אתגר שצורך זמן. ככה שכמעט שעתי לא פנויה לעקוב אחר הטרנדים החדשים בתקשורת.

למדנו גם על רשתות תקשורת ואתרים שנחשבו לטובים ופופולריים אבל היו מושחתים עד לשד עצמותיהם. בכך לא משתמע שכולם הם ככה. אבל רובם משובצים ומשובשים בפרסומת ובאלגוריתמים בדומה לרשתות החברתיות. הרושם שלי לגבי האפקט של המדיה הדיגיטלית הוא גוש של מידע, חשוב ותפל מעורבבים יחדיו, שרץ במהירות ה"וויש" על מסך הסמארטפון. לעתים הוא מטאורי, מאיר ונעלם, לעתים הוא נשאר זמן מה עד שמופיע משהו "חם" חדש. איני מרבה לעקוב אחר אתרים אלה אלא נתקל בהם.

אף שהרשת החברתית או הסמארטפון משמשים לעתים קשר מעולה בין אנשים, למטרות מסוימות, בעיקר מיידיות, אני רואה בהם חלופה לא מלבבת לשיח האנושי. זה לא כפר גלובלי, אלה רחפנים בחלל. לעתים קרובות האדם יידע יותר מה שקורה בקוטב הצפוני מאשר אצל השכן שלו. זאת היא התוצאה של האוניברסליזציה הקיצונית, אשר הריאקציות נגדה הביאו בין היתר לתופעות לאומניות, גזעניות, בצורת הפופוליזם של טראמפ בארה"ב, או בולוסונארו בברזיל ואורבאן בהונגריה. גם אצלנו איננו נקיים מזה. ערוצי מדיה שמופעלים על-ידי קונגלומרטים בינלאומיים גנבו, יחד עם כספך, את הדבר שהכי חשוב לאדם, והוא האני שלו.

לפני כמעט 18 שנים החלטת לפתוח בלוג. מה עובר בראשו של איש תקשורת ותיק כמוך, שיכול ודאי לקבל במה איפה שרק ירצה, שמביא אותו לצעד כזה? ועוד אחרי זה להתמיד ולפרסם כ-1,000 פוסטים, כמעט מדי שבוע?


אמת, הוצע לי על-ידי אתר גדול לפרסם בלוג שבועי באחד משני הנושאים: תקשורת או האוכלוסייה המבוגרת. אני חושב ששני הנושאים חשובים ויכולתי לעסוק בהם. אבל אז זה היה נוטל ממני את העצמאות שלי והיכולת לעסוק בנושאים שאני רואה לנכון.

אם נבקש להצביע על מוקד, על איזו פרדיגמה בחברה הישראלית, כפי שזאת מוצאת ביטוי בפוסטים שלי, יהיה זה הדגש על הפרט. הפרט במרכז ההוויה. הזרקור שלי מאיר את הפרט כל אימת שזה נוגע לו, ולטעמי כל שנעשה בארץ וגם בעולם נוגע לו. בחברה הישראלית, מראשית היישוב בשלהי המאה ה-19, מקומו של הפרט בשליחות ובשרות הקהילה. היישוב ואחר כך המדינה היו הראשית והתכלית. גם היום הסיסמה של בני גנץ היא ש"ישראל מעל לכל". הפרט אובֵד. אני לא מקבל זאת. ואני צמוד לתפיסה זאת מאז בואי לארץ כשריד שואה, בנובמבר 1945 כחצי שנה לאחר המלחמה, ואחר כך בשירות צה"ל במלחמת העצמאות.

בצומת זאת של הקמת המדינה העניין לא נגמר בשבילי. שכן אם היו אומרים לי שמדינת ישראל, מסיבה כלשהי, תהיה מדינה טוטליטרית, קומוניסטית או פשיסטית, או לחלופין מדינת הלכה, לא הייתי בא אליה. כי הציווי או הלקח השני מן השואה היה חברה ערכית, הומניסטית ודמוקרטית. שכן גם הרקע לשואה היה פגיעה בערכים אוניברסליים ואנושיים כמו אפליה, רדיפות, פגיעה בזכויות הבסיסיות של הפרט, גירושים וחיסול. לא מדינת ישראל היא בעבורי תכלית אלא מדינה יהודית ערכית. אני לא פוטר את היחיד בחלקו למעשים או למחדלים של החברה. זאת גם אם יש הסבר, היסטורי, או אקטואלי למעמדו.

הפועל היוצא הוא כי בפוסטים אני לא עוסק רק במאקרו אלא גם במיקרו. אני מקדיש תשומת לב גם לקיום רשויות מקומיות, כחלק מן הפסיפס הדמוקרטי. בנסיבות הקיימות, בעיקר הפוליטית והריכוזיות, כאן הקהילה המקומית זוכה ליתר תשומת לב לבעיותיה ולצרכיה. אני נותן ביטוי למציאות, לדרכים העקלקלות שבהן הגיעה החברה הישראלית עד הלום, תוך הישגים אדירים, אך במחיר של התדרדרות בערכים כמו סולידריות שפעם אפיינה אותה. מאידך היא טרם הגיעה לבשלות של ה-grass roots בחברה דמוקרטית מתוקנת.

זמן ולמידה הם חלקים הכרחיים להגיע לדמוקרטיה אמיתית. כמובן שגם נסיבות ופוליטיקאים ממלאים תפקיד חשוב. עם זאת השורה התחתונה שלי היא כשירו של דוקטור שאול טשרניחובסקי "שחקי על החלומות כי באדם אאמין". ההמון מפחיד אותי.

אתה עוסק הרבה בנושא זיכרון השואה והתקומה. האם יש שינויים שהיית רוצה לראות באופן בו נשמר זיכרון השואה, בישראל ובעולם, בעיקר כשמספר העדים הולך ומתמעט?

ברוב הפוסטים שלי בנושא אני חוזר ומדגיש כמנטרה, כי בשעה שעל זיכרון השואה אין מה להוסיף או לגרוע, והיא הייתה ייחודית בכך שהכוונה של הנאצים הייתה השמדת עם, הרי המשמעות ההיסטורית והאקטואלית של צווי הזיכרון טרם נלמדו גם לא במדינת היהודים. לא ייתכן שמה שקורה בסין נגד המיעוט האויגורי המוסלמי במדינה, או רדיפת הרוהינגיה במינמאר, או מעשים דומים באפריקה, לא יזכו לתשומת לב בהקשר של השואה.

מסיבה זאת בפוסטים שלי אני טוען כי ככל שנפעל לאוניברסליזציה של השואה, עם כל הייחודיות שלה, ככה היא תונצח. זאת גישה שגם מדברת אל הדור הצעיר. אם נאמר לו כי הוא יכול לעשות דברים כדי שזוועה כזאת לא תישנה - יש לפניו אתגר ואני מאמין שהוא יעמוד בו.

יישום זה של לקחי השואה וזיכרון השואה תקף לא פחות במדינת היהודים, שבה לצערי השואה משמשת גם לצרכים פוליטיים ויש בכך זילות וכתוצאה מזה פגיעה קשה בזיכרון הקולקטיבי. ב-80 פוסטים בקירוב שאותם הקדשתי לשואה ולתקומה על כל היבטיה, דומני שאין כמעט פוסט שאני לא מדגיש אלמנט זה. עמלתי יותר מעשור כדי לצרוב בתודעה הציבורית את המסר ההומניסטי של "מנשר הניצולים", שהוקרא לראשונה בטקס המורשת הבינלאומי ב"יד ושם".

ההיבט השני היקר לליבי הוא תרומת הניצולים. מדובר בפנומן ייחודי. 450 אלף שרידים וניצולים. לא דומה לשום עליה שקדמה לה או שבאה אחריה. אלה היו עופות החול שעלו מן האפר ויכלו למצוא מנוחה ומרגוע בכל מקום בעולם והם בחרו בארץ ישראל, לפני מלחמת העצמאות, ובישראל אחריה. הם באו לארץ קטנה וענייה, מאוימת במעשי טרור מדי יום ביומו והתחום היחיד שבו יכלו להיקלט היה החקלאות - לאמור בקיבוצים, במושבים, בכפרים שיתופיים.

בבואם אל העיר הם באו אל הכפור בקבלת פנים שהייתה צירוף של ניכור וחמלה, ללא עבודה וללא קורת גג. אפילו מעברות לא היו לקלוט אותם. והם היו אלה שתרמו תרומה מכרעת לניצחון במלחמת העצמאות. בפוסטים אחרונים הבאתי נתונים בסוגיה זאת בראש וראשונה מההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה. היא קובעת שבראשית המערכה השרידים היוו מחצית מן הכוח הלוחם ובסיומה שני שלישים.

ואף על-פי כן הסיפור של תרומת ניצולי השואה למדינת ישראל, כמסכת, כיחידת לימוד, כאגף בפנתיאון הלאומי, לא סופר עד כה. היבטים שונים אכן מצאו ביטוי בספרים, באמנות, בסרטים, במוזיקה אך לא כמכלול, ועל כך אני מצר ומפנה תשומת לב בפוסטים שונים. בתרומת ניצולי שואה למדינה, לקהילות היהודיות ולעולם בכלל, אני רואה רנסאנס חדש שאין לו תקדים בהיסטוריה האנושית כשם שלשואה לא היה תקדים.

אלף פוסטים, שבאים לאחר קריירה רבת הישגים. מה עוד היית מאחל לעצמך? האם יש משהו שאתה מרגיש ש"לא הספקת" עדיין?

לשמחתי גם כיום כשעברו כמעט שני עשורים מאז התחלתי לכתוב ל"רשימות", אני חש, איך אומרים, שלא נס ליחי. יש לי קוראים טובים, מהם אני מקבל משובים וכשאיני מקבל משובים אני יודע, לפי לוח הבקרה בבלוג, שהם קוראים את הפוסטים או את חלקם. עם זאת חיי השתנו במהלך השנים האלה. במרס 2003 איבדתי את רעייתי, יהודית, היפה בנשים, אדריכלית פנים, שתכננה בין היתר את חדר הקבינט של ממשלת ישראל. בת 66 בלבד נפטרה מסרטן הריאה.

אתר ynet בחר באותה שנה כמה בלוגרים בולטים ואני ביניהם שיעלו את מה שהם רואים כאירוע מרכזי בחייהם, ובחרתי לשלב בין השבר האישי והשבר הלאומי. מכאן ניתן ללמוד שגם אז, לפני 18 שנה, לא הכל היה שפיר, ודאי לא אישית אבל גם לא לאומית. מאידך זה מלמד שגם במצבים קשים התגברנו ובאנו עד הלום ועדיין איננו בין החברות הרעות. וגם זה משהו.

הכמיהה שלי לגבי עצמי היא לסיים את המסע עלי אדמות, שנמשך מילדותי ונעוריי בפולין, דרך מלחמת עולם השנייה והשואה, העלייה לארץ, הקמת המדינה, שיקום המשפחה הנפלאה בארץ מיוחדת במינה - לסיים כמו אמי המנוחה, היחידה ששרדה איתי - פתאומית, באחד הבקרים כשרגל אחת מחוץ למיטה בדרך אל הצעדה היומית שלה.

ובינתיים הייתי רוצה לראות את המדינה שאהבתי ואוהב, ואליה באתי מאתרי הצלמוות, כעוף החול, והיא שנתנה משמעות לחיים ואפשרות לשקם את המשפחה הנפלאה שלי, חוזרת אל מסלול הערכיות והסולידריות. אם אפשר כחזון דוד בן-גוריון להיות "אור לגויים". חזון למועד. אסתפק אם תהיה אור ליהודים. כמו מה שעשינו עד כה: הקמת המדינה ליהודים, קיבוץ גלויות ומיזוג גלויות, חרף כל טיעוני הסרק שמועלים מן האוב. אם נצליח בזה נבטיח עתיד טוב לדורות הבאים.

תאריך:  21/06/2021   |   עודכן:  21/06/2021
אורי ברוכין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
יום שישי שעבר היה ראש חודש תמוז. היום הקדוש הזה, יום של חג שבו אנו הנשים מקבלות את שכרנו על כך שלא היה לנו חלק בחטא העגל, הפך אצלי בשנים האחרונות ליום של כאב וחוסר אונים. יום קדוש ביהדות, שבו במקום הכי קדוש ביהדות, נערך טקס שפוגע בעקרונות המקודשים ביותר של הדת היקרה שלנו.
21/06/2021  |  רינה אזולאי  |   יומני בלוגרים
אני מעריץ את אותם אנשים נהדרים המודאגים בקולי-קולות וצקצוקי מקלדת בשעה שערבים אומללים ומסכנים בעזה נפגעים בפעולות אלימות של ממשלת זדון (ישראל, מה חשבתם?) הפועלת במטרה לעצור או להפסיק את מטחי הטילים של החמאס, ויש אומרים שגם בכדי להרוג ערבים... ידוע לאותם אנשים טובים באירופה, באמריקה וגם בארצנו, שהחמאס הוא ארגון טרור, לא עלינו, והם מתעלמים בתום לב כי אין בליבם שגגה. ידוע גם שהטרוריסטים, המוגדרים שאהידים בצד שני, מפעילים מערכות נשק קטלניות בקרבת, בצמוד, בסמוך ובמחיצת תושבים תמימים לכאורה, זקנים, נשים וילדים, כדי לשגר מוות והרס, כדי להרוג יהודים ללא הבחנה. הכל במטרה לשחרר את פלשתין הכבושה. 'פלשתין' - זה שם רודף לארץ ישראל (א"י) הנרדפת. למנהיגים מוסלמים וערבים בכלל זה יש רישיון והיתר להרוג ולרצוח מיליוני ערבים השכם והערב, בוקר וערב, ואיש בעולם התרבותי אינו מוחה ואינו נוקף אצבע. אבל ברגע שצהל הורג פלשתיני אחד, מפריח בלונים או יונים, קמה בעולם סערת רוח תזזית ואַמּוֹת הַסִּפִּים והסניפים של האו"ם צורחות חמאס ומבקשות להעפיל על הגג של האג. וצץ גם ניצן הורביץ בערוגת האידיוטים המשומשים לתועלת הצדק העולמי.
21/06/2021  |  אורי שרגיל  |   יומני בלוגרים
רוב בני האדם אוכלים בשביל לחיות אבל יש גם מיעוט שכותבים בשביל לחיות. האחרונים עושים זאת לא רק בשביל להשתכר, אלא שעבורם הכתיבה היא כמו אוויר לנשימה, כמו אלכוהול לאלכוהוליסט. היבול הספרותי של פרופסור רקובר הוא ענקי. בשנת 2020 יצא לאור הרומן השנים-עשר שלו "מחול הרפאים", וזאת בנוסף למספר רב של סיפורים קצרים, ספרים ומאמרים רבים בתחום הפסיכולוגיה. לכן לא אתפלא אם גם בשנתו הוא כותב טיוטות, ראשי פרקים ודיאלוגים.
21/06/2021  |  שמעון גרובר  |   יומני בלוגרים
השבוע נגיד מזל טוב למזל החודש - מזל סרטן.
21/06/2021  |  צילה שיר-אל  |   יומני בלוגרים
בימים אלה מוגשים כתבי אישום נגד החשודים ברצח יהודים והחשודים בניסיון רצח יהודים, כתבי אישום נגד חלק מהמחבלים ששרפו בתי יהודים שהציתו עשרות רכבי יהודים, שהעלו באש בתי כנסת, ששרפו ספרי קודש, שביצעו לינצ'ים ופוגרומים ביהודים, שהשפילו, ביזו ושמו ללעג יהודים, שהטילו מורא ואימה על יהודים עד שהביאו לבריחת חלק מהמשפחות מבתיהם.
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
לאחר 170 ימי המלחמה, לא נסכים עוד שנכדינו ונכדותינו ישלמו בדמים אלה או בדמים אלה את מחיר הטפילות של החרדים
צבי גיל
צבי גיל
האירוע היה משהו ומישהו, נכון יותר מי שהם, שאני מלווה במשך עשרות שנים    היו שם כל המי ומי מבין מקימיי הטלוויזיה הישראלית ומעצביה בשעתה היפה
עידן יוסף
עידן יוסף
כ-900 אלף כרטיסי רב-קו עם יתרות בשווי עשרות מיליוני שקלים יופקעו מהציבור ויגיעו לאוצר המדינה    משרד התחבורה טוען שהמצב הנוכחי מקשה עליו טכנולוגית, אך בפועל "תורם" את כספי הנוסעים ל...
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il