איכה היינו אנו ובנינו ובני בנינו

'כל רודפיה השיגוה בין המצרים'. כל אימת שאני מגיע לראש חודש אב ניעור בי ביתר שאת וביתר עוז המבט המתבונן והחודר חומות וכתלים בבירת הנצח של העם היהודי. החורבן אשר מלווה את העם היהודי בכל מקום שהוא, בכל מצב בו הוא נתון, בכל מציאות, במשך אלפי שנים.

לא על שנאת חינם באתי לדבר, לא על קמצא ובר קמצא, ולא על אגדות החורבן. לא על ההשלכות בין אז להיום, לא על הגורמים לחורבן, לגלות, לסבל היהודי ולאש ששרפה ללא הבחן. באתי לדבר על הפך החורבן, הפך האש המאכלת, הפך החושך.

אני חוזר למחוזות ילדותי, אל חרדת הקודש ועוצמת הכאב של הוריי, שכניי, האנשים המבוגרים אשר בערב תשעה באב לאחר תפילת ערבית ישבו על רצפת בית הכנסת החשוך, כשפרוכת ההיכל מוסטת וקראו במנגינה מיוחדת את מגילת 'איכה'. את השקט ואווירת תפילת 'הנעילה' של יום הכיפורים, את הסנדלים, את החיך היבש, את הבגדים שהוכנו מבעוד מועד ובעיקר את השעות שאחרי התפילה, כשנשים וגברים הנמצאים בתחילת התענית ישבו בנפרד ברחובה של עיר וקוננו מרה על מה שהיה לנו. על שבימינו לא נבנה בית המקדש, על החורבן, קינות הנשים על החורבן, קינות שלא הבנתי מילותיהן בשפה הזרה אך מנגינותיהן התיישבו על מפתח הלב וסובבו אותו בכל מהלך הקינות.

ולמחרת היום עוד טרם שתעלה החמה היו גדודים גדודים עולים אל בית העלמין ובידיהם נרות נשמה ותחינות של געגוע. געגוע ובכייה על חורבנם האישי ועל החורבן הלאומי. חגם של המתים קראתי אז למסע הבלתי נגמר בין קברות הורים, בני משפחה, שכנים ומכרים. בית העלמין התעורר אל הזריחה ואורותיהם המנצנצים של נרות הנשמה הכריזו, תשעה באב היום.

כשזכיתי להינשא לאשת חיי, הבנתי בתשעה באב הראשון כמה האבל של בית אבי על החורבן היה מאופק. ראיתי את חמי היקר יושב על הרצפה בביתו, טרם שיצא אל בית הכנסת, שק לגופו, אפר מאדמת ארץ ישראל על עיניו, אפר שהפך לתחוח מנחלי הדמעות שזלגו מעיניו והוא סועד את סעודת החורבן, הסעודה המפסקת שני מאכלים בלבד. פגשתי את הכאב, הרגשתי אותו, הבנתי אז בעין מהו הגעגוע האמיתי לבית הבחירה, מהו כאב אמיתי על החורבן.

תמונות מעגלי הנשים המקוננות בשפה שלא הכרתי על בוריה, לצד מראה חמי המתאבל כפשוטו על חורבן ירושלים יצרו אצלי עד היום את חותם האבל הלאומי על חורבן בית המקדש. חוויה שלא הצלחתי, על-אף רצוני, להנחילה לילדיי בעוצמה שכזו.

השנה כבכל שנה בביתנו לא לומדים תורה בערב תשעה באב, אבל לומדים הלכות חיים, הלכות בני אדם, הלכות כבוד האדם, בכל שנה אנו מספרים איש איש בתורו על חורבן אישי, על שבר ותקומה, שבר והתמודדות, מחברים את השברים לתרועה של תקווה.

השנה בערב תשעה באב נדבר על השברים הפרטיים החורגים מגבולות האני ומתחברים לגבולות האנחנו. לא נדבר על המפלג אלא על המחבר, לא נתעמק בשנאה אלא נתחבר לאהבה, לא נמוש את החושך אלא נחבק את האור. לא נעמיק בטמא אלא נתבונן בטהור, לא נקדש את המבדיל אלא נאחז במכנה המשותף. השנה נתאבל על חורבן ירושלים ונאיר את התקומה העצומה, את התקווה שבית המקדש ירד באש מהשמיים אבל אנחנו נהייה כאן כדי להניחו על היסודות שבנינו, יסודות של לראות טוב בירושלים ובכל אדם ואדם, לראות טוב בחורבן ובתקומה.