ראש הממשלה, נפתלי בנט, החליט למנות את אלעד טנא לראש מערך ההסברה הלאומי.
מי יתן שתצלח דרכו של טנא בתפקיד זה, דבר שחשוב עבור כל מדינת ישראל, ושלא יבוזבז המינוי והשנים שמניינן מתחיל עכשיו, כי אם ינוצל עד תום.

לעיתים נטען, כי מכרז "תפור" מראש עבור אדם מסוים. אך זמנים אלו אינם כתמול שלשום, וראש הממשלה של 61 מנדטים (לפי יאיר לפיד) או של שישה מנדטים (לפי בנימין נתניהו) עושה דברים לעניין ולא משיקולים זרים. נקודת פתיחה זו כבר משמשת כהוכחה חלקית שפנינו מועדות לעשיה לשמה, וחייבים לקוות שאכן תצלח הדרך.

נתניהו, משך תריסר שנים, לא הצליח בתחום בו הוא המומחה ב-ה' הידיעה של מדינת ישראל והעם היהודי. לא שנתניהו לא ניסה. הוא מינה, לדוגמה, שר שיהיה אחראי על הסברה ותפוצות, אך השר הזה מינה מנכ"ל מאנשי שלומו, ואותו מנכ"ל אפילו לא דיבר אנגלית גם באותו משרד היו מי ששמו רגליים, וכשאנו עסוקים במלחמות פנים, לא ניתן לנהל קרבות הנכפים עלינו עם החוץ. התרכז אותו השר בירושלים אך לא בהסברה, אולי כי פשוט לא הבין את חשיבות הדבר. כל אותו משרד נבלע אחר-כך במשרד ראש הממשלה, ולא נודעו עקבותיו.

נתניהו גם הקים משרד לעניינים אסטרטגיים, אך בכירים שם היו כה בטוחים בעצמם, שהם ציפצפו על כולם, על המציאות ועל בית המשפט העליון. במקום לעשות עבודה נאמנה, הם שמעו ליועצי סתרים שהגיעו מלוס אנג'לס שיעצו "סוד" ותזרים כספים אדירים במקום שהכל צריך להיות גלוי, כמו גם התנהלות מול ארה"ב, כשהם מתעלמים במכוון מהחוק שאוסר על כך.

לא מצליחים להסכים בתוכנו

אולי נתניהו ידע שהוא יכול להעביר מסר לעולם, כפי שאף לא אחד אחר מסוגל לעשות, ולא חשב שצריך להתמקד ביצירת גוף שינסה לשכפל אותו להבטיח המשכיות. זוהי גישה רווחת שעיקרה "אני כאן, אהיה כאן לעד, ואין צורך לטפח יורשים וממשיכי דרך". ייתכן, פשוט, שלמרות כל הרצון הטוב, לנתניהו היו בעיות גורליות של העם היהודי איתן התמודד (דוגמת האיום הגרעיני של אירן), והוא פשוט לא התמקד בזירת ההסברה הבינלאומית כפי הנחוץ. אולי זו גם הסיבה שהתפקיד לא היה מאויש משך שש שנים. במקום לעבות ולבנות, התפקיד והמערך נותרו כמו עלה נידף ברוח. יצא שבזמן שאנחנו נתנו לזמן לזלוג בין אצבעות הידיים, דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב עשה עבודת שטח נפלאה והקים את תנועת החרם.

מדינה שלא יודעת להסביר ושאינה מאמינה כאיש אחד בצדקת הדרך, גורלה שתיכשל. ראו לדוגמה את פולין במאבקה בניצולי השואה ("היינו תחת כיבוש, אין לנו אחריות ולו במיל") או את סין במאבקה על דעת הקהל הבינלאומית ("אין אנו אחראים להפצת הקורונה; בִּדקו במקום זאת את ארה"ב!"). אנו נתקלים בחומה בצורה, איתנה, שלא ניתן להבקיעה. לא כך עם ישראל, ולא בגלל שיש בינינו שלל דעות כצבעי קשת בענן, דבר בריא ביסודו.

נראה שאין דבר בסיסי אחד עליו אנחנו מוכנים להסכים, והיות שכך, אנחנו נכשלים כשלון נחרץ בהסברה. אילו רק היינו מסכימים שיש לנו (א) זכות קיום (ב) בארץ אבותינו (ג) כמדינת הלאום היהודית (ולא מדינת כל אזרחיה), (ד) עם ירושלים בירתנו הנצחית. לכל 14 מיליון היהודים ברחבי העולם יש רק בית אחד, מקלט ומפלט, והוא בין הירדן לבין הים, ארץ קטנטנה ששמה מדינת ישראל בארץ ישראל, ומותר לנו להתקיים כמו לכל שאר משפחות האדמה. שכחנו שלפני 80 שנים אמרו לנו לארוז את מזוודותינו ולעזוב (ראשית את אירופה ואחר כך את ארצות ערב), ובשלושת העשורים האחרונים אומרים לנו לארוז את אותן מזוודות מלאות כל טוב ולחזור לארצות מהן הגענו. מי שלא מאמין על זכותנו להתקיים בארץ אבותנו, אולי ראוי לגורל שנחרץ עבורנו. מי שלא נלחם על עצם קיומו, שלא יתפלא על שקורה ושמוביל לתימרות עשן מהמשרפות ולקברי אחים עד שלא נותר זכר.

לא מבינים את הקורה בשטח

משרה כמו זו שטנא מתמנה אליה היא ייצוגית מאוד, וכל דבר שיעשה ינותח תחת זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ. כדאי, אולי, ללמוד מכשלונות העבר. אתן דוגמה שעד היום אני חוזר עליה: אחד מקודמיו בתפקיד אירח יום עיון בנושא כשלי ההסברה הישראלית. היכן קיים יום עיון כזה, עם טובי המומחים בארץ? בתל אביב. מדוע שם ולא בבניין משרד החוץ המפואר והנוח לגישה בירושלים הבנויה, המאוחדת מזה למעלה יובל שנים? כי פחדו המארגנים שהסגל הדיפלומטי והתקשורת הזרה לא יעלו לירושלים הבירה.

ניחא, קל להבין חשש זה: מי רוצה לנסוע על "כביש האפרטהייד מספר אחת" מתל אביב לירושלים? אותו קודמו בתפקיד לא ידע (או לא רצה לדעת) שהסגל הדיפלומטי והתקשורת הזרה עולים בקביעות למזרח ירושלים, היא אל-קודס, בירתה הנצחית של פלשתין, למלון אמבסדור, לשעות של "עיון" בנושאים שונים ומגוונים, דוגמת הרס אלפי בתים של ערבים מדי שנה, גניבת מים של הפלשתינים, זיהום סביבתי מגמתי על-ידי המתנחלים, חיילי צה"ל כנאצים החדשים, וכו' וכו' וכו'. אך ליום עיון בנושא כשלי ההסברה של מדינת ישראל? בתל אביב ניחא - משלבים את "בזבוז הזמן" עם ארוחת צהריים דשנה באחת המזללות בסביבה, העיקר שלא יאשימו את הנוכחים באנטישמיות.

אותו קודמו בתפקיד לא היה היחיד שנכשל בהבנת הקורה בשטח ובחשיבות של ייצוגיות מעשים. משרד החוץ והיועץ הבכיר של שר החוץ דאז סרבו בתוקף לשלוח את צוערי משרד החינוך לאותם ימי עיון, לפלשתינים משרד תעמולה בכל עיר, כה חשוב הנושא עבורם. אצלנו - הס מלהזכיר! אסור להשתמש במילה "תעמולה". זו מילה מלוכלכת ואסורה בתכלית האיסור. למה להטריח את הדיפלומטים-לעתיד? נטמון ראשנו בקרקע ונשחק ב"נדמה לי" שהשנאה לא קיימת, שאין פעילות בשטח, שכאן לא המקור ממנו נובעת השנאה ומיוצרים כלי הלחימה.

מדוע דוגמה זו כה קריטית? "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". אלא שבמקרה שלנו - מירושלים יוצאו כל דברי השטנה, כל עלילות הדם, לכל רחבי העולם. עד מהרה משוכנעים השומעים שחייבים להכות את ישראל, מרכז הרשע הבינלאומי. חייבים לעזור לארגונים בינלאומיים הנלחמים בפשעי ישראל. ועוד יותר חייבים להשפיע על הבית הלבן להפסיק לאלתר את הסיוע השנתי לישראל.

המסביר חייב להיות א-פוליטי

ייכנס טנא לתפקיד, ותישאל השאלה איך הוא יתנהג. אשתמש בדוגמה אחרת. הנשיא דונלד טראמפ מינה, לאחר כמה שנים שהתפקיד לא היה מאויש, את אילן קר, בן-ישראלים-יורדים מלוס אנג'לס, לתפקיד השליח המיוחד של מזכיר המדינה למעקב ולמלחמה באנטישמיות. אולי נתקלתם בשם או בתמונה, שכן הוא הִרבה לטוס מהלך כהונתו. בהרבה מקומות בהם הופיע, הקהל הרחב היה צריך לשלם עבור הזכות (דבר מיוחד במינו ולא ראוי בכלל). עוד לפני שטראמפ עזב את תפקידו, קר וצוותו נעלמו כלא היו, וזה הכשל הגדול ביותר והבזבוז של עצם מינויו.

ישנם תפקידים שחייבים להיות א-פוליטיים. מי שעוסק בהסברה חייב שיהיה רצוי הן אצל ציפי לבני והן אצל בנימין נתניהו כראש ממשלה. צריך שהם יחשקו באותו אדם, גם אם חלוקים בשאלות יסוד. ובכן, האם טנא הוא האדם המתאים לתפקיד? האם צריך בהכרח שיהיה זה איש תקשורת (קצין במערך דובר צה"ל, סגן עורך עיתון עורך אתר, וראש חטיבת דיגיטל)? אין ספק שכל התפקידים האלו בעלי ערך מוסף, אך הם מעידים על כיוון מאוד מסוים - זה הקיים - ואולי כאן מתחיל הקושי (בתקווה שלא הכשל) העיקרי.

יתחיל טנא ביציקת תוכן לדברים שהוא מכיר, כי רב החסר מהקיים. לפני כמה מבצעים בעזה, "התגלה" שישראל אינה פועלת במרחב של רשתות חברתיות, והיה צריך גוף מלוס אנג'לס שיחבור עם המרכז הבינתחומי בהרצליה להקים מערך שיתן מענה לחלל הריק. יש המון מה לעשות, גם אם הכל מוגבל למוכר ולבסיסי ביותר. אך צריך גם מבט מערכתי וראייה אסטרטגית רחוקת טווח. טקטיקה אינה מספקת. חייבים את ה"מעבר לכך". אולי ייטיב טנא לגבש צוות מייעץ מהשטח ויסכית לדבריהם, לנסיונם העשיר, לחיילים בשטח שכל מעייניהם טובת המדינה והמשך קיום העם היהודי.

תפילה לראות את התוצאות בשטח

נזכר אני בישיבה של אחת ועדות הכנסת שדנה בקשיי ההסברה הישראלית. בשטח בו מתמודדים על דעת הקהל הבינלאומית, קשה עד בלתי אפשרי להצליח כשהקולות מהארץ נוגדים את המסרים שאתה מנסה להעביר. כשמנסים להילחם בתנועת החרם, ואומנים, סופרים ואנשי רוח בארץ מחרימים מוצרים מה"התנחלויות" ומסרבים להופיע מעבר לקו הירוק, איך ניתן להגן על זכותנו לחיות בארץ ישראל? באותה ישיבת ועדה לא היה ולו נציג אחד בודד מחו"ל, כאילו שהקרבות לא מתרחשים שם, כאילו שידינו על העליונה, כאילו שאנחנו חזקים וכל-יכולים.

איני בטוח אם אדם שמגיע מבפנים, מהמערכת עצמה, ושאולי ראייתו מוגבלת למוכר ולקרוב בלבד יבין ויפנים את גודל המשימה. אך בהינתן שמינוי זה נעשה על-ידי נפתלי בנט, חייב אני להניח שהוא בחר את הטוב ביותר הקיים והאפשרי, ועשה זאת רק משיקולים ענייניים. לפיכך, אפנה דווקא לתפילה:

"מי יתן שיאציל הקב"ה מרוחו על בעל המלאכה, יכוונהו בדרך, יסוכך עליו מכל צרה וצוקה, ימלאוֹ הבנה ויכולות וגם נפש, יגרום לכך שיפעם רעיונות אותם יישם, ותחבולות שכן רק בהן נעשה לנו מלחמה, שימציא לנו פטנטים כמיטב הראש היהודי, שלא יהסס מלהשתמש בחוצפה הישראלית שעיקרה תעוזה שמקורה אך טוב, וביזמות הישראלית שאין כמוה - שמקורה בעשיית טוב לזולת, לעולם כולו, כך שנשמש אור לגויים וגם לעצמנו. מי יתן שתצלח דרכו של טנא, בחזית זו הפרוצה לגמרי, ושיילך מחיל אל חיל, כך שנראה את התוצאות בשטח, גם אם לא נזכור כלל את שמו. וכך נתפלל להצלחתו, שתהא זו הצלחת מדינת ישראל והעם היהודי, כי כה זקוקים אנו לכך".