מרחשוון

ראש-החודש עבר, ועדיין אני בענייני החודש השני לשנה העברית, שמזלו עקרב, ויש המכנים אותו, חשוון, ואחרים - מרחשוון. בילדותי סיפרו, שכיוון שאין בחודש חשוון חגים, החליטו להאריך את שמו, והוסיפו אליו את התחילית, "מר". באתר האקדמיה ללשון העברית אין ההסבר הזה מופיע. לעומת זאת, מזכיר שם ע̤לי איתן הסברים אחרים לשם החודש, ואינו מסביר למה ומתי נקבע השם "מרחשוון", ומתי קופד ראשו. לדבריו, בספר ישעיה מופיעה המלה, "מר", כנרדפת ל"טיפות גשם" (פרק מ', פסוק ט"ו); וזה, כנראה, רמז להיות מרחשוון תחילת עונת הגשמים.

אסף הרופא, שחי בארץ-ישראל בין המאה השישית למאה התשיעית, אמר כי מר "הוא לשון מרה, מרור ותמרורים, כדרך שאמרו, 'לבלתי רחוֹץ במרחץ וכו'... כי בחודש הזה ממשלת המרה השחורה בחזקת כוחה'".

פרופ' נפתלי הרץ טור-סיני, הבלשן הידוע, הסביר כבר לפני כ-85 שנה, כי מקור השם "מרחשוון" בלשון הבבלית, והוא מאחד שתי מלים בבליות: וַרְחֻ שַׁמְנֻ, שפירושן היֶרח השמיני. אכן, מרחשוון הוא הירח השמיני כשמונים את החודשים מניסן. הואיל ובבבלית מתחלפות האותיות ו' ו-מ', נולד בעברית השם, מרחשון, שנכתב במלה אחת. כלומר, אין המדובר בתוספת תחילית, כפי שסיפרו לי כילד.

איפָה ואיפָה

רועי עידן צייץ בטוויטר: "יש רישיון לגנוב, ויש רישיון להרוג, ויש רישיון להטריד, ויש רישיון לגרוס תלונות, ויש רישיון להסית, ויש רישיון לפרוע. בגלל זה תמיד כדאי להיות בצד, שמחלק את הרישיונות". ועל כך ענה בציוץ אחר יאיר לוי: "הם להט"בים עד אוחנה. הם פמיניסטים עד שרה ורגב. הם זכויות אדם עד המתנחלים והחרדים. הם בעד מסתננים עד שכונות הפאר שלהם. הם בעד דמוקרטיה ובחירות עד שהם מפסידים. הם נגד הטרדות מיניות עד שמדובר באיש מחנה השמאל". הקדמה זו מוקדשת בתיעוב לח"כ הדתי אלעזר שטרן, שהוא שר לענייני משהו וגנרל במילואים, ורצה להיות יו"ר הסוכנות היהודית.

אף פעם לא התפעלתי משטרן - גם בהיותו קצין. לפני שנים, כשרציתי לכתוב ביקורת על המהדורה הראשונה של ספרו, התייעצתי עם ראובן פדהצור המנוח, ידידי ובן-כתתי, שהיה כתב לענייני צבא בהארץ, שהמליץ, שלא אכתוב את הביקורת, בהגדירו את שטרן כ"מתחסד".

בתחילה רציתי לכתוב כאן על אמירתו השערורייתית על ההתבוללות בישראל, במסגרת מסע הבחירות שלו ליו"ר הסוכנות (שנעשה, כמובן, על חשבוננו, כיוון ששטרן לא טרח להתפטר מתפקיד השר במהלכו). אך זרמו מים בירדן, ושטרן (כנראה, שוב, במסגרת המסע לבחירתו כיו"ר הסוכנות), סיפר, שכראש אגף כוח-האדם (אכ"א) במטכ"ל, גרס תלונות אנונימיות של חיילות על הטרדתן המינית בידי מפקדיהן. ועל כך אמר כבר דוד בן-גוריון, "תדע כל א̤ם עברייה ...".

כמובן, למחרת התפארותו בתעלוליו, הכחיש שטרן, כי השמיד את התלונות, ולא הפנה אותן לחקירת המשטרה הצבאית. ועל כך נאמר: "כששקרן מצהיר שהוא שקרן, הנאמין לו"?! אבל זו שיטה, שזכות היוצרים הציבורית עליה שמורה כעת לאילן ישועה. בינתיים, מתחילים לצוץ זיכרונות של חיילות ושל קצינות, ששטרן התעמר בהן בתפקידיו ואולי גם יותר...

ואני זוכר, שראש אכ"א שטרן הורשע בהוצאת לשון הרע כשמסר פרטים מתיקו האישי של לוחם, שביקר את הרמטכ"ל דן חלוץ בעניין גירוש היהודים מגוש-קטיף. שטרן נידון לשלם ארבעים אלף שקל לחייל התובע. כיוון ששטרן אדם ישר ובעל ערכים, לדבריו, הוא העביר את החיוב לתשלום על-ידי צבאנו.

נפתלי בנט, ראש ממשלת הכחש והמרמה, מתגאה, שממשלת הזדון הביאה שקט למדינה. ודאי. הרעש נוצר על-ידי מי שתכננו פוטש נגד בנימין נתניהו ונגד החלטת הבוחרים היהודיים, והגשימו את חלום חייו להיות ראש ממשלה. הם שותקים כרגע בעניין שטרן, כמו בעניין שמעון פרס וקולט אביטל. והסבירה ח"כ מיכל רוזין, אחת הנציגות הבולטות בשמאל, שהשתיקה כיוון שמדובר באנשים מ"המקום הנכון". גם מרב מיכאלי, אחת הצעקניות הגדולות בענייני פמיניזם, שותק, ואינו מגיב בינתיים. עד מתי? כנראה, עד שיפטור אותנו מנזקו, ויחזור למקומו הראוי באופוזיציה.

מצפן מבולבל

הלל צור, מחנכי ומורי לטבע בבית-הספר היסודי, לימד אותנו על המצפן, וציין, כי הוא מכשיר אמין. לימים, גיליתי בצבא וברמת הגולן, כי הוא יכול לזייף. המצפן של ראש הממשלה בנט מזייף כבר הרבה זמן, ובאחרונה, כשכינה בפגישתו עם אנגלה מרקל, הקנצלר היוצאת של גרמניה, את גרמניה כמצפן המוסרי של אירופה.

עוד לא חלפו שמונים וחמש שנה מתום השואה, ובנט ממשיך בהרגלו לומר בחשיבות רבה דברי שטות ובורות מדופלמים. בן הכט (כך צייץ אוריה בטוויטר) כתב, "הגרמנים לא חזרו למוטב. הם רק נחים". ובן הכט טעה: הגרמנים מובילים כבר כמה עשרות שנים את המאבק השקט נגד ישראל באיחוד האירופי, ביהודה ובשומרון, ותומכים בכסף ובאהדה בארגוני BDS ובהשתלטות של אנשי אבו מאזן, מכחיש השואה, על שטחים באזורי C ביהודה ובשומרון.

מאבד גובה

"אמון הציבור בצה"ל הנו הנכס החברתי-לאומי המרכזי, המאפשר לצבא לגייס תמיכה, משאבים וכוח-אדם איכותי, גם בנסיבות שצרכים אזרחיים מאיימים על בכירותו כמערכת ציבורית. באחרונה הצטברו, ולא בראשונה, כמה אירועים מתחומים שונים, העשויים לשקף פערים מתרחבים בין הלכי-רוח בציבור אשר לאופן ניהולו של צה"ל לבין הצגת הצבא את עצמו בנושאים האלה.

האירועים האלה יכולים להסביר את הירידה ברמת האמון של הציבור וחלק מהמשרתים בו בצבא, ובו-בזמן לעורר ספק לגבי מודעותם ומידת הבנתם של מפקדי צה"ל את החשיבות ואת הרגישות הטמונה במערכת היחסים בינו לבין החברה הישראלית לרכיביה השונים. על צה"ל ליטול על עצמו אחריות והובלה לצמצום הפער, בצניעות לגבי יכולתו המבצעית ובשקיפות לגבי התנהלותו, כדי להמחיש לציבור כי הוא עדיין צבא העם, למען העם" - כותבים מאיר אלרן, עפר שלח, קובי מיכאל, כרמית פדן וציפי ישראלי בנייר עמדה, שפרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ליד אוניברסיטת תל אביב.

החוקרים התייחסו, בעיקר, לתגובה החריפה של חלקים מהציבור הישראלי לנסיבות נפילתו של בראל חדריה שמואלי, לוחם מג"ב, בתקרית בגבול רצועת עזה. זו התאפיינה, ולא בראשונה, בהטחת האשמות קשות בצה"ל, תוך הבעת אי-אמון בצבא ובמפקדיו. גורמים אופוזיציוניים במערכת הפוליטית ניצלוה לניגוח הצבא כשהפיקוד הבכיר התקשה להציג בזמן מענה מערכתי משכנע לטענות, ונגרר אחרי שטף האירועים התקשורתיים והסערה ברשתות החברתיות.

קודם לכן הוטחה ביקורת קשה בצה"ל, בעיקר, על-ידי פרשנים בתקשורת הכלכלית וברשתות החברתיות, בשל סדרת תביעות תקציביות חריגות, במסגרת תהליך העברת תקציב המדינה בממשלה. במיוחד יצא הקצף על עיגונן הרטרואקטיווי של הטבות פנסיוניות לפורשי הקבע ("הגדלות הרמטכ"ל"), שחוקיותן נמצאת כרגע בבירור בבית המשפט העליון. דרישות הצבא נתפסו כהתעקשות על זכויות מפליגות לפורשי צה"ל, העשויות להעיד על חוסר רגישות מספקת למצב קבוצות חברתיות אחרות בחברה בישראל, ובמיוחד נפגעי משבר הקורונה. גם ההגדלה הניכרת של תקציב הביטחון בתקופה כלכלית מאתגרת זו, ובנסיבות של קיצוץ רוחבי בתקציב משרדי הממשלה, עוררו תמיהה והסתייגות.

גם ביטול הקיצור של שירות החובה בחודשיים עורר ביקורת. זאת, בשל הבזבוז, הכרוך בשירות ארוך של חיילים חיוניים פחות, ועקב ההתעלמות המופגנת של צה"ל מחוק, שנחקק לפני כחמש שנים; ובמקום לפעול לפיו, חיכה הצבא להזדמנות פוליטית לבטלו.

ההתפתחות השלישית, ואולי החשובה מכולן, קשורה לפער העמוק בין השיווק של מבצע "שומר החומות" כהצלחה רבה, לבין תוצאותיו המוגבלות מאוד בתחום המערכתי והאסטרטגי. פער זה משתקף אף הוא בסקרים שונים שנערכו מיד לאחר סיום המבצע. תמונה דומה מצטיירת גם מסקרים בעקבות מלחמת לבנון השנייה ובעקבות מבצע צוק איתן.

כל אחת מההתרחשויות וכולן יחד עשויות לשקף פערים מצטברים בין הלכי-רוח בציבור באשר לניהול צה"ל, לבין האופן, שהצבא תופס, או מציג, את עצמו. ויש בהן כדי לעורר ספק לגבי מוּדעותם מפקדי צה"ל ולגבי מידת הבנתם את החשיבות ואת הרגישות במערכת היחסים בין צה"ל לבין החברה הישראלית. שימור מעמדו הסמלי של צה"ל כ"צבא העם", אף ששיעור המתגייסים לשורותיו מכלל הציבור הישראלי קט̤ן, הוא הבסיס העיקרי ללגיטימציה החברתית שלו.

א̤מון הציבור בצה"ל, בעיקר, בכל הקשור להפעלת הכוח ולהצלחתו בפעילות מבצעית, הנו רכיב מפתח בעוצמתו. הוא מאפשר לצבא להשיג תמיכה ציבורית בהקצאת משאבי העתק הדרושים לו ובדרך שבה מופעלת עוצמתו, אלא גם בגיוס מיטב הנוער לשורותיו ובהפעלתם בתנאים תובעניים עד כדי סיכון חיים. בנסיבות החברתיות-תרבותיות בישראל, צה"ל נאלץ להישען גם על נכונותם של המועמדים לשירות חובה להצטרף לשורותיו ולהתנדב ליחידות הלוחמות, ואינו יכול עוד להסתמך רק על חוק גיוס חובה, או על הנכונות הבסיסית, שעדיין קיימת לשרת מתוך תפיסת המתגייסים את התועלת עבורם בעצם השירות. כך, גם בקרב אנשי המילואים, שלמעשה משרתים בהתנדבות. לכן חשוב להמחיש ולשמר את התודעה הציבורית כי צה"ל נשען על בסיס רחב ומגוון של קבוצות חברתיות, המאפשרות לו למצ̤ב עצמו ולהיות מוכר כצבא העם.

בהקשר הזה גוברת חשיבות התופעה, המתפתחת עקב הריבוד המקצועי בין קבוצות שונות של המשרתים בצה"ל, המשעתק במידה רבה ואף מגביר במהלך הזמן את הריבוד החברתי במדינה. תופעה זו תורמת לתחושה של תסכול בקרב חיילים ביחידות השדה, בעיקר, סביב אירועים של חיכוך אלים עם אוכלוסייה ערבית, כזה שנפל בו לוחם מג"ב שמואלי. התסכול עשוי להוביל לתסיסה חברתית, שתחשוף את צה"ל לביקורת אזרחית, שתלבש אופי פוליטי טעון, כך סבורים החוקרים.

מרבית הסקרים משקפים תמונה כללית ומעודדת למדי: צה"ל כארגון לוחם זוכה עדיין באמון ובתמיכה בשיעורים גבוהים (בתנודתיות בלתי-משמעותית) - יותר מ-82 אחוזי תמיכה בקרב הציבור היהודי. גם אם נרשמה בשנים האחרונות ירידה ברמת האמון של הציבור בצה"ל כמוסד ציבורי (מ-93 אחוזים ב-2019), היא מותירה עדיין את הצבא הרחק לפני גופים אחרים, שהנסיגה באמון הציבור בהם דרמטית. עם זאת, במדידת האמון של הציבור בצה"ל יש להבחין בין האמון הכללי, הנותר עדיין גבוה, לבין האמון בצבא כמוסד ציבורי - שבו נרשמת ירידה.

החוקרים מציינים, כי הרמה הגבוהה של אמון הציבור בצה"ל אינה מובטחת. סקרים, שנערכו באחרונה בהקשר למשבר הקורונה, העידו על חשיבות גבוהה יותר, שמייחס הציבור לסיכונים אזרחיים מול סיכונים ביטחוניים. מדד הביטחון הלאומי (יוני 2021) מבהיר, כי רוב הציבור הודאג משמעותית יותר מאיומים פנימיים, מאשר מאיומים חיצוניים-ביטחוניים. בעוד שהמדידה נעשית, בעיקר, לפי סקרי דעת קהל, חשובים אולי יותר סימנים, העשויים להעיד על שחיקה, או על הטלת ספק, באמינות הפיקוד בצה"ל בקרב המשרתים בו, ובעיקר, בקרב הפיקוד הזוטר ואנשי המילואים ובסביבת המיועדים להתגייס.

חוקרי המכון מציעים לצה"ל כמה דרכים לחיזוק אמון הציבור בצה"ל:

• צה"ל צריך לראות את אמון הציבור בו כמשאב עיקרי וחיוני עבורו, להתייחס לעצמו כאחראי לשימור האמון בו וכמוביל את המאמץ ההסברתי בעניין הזה מול החברה הישראלית.

• לכן, ראוי, שצה"ל יבליט לא רק הישגים ומיומנויות מבצעיים, אלא גם את היותו קשוב ורגיש למצב החברה הישראלית ולצרכיה, מכיר בכך, שהמשאבים, שהוא מקבל מהחברה, ובראשם המשאב האנושי, אינם מובנים מאליהם.

• צה"ל פועל תמיד במסגרת סביבה ואילוצים פוליטיים מאתגרים, קל וחומר בתקופה של אי-יציבות פוליטית, כזו הנוכחית. הדרך היחידה להתמודד אתם בהצלחה היא לשקף, בעיקר, בדוגמה אישית של מפקדים, נשיאה באחריות, צניעות ושיח ממלכתי אמין ומדויק.

• צה"ל נדרש לאמץ גישה הסברתית פתוחה, מקצועיות ושקיפות מרבית מול הציבור לגבי פעולותיו. המגבלה היחידה צריכה להיות ביטחון המידע. הציבור צריך להיחשף יותר למידע על הפעילות השוטפת, על תפיסת ההפעלה של צה"ל ועל בניין הכוח, כולל מדיניות הצבא בתחום הרגיש של ניהול המשאב האנושי.

• יש לבנות ולחשוף תוכנית מעודכנת של פיתוח המשאב האנושי בצה"ל לטווח הארוך, על בסיס דיפרנציאלי, המכיר בצרכים המשתנים של הצבא, ומתעדף ומתגמל באופן ברור את הקבוצות החיוניות להפעלתו המבצעית. כל זאת, תוך מאמץ לצמצם את הפערים החברתיים המתרחבים בין חיילים, המשרתים ביחידות לוחמות, לבין חיילים, המשרתים במערכים מתקדמים של מודיעין ושל טכנולוגיה.

• על צה"ל להראות, שהוא יודע לפעול בגמישות, ולבחון מחדש מודלים מקובעים של התנהלות בכל מגזרי השירות. כך, למשל, יכול צה"ל לבחון ולהציע, רצוי בהקדם, דרכים להעביר משאבים קיימים, כדי לחזק את יכולתו לקשור אליו חיילים וקצינים בתפקידים חיוניים, גם על חשבון פגיעה מסוימת בהסדרי הפנסיות הקיימים.

יישום הצעות כאלו יהיה הכרחי יותר בהמשך הזמן, ובמיוחד אם וכאשר עוצמת האיומים הביטחוניים החיצוניים תפחת ועוצמת הסיכונים האזרחיים הפנימיים תגדל - סבורים החוקרים. הן יכולות לתרום להסרת החשש שמא הביקורת בציבור על ניהול הצבא ועל התנהלותו בתחומים חברתיים-ערכיים תגבר ואף תגלוש לעבר ירידה ממשית באמון בו.

משחררי הר-הבית

הר-הבית היה בידינו זמן קצר בשלהי אייר ה'תשכ"ח, עד שבגחמה בלתימובנת של משה דיין, שר הביטחון, הוחזר לידי הוואקף, שאסר בהדרגה על עליית יהודים אליו.

סא"ל (מיל') יורם זמוש פיקד במלחמת ששת הימים על פלוגת צנחני מילואים בחטיבה 55, ששחררה את הר-הבית. בסדנה הקרובה של פורום אלפרדו לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה יספר זמוש על לחימת פלוגתו, וינתח את מהלכיה. הסדנה תהיה ביום חמישי, 28 באוקטובר, בשעה שש וחצי בערב, בספרייה הציבורית לדורות, שדרות דוד המלך 20 בלוד.