מתי הופך ממשל לבלתי-רלוונטי? שאלה מצויינת וחשובה מאוד במדינות דוגמת ישראל, שבהן קצב האירועים, שינויים, אתגרים ואיומים מתחדשים - מהיר במיוחד. במדינה "עצבנית" כישראל, כל יום שעובר מבלי שקודמו בו נושאים מרכזיים ומבלי שנוצל בו זמנם של נושאי-משרות ובעלי-תפקידים לטובת הציבור ופתרון בעיות-שעה ולצידן קידום נושאים גדולים ורב-שנתיים - הוא זמן וכסף מבוזבזים ושני הדברים גם יחד הם פשע נגד הציבור, במודע ומתוך רשלנות.
אחד מגורמי בזבוז הזמן הגדולים ביותר בשירות הציבורי הוא לטעמי "מוסד ועדות-החקירה". ועדת חקירה היא בעיני תחליף עלוב לעבודת מטה וניהול תקינות ויעילות. ראשית, מפני שלעולם אין היא יכולה למצות כהלכה את נושא הבדיקה המוטל עליה. כמו-כן חסרה היא את הכישורים הדרושים, הידע המקצועי והידע "הפנים-מערכתי" הנחוץ לכך ואת המוטיבציה של מי שמופקד על הנושא ונמדד על-פי התוצאות המושגות. מתוך שאינה מכירה את התהליכים והרגישויות לוקה התמצאותה בעומקן ומהותן של השאלות שיש לשאול בכדי להבין את השתלשלות האירועים ופישרם העמוק. ועדת-חקירה היא תמיד "גורם חיצוני" לארגון הנבדק וככזה היא עומדת בניגוד ללויאליות האורגנית.
יתר-על-כן, ועדות חקירה הינן בעלות סמכויות רחבות ו"דימוי ציבורי מכובד", אולם לרוב מטילות נסיבות מנויין צל כבד על כוונות ממניה ומטרותיהם האמיתיות. בראש ועדת-חקירה עומד שופט או שופט בדימוס, שמעניק לה את "טוהר המעשה השיפוטי", שהוא תמיד חלק מתפקידה. חבריה מכובדים, בכירים ומנוסים וכביכול לא נסתר ממנה דבר - טעות! להערכתי, המאמץ האינטלקטואלי בניסיון להסתיר עובדות "מפלילות" בעבודתה, אינו נופל מהמאמץ לחשוף אותן. ברור לכל המעורבים בעניין, שלנמנה על חברי הוועדה או יועציה הרשמיים אג'נדה משלו - בין אם משיקולי הצלחה אישית ובין אם מחמת "ייצוג נכון" של מי שאותו הוא אמור לשרת.
לוועדת חקירה כתב מינוי. הוא מנוסח לרוב כך ש: א. לא יפגע במי שהחליט על מינוי הוועדה. ב. לא יפגע באינטרסים חשובים לסקטור/סקטורים שתמכו במינויה. ג. יציף את הגורמים ש"הכשל המשוער" אכן נגרם בעטיים וכך יצדיק בדיעבד את מינוי הוועדה. בנוסף, אין ודאות שכל המלצותיה תאושרנה כתוכנית עבודה לשיפור המציאות, ואם כך, אזי ברור שחבל"ז. תהליך מינוי והפעלה של ועדת חקירה לוקה באותן לקונות שמאפיינות את הממשל הציבורי בכללותו. - הווה אומר שאין מעקב ביצוע אחר החלטות היישום, ואין מי שרואה בהמלצות ועדה חיצונית "כפויה" חובה אישית או ארגונית לקיימן,
1 בניגוד לממצאי בדיקה פנימית שהם אינטרס ואחריות ישירים של הנהלת הארגון הנוגע.
נימוקים אלה אינם משקפים את המכלול המלא של שיקולים ואבני-נגף המלווים את תהליך מנויה ועבודתה של ועדת חקירה, אבל די בהם בכדי להציב סימני שאלה כבדים על יעילות הגישה והכלי בו היא משתמשת. די בנימוקים אלה בכדי להבהיר מעבר לספק סביר, שוועדת חקירה לא נועדה לפתור בעיות, אלא להציפן. דהיינו, עיקר המאמץ מושקע באימות כביכול של העובדות, שברובן המכריע ידועות לכל המעורבים זמן קצר אחרי האירוע הנבדק. מציאת הפתרונות נותר בעיקרו בידי הגוף או הגופים המבצעים, ולכל היותר נדרש להחליט ברמת-על מי מתכלל את הנושא. לשם כך לא דרושה בארגון נורמלי ועדת חקירה.
2 כתב המינוי, הליווי התקשורתי האוהד והרכב הוועדה, יוצרים יחד את "תנאי הסביבה" המעצבים את תוצרי עבודתה. הוועדה - אולי החשובה ביותר בתולדות מדינת-ישראל עד כה - הייתה ועדת אגרנט
3 - שבדקה את נסיבות פריצתה של מלחמת יום-הכיפורים, שכביכול קבעו את אופיה ותוצאתה. על חבריה נמנו 5 אישים מן הבכירים ביותר של זמנם בהם 2 רמטכ"לים בדימוס. בכול זאת היה זה הרכב חסר שהוכתב ע"י כתב המינוי. לא היה בין חבריה אף פוליטיקאי בכיר בתפקיד או בדימוס, והגדרת המשימה הוגבלה ל"נסיבות פריצתה של המלחמה...". ואכן, נבדקו פעולות הצבא, אבל לא פעולות הדרג המדיני שהיה ממונה עליו והכתיב את מהלכיו. את החשבון האמיתי עשה הציבור עם הפוליטיקאים כ-4 שנים מאוחר יותר במהפך 1977. כאשר בוחנים את התנהלות צה"ל מאז יום הכיפורים ועד ימים אלה, ניתן למצוא דוגמאות לא מעטות להתנהלות המזכירה את אירועי ערב המלחמה ההיא ובכל זאת הן חוזרות על עצמן לפחות ברמה העקרונית; למשל: המלחמה בלבנון עד "הבריחה" ב-2000 והפקרת השטח לחיזבאללה. מלחמת לבנון ה-2 (2006). האינתיפאדה השנייה (2000) וגם חלק ממבצעי הלחימה בעזה נגד החמאס בעשור האחרון.
ניתן להוסיף לדוגמאות הנ"ל כדוגמאות משלימות את הוועדות שבדקו את: אירועי קו 300 - (1984), הפלת מטוס אל-על מעל בולגריה (27.7.55), הפלת המטוס האוקראיני מעל לים השחור (3.10.2001), "אסון ורסאי" (2007), טביעת הצוללת דקר (25.1.68, התפרעות הערבים ערב האינתיפאדה השנייה (אוקטובר 2000), אסון הכרמל (יולי 2010)
4 ועוד. לאחרונה אנו עומדים שוב בפני הצעות להקמת ועדות חקירה, שספק בעיני לאור הדוגמאות הנ"ל ורבות אחרות, אם יש להן צידוק אובייקטיבי. בין הנושאים שאושרו כבר: א. חקירת אסון מירון (2020). ב. התביעה להקמת ועדת חקירה לנושא רכש הצוללות מגרמניה (בדיון). ג. תביעה להקמת ועדת חקירה בנושא משבר הקורונה (בדיון) ועוד.
5 דומני שגנץ הפך מתודה זו ל"כלי עבודה" לקידום מטרות פוליטיות - יצירת דימוי אקטיביסטי לצד ניגוח יריבים באמצעות מעמדו החזק יחסית ב"קואליציה רבת-הפנים" השלטת.
המקומות הרגישים ביותר שגם אינם חשופים לציבור, הם לרוב כאלה בגלל שיקולים ביטחוניים, משפטיים או פוליטיים. לכן, גם כאשר מדובר בוועדות חקירה ממלכתיות, תועלתן לציבור מוגבלת מאוד, והאפשרויות למניפולציות גדולות מאוד. לפיכך, עדיפה בעיני בדיקה מקצועית מקיפה שניתן להעמידה לבחינה במוסדות הביקורת של המדינה ופרסום פתוח של הדברים במלואם ככל שאין בכך חבלה באינטרסים לאומיים בסיסיים. נראה שבהקמת הממשלה הנוכחית רבת הגוונים ומנוגדת האינטרסים, מתחזקת הנטייה להתגבר על השיתוק הפוליטי החלקי באמצעות ועדות חקירה, שלגביהן תתנהל "מסחרה" פוליטית פחות גלויה לעין, בנוסח: 'תן לי ועדת חקירה "גדולה" (מירון), אתן לך שתיים "בינוניות" (צוללות + קורונה), או כ"ב. ואם לא תהיה ועדת חקירה, תוכל לבוא במקומה חקיקה "א-פרסונלית" או פיצוי אחר.
רצוי שעקרון השימוש בוועדות חקירה ישתנה ויסוייג לאירוע שהכנסת תכריז עליו כ"אירוע לאומי" ברוב קולות מיוחס. ועדת חקירה ממלכתית כזו, תמונה ע"י הממשלה, אך תעמוד לבחינה בפני הכנסת שתאשר את המינוי. אישור נחוץ במיוחד לשני סעיפים: נוסח כתב המינוי וההרכב האישי של החברים. הכנסת תאשר את פורמט פרסום הממצאים והביצוע - הרכבת הוועדה והפעלתה ויישום המלצותיה שיאושרו - יעשה ע"י הממשלה: השרים הנוגעים בדבר.
על ועדות חקירה להיקרא להבא ועדות בדיקה ואלה תעסוקנה בבדיקה מעשית של האירועים והשתלשלותם, במיוחד כאשר מדובר באירוע רב-תחומי, שאחד מנושאי החקירה בו הינו אופי ואיכות הגדרת התיחום בין השותפים. ועדת בדיקה היא כלי ניהולי ועליה לשרת ככזו. בשאלת האחריות האישית יש לדון בנפרד כפונקציה מהגדרת הסמכות של מנהל האירוע, שחייבת להיות חד-חד-ערכית.
