מילים צלולות, עט דמוי באר <br>

המשוררת אדלינה קליין היא פעילה ספרותית, שקיימה בעבר אירועי שירה במסגרת "על חוד העט", תחילה בבית עגנון בירושלים, ואחר כך גם במוסדות אחרים. כמשוררת היא פרסמה מספר ספרי שירה, וגם מקיימת מופע ספרותי סביב שיריה.

הספר החדש עוסק בעיקר בחיי היומיום. בעבר פרסמה שירים המתעדים עלייה לארץ, חוויות של הגירה ועקירה מארץ לארץ, מתרבות לתרבות. השירים ביטאו געגוע ללא קץ. אנו זוכרים את דבריו של אטיין דה לה בואסי: "איננו מתגעגעים אף פעם למה שלא היה מעולם ברשותנו".

רגעים מן היומיום

בקריאת ספר השירים "עט דמוי באר" יש תחושה שהכותבת אוחזת בידה מצלמה לא נראית, והיא מצלמת רגעים מן היומיום. כל רגע נכלא במשפטים ובמלים והופך לשיר. גם מראות רגילים, גם אירועים בנאליים הופכים בעיני הכותבת לפְלאים שהיא בוחנת ומתעדת.

כל שיר צופן בתוכו קפסולה של רגע, של מראֶה, והספר הוא מארָז של קפסולות זמן. כך היא מעלה הכל על הכתב ומציבה יד וזיכרון לחייהָ שלה, למשפחתה, והיא רואה בכל המחרוזת הזאת יד ושם להוריה שאינם.

יציאה אל הנוף מלמדת על ההרים, על האדמה ועל השורשים. ככותבת של שירי שורשים בספריה הקודמים, כאן היא מתבוננת בשורשים עצמם:

הַשָּׁרָשִׁים יוֹדְעִים לְסַפֵּר
עַל אַדְמַת הַחוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים (29)

ההיאחזות שלה בשורשים מבטאת היאחזות במשהו קבוע ויציב, אך בו-זמנית השורשים מבטאים וצופנים בתוכם את החולות הנודדים, את הנדידה. יש כאן אוקסימורון שצפוּן במציאות עצמה. בקפסולה הזאת השורשים הם גם הקיים והקבוע וגם הנדידה וההתפרקות.

יש דו-שיח מתמיד בין העבר להווה, הזמנים מתכתבים זה עם זה כדי לאפשר את הקיום ואת היצירה. כך זה מופיע בשיר "עט לכתב" (30), שם כתוב:

שִׁירִים מִשֶּׁכְּבָר
יָשִׁיבוּ נוֹצָה אֶל הַקֵּן
שִׁירִים מִכָּאן יִזְרְמוּ מֵהָעֵט

כך מתגבשת בספר זה תפיסה ארְס-פואטית על חשיבותם של סיפורי המשפחה:

סִפּוּרֵי הַמִּשְׁפָּחָה
הֵם הַמּוֹטִיבִים הֲכִי מְרַתְּקִים
בִּבְסִיס הַהַשְׁרָאָה.
מִלִּים נֶחְקָקוֹת לָנֶצַח
מָה שֶׁנּוֹתַר מֵהָאָדָם לְבַסּוֹף
הוּא הַכָּתוּב

אנו חוזרים בתפיסה זו לעיקרון המנחֶה של הזיכרון בכל יצירה: "מַמנטו מוֹרי": היצירה של היוצר היא טביעת כף שהוא משאיר בנצח. הכל חולף עם הרוח, אך המילים הכתובות נחקקות בנצח. המילים חקוקות וכתובות, האותיות אינו חרותות בחול הנודד ומתפרק, אלא בספרים הכתובים.

היצירה נתפסת לא פעם כעשייה טראגית: היוצר פועל בנתינה מתמדת עד כּליונו. יש תחושה של נר שמאיר לאחרים עד שהוא כָּלֶה בעצמו:

אִשָּׁה יוֹצֶרֶת צִפּוֹר בִּדְמוּתָהּ
נוֹטֶלֶת אַהֲבָה מְלוֹא הַחֹפֶן
מַעֲנִיקָה הָלְאָה, רֶגֶשׁ וְחֹם
מַעֲנִיקָה וּמַעֲנִיקָה עַד אֵין (141).

הניסיון לאסוף קפסולות של מראות מן היומיום מאופיין תמיד בתובָנות מן המראות הללו. כך למשל, הכותבת רואה אבנים. האבנים אינן מופיעות במבנים השונים בצורתן ההיולית, הן עברו ניסור, הן עברו ליטוש, הן הוקצעו לצורך מיקומן בְּנדבכים של בתים. בעינינו האבנים הן יצורים דוממים. אך במבט אל נפש האבנים, המשוררת רואה בהן יצורים שבורים:

הֵן יוֹצְאוֹת מְרֻבָּעוֹת בְּצוּרָתָן
וּשְׁבוּרוֹת בְּרוּחָן
אֵינָן עוֹד אֶלָּא שְׁפָחוֹת כְּנוּעוֹת
שֶׁל הַמָּחָר
(52)

געגועים להורים שאינם

בשיר "לפיד השמש" היא מחפשת ביומיום מקורות אור שונים, ותוך כדי התעמקות באורות השונים לסוגיהם, היא מאתרת בהם את הוריהָ, שאליהם היא מתגעגעת בכתיבתה:

בְּקֹשִׁי רוֹאִים קֶרֶן
בְּקֹשִׁי מְנוֹרַת נֵפְט
מְהַבְהֶבֶת קְלוּשׁוֹת
גַּם נֵר הוֹלֵךְ לְהִכָּלוֹת
בִּמְעָרָה חֲשׁוּכָה שֶׁל מַחֲשָׁבוֹת
טוֹב לְהִזָּכֵר בְּהִבְהוּב קָטָן
שֶׁל נְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת
כְּמוֹ שֶׁל אִמָּא
כְּמוֹ שֶׁל אַבָּא (54)

הגעגועים להורים מתעצמים בין דפי השירים. יש תחושה שהשירים נכתבים מתוך תחושה שההורים מלווים אותה ואת אחותה, גם במותם: בשיר "כאילו עכשיו" נאמר כך:

בִּרְאִי הָעֶרְגוֹנוֹת הַכִּסּוּפִים
צָמַחְנוּ בְּעֵינֵי הוֹרֵינוּ הַיָּפִים
בִּבְרַק עֵינֵיהֶם מְלֵאֵי הַתִּקְוָה
כְּצִמְחֵי בַּר בִּשְׂדוֹת הָאַהֲבָה
יְדֵיהֶם שֶׁהָיוּ שְׁלוּחוֹת לְחִבּוּקִים
עֲדַיִן פּוֹעֲמִים אוֹתָנוּ בַּדֹּפֶק הַחַיִּים
תָּמִיד כָּאן, תָּמִיד שָׁם
תָּמִיד בַּמַּחֲשָׁבָה
שֶׁלָּךְ, שֶׁלִּי
כְּאִלּוּ עַכְשָׁו.- 166

המשפחה בשיר הזה צומחת בתוך הטבע עצמו. לא רק שההורים הם השורשים, הילדים כאן הם הצמחים הגדלים בזכות דופק החיים שנטעו בהם ההורים. המתבונן במראות היומיום, נע כל הזמן בין החלום לבין המציאות. מה חלום ומה מציאות? הכותבת מגיעה לתובנה משלה:

אֲבָל מִי חוֹלֵם עַל חֲלוֹם?
לַמְּצִיאוּת יֵשׁ פֹּה וְגַם שָׁם
אֵיזֶה קֶמֶט
בַּחֲלוֹם הַדְּבָרִים הֵם אַחֶרֶת (70)

מהדהדת את המשוררת זלדה

כמשוררת, תוהה הכותבת על קיומן ועולמן של משוררות ויוצרות אחרות. כך למשל, היא כותבת על המשוררת זלדה, שיר שמתכתב עם שיריה השונים:

אִם נֶחֱצָה אֶת יַם הָאֵשׁ, לֹא עוֹד נִטְבַּע בַּחֹשֶׁךְ
הַחַיִּים יַמְשִׁיכוּ לִזְרֹם כְּצִיץ בָּעֲמָקִים
כְּצִיּוּץ הַצִּפּוֹרִים הַדּוֹאִים
מִיּוֹם לְיוֹם, מִיָּם אֶל יָם (123)

השיר מהדהד שירים שונים של זלדה. השורה הראשונה מהדהדת את השיר "כל שושנה", שמסתיים בשורה: קח סירה/ וחצֵה את ים האש". ציץ העמקים מופיע בשיר של זלדה "כציץ העמקים", ושם כתוב: "אם נשמתך חסרת פניות /כציץ העמקים/תגיע אל לב העולם". וכן בהמשך השיר: "לא תטבע בחושך/ עד השורש/ לא תטבע בעכשיו/ עד הנקודה הפנימית". מוטיב הציפורים כרוך אצל זלדה בדמות סבה, ובהקשר לדמותו מופיעות תמיד ציפורי גן עדן. למשל, השורה באחד משיריה על סבה: "ציפורי גן עדן היו שרות".

גם מראות דוממים בנוף מצמיחים פרשנות, והם הופכים לסמל:

אִישׁ מַשְׁקֶה אִשָּׁה גְּדוֹלָה
מִשְׁתַּזֶּפֶת בַּשֶׁמֶשׁ עַל כָּרֵי דֶּשֶׁא
אִשָּׁה-פֶּסֶל יְשֵׁנָה כְּמוֹ הַיְּפֵהפִיָּה הַנִּרְדֶּמֶת
בַּיַּעַר הַחָרְפִּי הַנּוּגָה
אוּלַי תָּקִיץ אַחֲרֵי הַהַשְׁקָיָה הַמַּרְנִינָה
מִתְּנוּמָתָהּ הָאֲרֻכָּה (142)

הפסל של האישה מעורר בכותבת ציפייה שהדמות תקום מן הפסל הדומם ותהפוך לממָש. אנו נזכרים במוטיב 'פיגמיליון וגלתיאה' במיתולוגיה היוונית. באהבתו, הפַּסל פיגמיליון הביא לכך שנכנסה רוח חיים בפסל, והאישה גלתיאה הייתה לממש. כאן יש דו-שיח בין הגנן המשקה את פסל האישה, ובין ציפייתה של המשוררת שהגנן ישיב אותה לתחייה.

השיר מסתיים במילים שמבטאות תובנה ארְס-פואטית:

גַּם כְּשֶׁהִיא אִלֶּמֶת כְּמוֹ הַנּוֹף
דְּמוּתָהּ כּוֹבֶשֶׁת אֶת נִצְחִיּוּת הַמָּקוֹם (142)

לסיום:

השירים מביאים את מראות היומיום ומנסים לפענח אותם. המציאות מתגלה מחדש כל יום כארץ בראשית, שיש לבָאר אותה ולהבין אותה.

הַבְּרֵאשִׁית מָשׁוּל לַמִּדְבָּר
בּוֹ מִתְחוֹלֶלֶת
סוּפָה פְּנִימִית אֲמִתִּית
שֶׁל אָדָם:
כְּלַפֵּי חוּץ, אֵין מְבִינִים אוֹתָהּ -

(144)

תפקיד השירים הוא להבין את המציאות. לפענח אותה.