איבדנו את הצפון

ארץ שלא נלחמת

בטור הקודם התמקדתי בארגון הנלחם בארגוני טרור המתחזים לארגוני זכויות אדם. חמאס בשלטון בשל בחירות דמוקרטיות (כמו אלו בקוריאה הצפונית, סין או אירן), והעזתים מאוד מעריכים את חמאס, לכאורה בשל הדאגה של הארגון השליט לענייניהם (אך למעשה בשל חרדה לחייהם אם יעזו להביע דעה סותרת). חיזבאללה מאוד דואג לאוכלוסייה בקרבה הוא יושב - בניינים רבי קומות מלאים חומרי נפץ וטילים, מפקדות תחת בתי חולים, גני ילדים או מסגדים (בדיוק כמו בעזה), והלבנונים, מפחד לחייהם, לבם יוצא למנהיגים השליטים שכה דואגים להם וללבנון. מרוב אהבה והערכה, הנוצרים ברחו מבית לחם, המקום הקדוש להם, ולבנון שפעם הייתה משופעת בנוצרים הפכה למדינה פונדמטליסטית מוסלמית.

למה כל זה צריך לעניין אותנו? מדוע אנחנו צריכים לדאוג לעזתים, ללבנונים, לסורים או לאלו שקוראים לעצמם "פלשתינים"? יודעים אנו שהם כולם רוצים להשמידנו. וזו בדיוק הסיבה: כלפי חוץ, לעולם המערבי (בעיקר לארופאים ולאמריקנים) הם כולם מתחזים לקורבנות מסכנים, פליטים אומללים לנצח ולנצחי נצחים, לדוד יפה התואר עם רק קלע בידו מול מכונת ההרס הנאצית של הישראלים. הארופאים והאמריקנים מזרימים להם מאות מיליוני דולרים מדי שנה, כי הם מצטיירים בעיניהם כדואגים לזכויות אדם, נלחמים ברעב, בפשע, במחסור במים, במחלות ובהתפשטות הקולוניאליסית, אימפריאליסטית, ציונית-נאצית של הכיבוש הישראלי.

מציאות הפוכה, משונה, מעוותת, וצריך להלחם בה. זו היא מלחמה על דעת הקהל בעולם, על שפיותנו שלנו, ואנחנו נכשלים כשלון חרוץ כבר עשרות שנים. הסיבה העקרית לכשלוננו היא שקשה להפנים את הסכנה בשטויות שנאמרות, בשקרים המופצים, בכל עלילות הדם. "הלא כל בר דעת יודע שאין הדבר אפשרי"! ועם טיעון זה, אנחנו בוחרים באי-עשיה, פשוט החלטנו שאין צורך להשיב מלחמה שערה.

לכן בדיוק החלטתי להתמקד בארגון אחד המנסה לקלף ולהסיר את החזות המטיבה הזו ולחשוף את הרשע בכל כיעורו. האם זה יעזור באמת? עמלו של הארגון ודומהו ישא פרי רק כשמדינת ישראל תחליט באמת ובתמים להלחם, ואנחנו עדיין לא בנקודה זו. כך יוצא ששרות בממשלת ישראל יוצאות להגן על ארגונים שהן כוחות הביטחון והן המודיעין קבעו שעוסקים בטרור ולא בזכויות אדם ואף משרד המשפטים קיבל קביעה זו. אך השרות יוצאות מדעתן, וכך ישראל מובסת, פעם נוספת, בזירה הבינלאומית. לא ניתן להלחם כשאנחנו לא ניצבים כחזית אחידה שמטרתה אחת - להגן על עצם קיומנו.

יקום מי שיגיד שדוקא ריבוי הדעות הוא מה שמציל אותנו. שפרופסור הקורא להחרים את מדינת ישראל, מוסדותיה ומוצריה ראוי לזכות בפרס יוקרתי של המדינה. שצריך לאפשר למי שרוצה לחתור תחתנו לפעול בחופשיות, כי אנחנו "ארץ דמוקרטית". ובאותה ארץ חלם, באותה רפובליקת בננות (אני מצטער, חברי הקופים, אם העלבתי אתכם בהקשר זה, אתם יקרים לי עד מאד), המדינה אפילו משלמת את משכורת הפרופסורים המאד חכמים הקובעים שצריך להעניש את המדינה.

עד כמה צריך המצב להדרדר בכדי שנפנים שהעולם שונא אותנו, שנאה עתיקת יומין, ושזו היא מלחמת השרדות שלנו ומלחמת שמד על-ידי אויבינו? בזמן לוחמה כל חילוקי דעות שהיו קודם לכן צריכים להעלם, וכולנו גם יחד חייבים לעזור זה לזה, לפעול כיחידה אחת, כצוות אחד, לשמור זה על גבו של זה. כך בתאוריה, והמציאות עומדת וצוחקת, "הם (הישראלים) עדיין לא תפסו דבר"!

הכל למכירה, פשוט אין בושה

במדינת חלם זו שלנו, עדיין יש צנזורה, אך עצם הרעיון היום הוא שונה ומשונה, אפילו דוחה. התרבות דורשת ומצפה שהכל יהיה גלוי, הכל בפומבי, ואין סודות. חידושים בטכנולוגיה כמובן משנים את פני השטח. פעם אזור הקריה, הכור בדימונה והמכון הביולוגי, כמו גם מתקנים חיוניים אחרים היו מסווגים וקיים היה איסור שיופיעו על גבי מפות. היום עם גוגל ארף או תוכנות אחרות, ניתן להתמקד באזורים אלו בקלות רבה, וארה"ב אף הסירה את האיסור על כך לאחרונה.

נחשו עד כמה קל יהיה לכוון מטר טילים בלתי פוסק, טילים ארוכי טווח מונחים בעלי רמת דיוק גבוהה. עם כל אמצעי ההגנה סביב מקומות רגישים אלו, מספיק שטיל או שניים יצליחו לחדור את מערכי ההגנה ולפגוע. איזו שמחה תהיה אז בקרב אויבינו, סוכריות הם יחלקו ברחובות, והצהלות יגיעו מקצה עולם לקצהו, בדומה לחגיגות ב-11 בספטמבר, 2001.

פעם גם אסור היה לדבר על מקומות אלו. כולנו ידענו שהם קיימים, ואף היינו נוסעים לידם, אך הייתה הסכמה שבשתיקה. בימינו הכל בחדשות, ראש המכון הביולוגי מתראיין לתקשורת זרה. הכל נגיש. כך גם עם המוסד והשב"כ ושאר גופים שפעם - הס, יד לפה - לא היינו מעזים לדבר עליהם.

אחראי על התרבות הזו הוא בראש וראשונה אהוד ברק. התהליך החל עוד בתקופת כהונתו כרמטכ"ל, עת הוא תכנן את המשך דרכו, הכין שהכל יהיה כשורה (שלא יהיו מסמכים מרשיעים, עדויות קבורות וכו׳) ודאג שמדי שבוע ברדיו תוצגנה למדינת ישראל (ולכל אויבינו העוקבים אחרינו בקפידה) יחידות המטכ"ל ואחרות.

אח"כ חיילי צה"ל התרגלו לדבר בטלפון ואחד עם השני ברכבת ישראל. קצינים צעירים (וגם יותר מנוסים) דיברו ופטפטו ולא ידעו לשים סייג או מעצור לפיהם. כל שצריך היה לעשות הוא לשבת ברכבת או בתחבורה ציבורית באוטובוס בו חוזרים חיילים בחמישי לשבת או בראשון בבוקר ליחידה, וניתן היה למפות כוחות, אמצעי לחימה ומבצעים שהוצאו לפועל או נמצאים בתכנון. צה"ל ניסה לחנך את חייליו, אך זו הייתה מלחמה אבודה שנועדה לכשלון מראש, כי התרבות השתנתה.

למי שפוטר זאת בלא כלום, תרבות קלוקלת זו עולה בחיי אדם. כמו שמזלזים בפקודות שמטרתן הגנה על ביטחון המדינה, כך גם מזלזלים בפקודות אחרות שמטרתן הגנה על החיילים. איך ניתן להעלות על הדעת שטלפונים חכמים לא יהיו צמודים אלינו כל הזמן? מה כבר יכול האויב לעשות עם אלו? ומה יקרה כשהטלפונים כבויים? הנה דוגמה שקרתה: האויב (בו אסור לנו לזלזל) זיהה מצבור טלפונים וירה טילים מלבנון כלפי אותו מצבור. זו הייתה נקודת ציון מעולה של חיילים שהתקבצו ליציאה לשטח. במזל רב עשרות חיילים ניצלו ממוות ודאי.

טוב שבצה"ל לפחות הפיקו לקחים ובכניסות קרקעיות לעזה אספו את הטלפונים מהחיילים טרם צבירת הכוחות. כמובן שהורים מודאגים התלוננו מיד לשר הביטחון, שכן הם לא היו יכולים לקבל דיווח בזמן אמת מהבן היקר. טוב שלא התלוננו על סרטונים שלא הועלו במועדם לאינטרנט, כי אז אולי היינו מבינים שהמצב רציני, ואויבינו חזקים, מתוחכמים ואכזריים עד מאוד (אם רוצה מי מהקוראים, שאלו את אהרון קרוב על ניסיונו הוא בעזה).

כיוון שבקטע הקודם עסקתי באויבים מבית ומחוץ הפועלים תחת מסווה של ארגונים לזכויות אדם, אנשי שלום עכשיו מהלך השנים נהגו לצלם מאחזים צבאים ולהעלות את התמונות עם נקודות ציון לאינטרנט, כך שכל מאן דהוא יוכל להשתמש במידע. הם עשו זאת בכדי "לעזור להציל את מדינת ישראל מעצמה". כה מודאגים הם היו, שביודעין הם התעלמו משלטים שהורו "שטח צבאי סגור, הצילום אסור"! השלטים לא נועדו להם. מטרתם הנעלה קידשה את כל האמצעים, והם עצמם הפכו לקדושים מעונים. אותם "פעילים לשלום הפלשתינים" אוהבים גם להדליף רשימות עם כתובות וטלפונים של קצינים בצבא, כך שניתן יהיה להעמידם לדין בינלאומי על פשעי מלחמה. ממש מחמם את הלב כמה רחמנים וטובים הם הישראלים האלו, המוכנים להקריב את בני עמם על מזבח המלחמה ב"כיבוש המשחית".

בין מציאות שבה מותר הכל והכל גלוי ומפורסם ברבים לבין העשורים הראשונים של המדינה בהם נלחמנו בחרוף נפש שהמדינה המודרנית תשרוד - בין קיצון לקיצון - עדיין ישנם שרידים של העבר. כך לדוגמה תמונתו של עמנואל מורנו עדיין אינה מותרת לפרסום. תמונותיהם של טייסים בשרות פעיל אסורות, לכן רואים אותם עם הגב למצלמה או עם קסדה. למעט ראש המוסד וראש השב"כ, חל איפול מוחלט על כל העובדים האחרים. טוב שעדיין יש "ביטחון שדה" במקומות אלו או אחרים. או אולי כולנו משחקים ב"נדמה לי". משחק שבו חיי אדם על הכוונת, אך למי אכפת, כשהכל טוב וכשלא קורה דבר יוצא דופן?

לכן תבינו את תדהמתי המוחלטת כשעברתי על פריטים המוצעים ב"מכירה פומבית" כאן בארה"ב, ובהם הזמנה לטקס הענקת כנפיים ב-2022 (גם ראש הממשלה והנשיא יהיו נוכחים, כך שאם מישהו ירצה להרעיל את כל הנוכחים או לבצע פיגוע חכם אחר, זה המקום לעשות זאת).

אם בדבר אחר חשקת, ואתה יותר איש ים, ולא סובל מפחד גבהים או מסחרור בשל מהירות טיסה, מדוע לא להשתתף בטקס סיום של השייטת, יחידת עילית הנמצאת בחו"ל הרבה מהזמן (שם עיקר הפעילות שלה). בואו, השתתפו, הכירו, צלמו, תהנו מאוכל טוב, הפגשו עם המפקדים, יאללה, לחגיגה הזו המחיר ההתחלתי הוא 700 דולר והערך המוצהר הוא 2,000 דולר. אלפיים דולר להשתתף באחד מהטקסים, פשוט מחיר מציאה.

אם אני נתקלתי בהזדמנויות פז אלו, בלי להתאמץ כלל ועיקר, האם אויבי ישראל עוורים וחסרי יכולת או מעוף לחלוטין? אני אפילו לא שואל "היכן הצנזורה" כי אם "היכן הכבוד העצמי"? הכל מותר, הכל מופקר, אפילו טקס הענקת כנפיים מוצע היום למכירה? פשוט אין בושה. כבוד הרמטכ"ל, כבוד שר הביטחון, האם מצבנו כה אומלל (או כה שפיר) שאתם מתירים שכסף יקנה כניסה לכל מקום, למקומות רגישים, בזמנים שבהם אולי אין אנו כה מרוכזים בהגנה עצמית (כי השמחה בטקסים אלו היא אכן אדירה, ההורים ובני המשפחה כה גאים, ואתם כל עם ישראל)?

איך הפכנו את הדברים החשובים ביותר לפרסים מכניסי כספים, ממש כמו בחורה המדגימה את חמוקיה בפני גברים עם ערימת שטרות ביד? כנראה שבאמת איבדנו את הצפון.