בודדים מול עזה

"נחלאים א'"

על-מנת להבין את אופיה של ההתיישבות הצבאית שקדמה לאזרוח, כלומר לנחל עוז, נבחן את הנח"ל בשנים אלה ואת יעדיו. הנח"ל נוסד באישורו של דוד בן-גוריון ב-19 באוגוסט 1948 כמענה למכתב משותף של כל תנועות הנוער הציוניות מ-10 באוגוסט 1948 בו ביקשו ליצור מסגרת צבאית בה ישרתו חברי גרעיני הכשרה כקבוצה ולא יופרדו זה מזה. חששן של תנועות הנוער נולד כתוצאה מגיוס המוני של בני 17 לאימון צבאי מרוכז במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות ביוני 1948, במטרה להכין עתודה שתוכל להתגייס באופן מידי אם יורע המצב בחזיתות.

היענות בני הנוער הייתה גדולה ותנועות הנוער חששו מהתפזרות הגרעינים ההתיישבותיים במסגרת נטולת רעיונות חלוציות. תנועות השומר הצעיר והמחנות העולים סירבו בתחילה להצטרף להסדר של הנח"ל מחשש שהוא יפגע בגרעיני ההכשרה שלהם וישמש תחליף לפלמ"ח אותו ביקש בן-גוריון לפרק ועד אז נשא את דגל ההתיישבות החלוצית. הונהג אם כן הסדר בו חיילי הנח"ל עברו אימונים של כחודשיים עד שלושה חודשים, ולאחר מכן יצאו לתשעה חודשים ליישובי ספר למלא תפקידים צבאיים, לעבוד בחקלאות ולהשלים את הכשרתם המשקית.

בתחילת 1949 קיים הגדנ"ע מסלול דומה לחיילי הנח"ל. במהלך שנת 1949 נלקחו פלוגות של הנח"ל למשימות שונות כמו סלילת כביש בין סדום ועין גדי והכשרת אזור אילת להתיישבות. התקווה הייתה שלאחר שנת השירות בנח"ל, יישארו קצת מהחיילים להתגורר ביישובי הספר, אולם תקווה זאת לא הוגשמה ורוב יוצאי הנח"ל עזבו את יישובי הספר, לעיתים מיד לאחר תום שנת השירות ולעיתים מספר שנים לאחר מכן. ההערכה היא שרק כ-35% מיוצאי הנח"ל נותרו בהתיישבות. בראשיתו, הוכפף הנח"ל לפיקוד הגדנ"ע אך מ-24 בנובמבר 1949 הופרד מהגדנ"ע ותפקד כחיל עצמאי.

לאחר מספר שנים החל הנח"ל להקים היאחזויות נח"ל, שהיו מאוכלסות בגרעיניו במהלך שירותם הצבאי. שיטה זו שירתה במקרים רבים משימות יישוב לאומיות, בשטחים בהם האוכלוסייה היהודית מדולדלת ונחשבו ליעד התיישבות מועדף. בראשית דרכו של הנח"ל, אתרי ההתיישבות המועדפים היו בעיקר בתחומי הנגב, הגליל והערבה. באופן רשמי, היאחזות הנח"ל הראשונה היא קיבוץ נחל עוז, אולם קיימת טענה כי קיבוץ הנח"ל הראשון היה קבוצת הצופים ז', שהתיישבה על גבעת תל-אל-קאסר (כעת קיבוץ תל קציר), ב-6 בנובמבר 1949.

רובם של הנחלאים הראשונים במקום היו עולים חדשים שלא ידעו את שפת העברית ולא השאירו אחריהם זיכרונות או מסמכים שהיו מאפשרים לחוקרים להבין כיצד התנהלה ההיאחזות. יתר על כן, תולדות קיבוץ נחל עוז ידועים ומפורסמים ואילו קודמיהם ששירתו שם שנתיים קודם לכן, נשכחו או "הושכחו". החוקר עשה מאמצים לשחזר תקופה זו באמצעות "עלון ההיאחזות" של אותה תקופה, קיום ראיונות אישיים וסקירת מקורות ארכיונים אחרים. פרנקל קובע כי הם, "הבודדים" היו במידה רבה "חלוצים בעל כורחם" ומנסה לבסס הגדרה זו.

חלוצים בעל כורחם

החל מסתיו 1949, בעקבות חקיקת חוק שירות הביטחון ה'תש"ט" הופנו לנח"ל אלפי עולים חדשים ונוער ארצישראלי שלא צמח בתנועות הנוער. חיילים אלה כונו בצה"ל "הבודדים" וזאת להבדיל "מגרעיני הנח"ל" שהגיעו חדורי שליחות ובעלי תודעה שיתופית-ביטחונית. מייסד הנח"ל אליק שומרוני ראה בבודדים תוספת כוח חשובה לנח"ל ואמר בספרו מגל וחרב כי אם המדינה תוותר על האפשרות להפוך את "הבודדים" לחלוצים: "פירוש הדבר כי המוני העולים לא יצליחו להסתגל לארץ... פירוש הדבר למעשה - הפסקת העלייה ביום מן הימים".

לוי אשכול, ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות, הציע רעיון חדש שבו המדינה תקים בעזרת החיילים "הבודדים" חסרי הרקע החקלאי, נקודות יישוב באזורים רגישים לאורך הגבולות. יישובים אלה יהיו זמניים ויקראו על-פי אשכול - היאחזויות. מטכ"ל צה"ל אישר את התוכנית ואף קבע שהניסיון הראשון יהיה מול רצועת עזה. המקום שנבחר לניסיון הראשון היה בלב שדותיה של "בארות יצחק" (יישוב שניטש במלחמת העצמאות) שם עבר נתיב של אלפי מסתננים ודרכו חדרו פליטים שבאו לקצור חיטה ושעורה בתחום שטחה הריבוני של ישראל. יתר על כן בתוואי זה חדרו מסתננים שבאו לפגוע במעברות ויישובי העולים החדשים באזור גבים, דורות ותקומה.

כזכור, ההיאחזות "נח"לאים א' מול עזה" הוקמה כבר ב-26 ביולי 1951 (על קרקעות קיבוץ בארות יצחק הישן) ומטרת ההקמה הייתה בעיקרה עיבוי גבולות הדרום באמצעות יישובים חקלאיים וכן בהקמת צורת התיישבות חדשה (יישוב צבאי-חקלאי), אשר יקרא "היאחזות", בה יקלטו "חיילים בודדים" (שלא כגרעינים התנועתיים שהשלימו יישובים ותיקים) שישרתו כחיילים בהיאחזות ולאחר שחרורם יקימו במקום קיבוץ לכל דבר. המג"ד של גדוד הנח"ל עליו הוטלה המשימה היה אז יעקב נעים ומפקדם הישיר של "פלוגת הבודדים" הראשונה היה דני מט והוא שהציבם על גבעה (שהייתה טעות בניווט של מט) חשופה מול עזה.

הקושי בגיוס כוח האדם להיאחזות

ברור היה לפיקוד שהצלחת "ההיאחזות" תהיה תלויה בטיב כוח האדם. מפקדי הנח"ל משה נצר ודן שומרוני החלו בחיפוש מתנדבים מקרב מסיימי שנת שירות ראשונה. ההיענות היית דלה. לאחר מכן הבטיח הפיקוד לחבורה שתתגבש מ"הבודדים" ואם יחליטו להקים יישוב, הם יקבלו את המבנים הציוד והקרקע חינם. גם הבטחות אלו לא קידמו את העניין. לבסוף נאלץ פיקוד הנח"ל לגייס כמאה חיילים ממחלקות הנח"ל ששהו באזור, כלומר מסעד, ניר עם ובארי ולשלחם למקום לאחר שבועיים אימונים צבאיים.

בזיכרונות אלה ששירתו במקום מוזכר יום ההגעה בו מאה החיילים שאגו במשאיות "לא רוצים היאחזות". המפקד הראשון של החיילים היה דני מט (לימים אלוף) ואליו נוספו כמה מדריכים אזרחיים מנוסים: יעקב פלומין ואלתר זס מתל יוסף ודרור קרן מכפר יחזקאל. הצבא דרש למקם את הנקודה סמוך לגבול, כ-2 ק"מ מערבה "והבודדים" צעדו ביום ההקמה עם נשק טעון מחשש התקלות עם מסתננים. בטקס העלייה על הקרקע השתתפו משה דיין (אז אלוף פיקוד דרום), אלי שומרוני ואברהם הרצפלד. במגילת העלייה נכתב:

"אנו עולים חדשים ובני הארץ מכל הגלויות ופזורי עמנו... נקבצנו כאן היום ובפקודת צבא הגנה לישראל נוטלים עלינו שמירת כברת ארץ זו". את הנעלה, העיקרית והקשה במשימות הנח"ל אנו ניגשים לבצע היום: הקמת ישוב חיילים מגנים ובונים, שומרים ויוצרים, מפרים שממות וגוננים עליהן, כי חזון צה"ל לנגד עינינו, חזון צבא עובד ומגן. יעלה ויצמח במקום הזה ישוב שוקק חיים, יוצר חיים ומבטיח את החיים. יהא הוא אות וציון לנו ולעמים, כי פנינו לשלום ובניין. אך נדע אנו, ויידעו העמים מסביב כי את הבניין נשמור מכל משמר ועל החיים נגן ללא סייג. היום אנו מקבלים עלינו לבנות ולטפח היאחזות זו כחוליה אמיצה בשלשלת מבצעי צה"ל להמשיך מסורת ההוד של כיבוש השממה והפרית הארץ, ולממש חזון חיל הנח"ל חזון הצבא העובד. ידנו האחת תעשה במלאכה והשנייה תחזיק בשלח".

גליון במחנה נח"ל אף הביא מדבריו של דיין שקשר את עליית ההיאחזות עם שמשון הגיבור וקבע כי על "הבודדים" לשאת על שכמם את שערי עזה. לילה ראשון עבר ללא תקלות, מחצית החיילים נמו באוהלים, חלק שמרו והשאר הוזהרו לא להתרחק יותר מ-50 מטר מהמאהל.

התמודדות הסגל הפיקודי בתופעות שליליות

המפקדים יוצאי ההתיישבות העובדת נתקלו בתופעות חברתיות קשות שהתגלו בקרב "הבודדים". מנחם וכסלר, מהמפקדים הראשונים בהיאחזות סיפר כי על הבודדים הוטלו עונשים קשים ומעליבים על העדרויות, התחצפות ופגיעה בנוהל הצבאי. עיתים נזקקו המפקדים לבדוק אישית את ניקיונם האישי ולאפשר להם למצוא דרך לפריקת שנאות שצמחו בין החיילים בקרבות אגרוף. בין החיילים, שרובם לא ידעו קרוא וכתוב בעברית, התגלו מעשני חשיש, שתיינים ואף נמצא מקרה של חייל שירה ברגלו כדי להשתמט מהשירות.

על-פי מסמכים שמצא החוקר ביד טבנקין אושר להם, לאחר תקופת הסתגלות, ללבוש חולצה לבנה בשבת (כפי שנהוג היה במקומות אחרים) אולם ההסדר התבטל לאחר ששוב התגלו בעיות משמעת. במאמץ מיוחד הובאו חיילות למקום על-מנת שתלמדנה עברית והעלון המקומי פרסם מאמרים של חיילים המתגאים ביצירת המשק החדש וביבול הראשון.

בשלהי השנה אורגן "ירח עיון" שבו למדו עברית, ידיעת הארץ והשכלה כללית במאמץ להשוות את מעמדם של "הבודדים" לגרעיני הנח"ל. בחודשים הראשונים הקשו התנאים הפיזיים על המורל. החיילים ישנו על רצפת האוהלים ללא חשמל וללא מים זורמים. עד הקמת הצריפים שהחליפו את המאהל, עברו עוד כמה חודשים ובקרב המפקדים צץ החשש שההיאחזות תתפרק מסיבות אלו.

מול הגבול המצרי

המפקד אמנון בליטינסקי שהחליף את דני מט ציין את נכונותם של "נחלאים א'" לצאת למארבים ולקחת חלק בשמירות וזאת בניגוד לחוסר ההתלהבות שגילו כלפי העבודות החקלאיות. המצרים ישבו על רכס הגבעות של עלי מונטאר והטרידו משם את ההיאחזות ביריות. בלילה הגיעו מכיוון זה מסתננים ולכן, כעשרים חילות וחיילים (שישית מהכוח) נטלו חלק בכל לילה בעבודות השמירה, במארבים ובביטחון. דני מט העריך באחת ההזדמנויות שבתקופתו הרגו הנחלאים כ-50 מסתננים ורועים.

חיילי ההיאחזות אף נטלו חלק בהיתקלויות אש, בהם נהרג החייל הראשון אהרון בן מיור. כמה מהחיילים נפצעו וביניהם אף חיילת על-אף שנאסר עליהן לצאת למארבים. הנחלאים נהגו ליטול את שלל הנשק וציוד אחר ממסתננים ורועים ולהביאו לחצר המשק. בעת עונת הקציר החמיר המצב הביטחוני והחיילים המצרים חיפו לא פעם באש על המסתננים שקצרו תבואה בשדות המשק ובשדות נטושים וירו על מבני ההיאחזות.

מתח ביטחוני בעונות הקציר

מפקדי המקום החלו לצאת למארבי לילה שלוש פעמים בשבוע ולא פעם חשו נחלאים א' שהם במצור. החוקר ציטט מארכיון צה"ל דיווח באביב 1953 על המצב: "המסתננים קוצרים יום-יום בשדות נחל עוז. כל אמצעי השמירה של הפלוגה, לא מצליחים למנוע את הקצירה. בשנה הקודמת הצליחו ערביי עזה לקצור כ-1,000 דונם דורה. נראה שאם לא יאחזו בקרוב בצעדים דרמטייםמקרים מסוג זה יישנו כי מרבית שדות התבואה סמוכים לגבול".

על אף המצב החמור נדרשו החיילים לעבד את השדות עד לסימון קו הגבול על-מנת להוכיח ריבונות, עובדה שהלהיטה את המצב. עם זאת נדרשו נחלאים א' לצאת לסדרות ומסעות (כולל משמעת מים) על-מנת להחזיקם בכושר צבאי סביר. בחודשים הראשונים הועסקו החיילים בהשלמת קו המים מבארי דבר שאפשר גידולים חקלאיים על פני 8,000 דונם. הכנסות הנקודה מהגידולים החקלאיים בשנה הראשונה הגיעו ל-80,000 לא"י. הגידולים העיקריים היו - בצל, שדות חיטה ודורה, קטניות, ירקות ועוד. ביוני 1953 הגיע למקום גרעין נח"ל שעשה את הכשרתו בקיבוץ תל ברוך. 8 חיילים מ"הבודדים" הצטרפו לגרעין שאזרח את המקום ונקרא נחל עוז ואילו השאר התפזרו על פני הארץ.

האם שיטת ההתיישבות החדשה עמדה בציפיות?

שיטה זו של התיישבות חצי צבאית, שירתה משימות לאומיות, בשטחים בהם האוכלוסייה היהודית דלילה ואשר נחשבו ליעד התיישבות מועדף (בעיקר בנגב, בגליל ובערבה. הניסיון הראשון ליישב חיילים בנקודת קבע נעשה בקיבוץ ניר אליהו: ב-27 ביולי 1950 עלו לקרקע חברי קבוצת "אל ניר" (איחוד של כמה גרעיני עולים מטורקיה, מרומניה ומפולין שעברו הכשרה בקיבוצים: גלעד, עין חרוד, כפר גלעדי ואשדות יעקב) והקימו קיבוץ מול מובלעת קלקיליה ועל-מנת ליצור רצף התיישבות עברי בין המושבה דאז כפר סבא לקיבוץ רמת הכובש, ובסמוך למכללת בית ברל. הצלחת ה"פיילוט" בניר אליהו הביאה לאימוץ שיטה זו, כשבאופן רשמי נחשבת "נחלאים א'" (כיום קיבוץ נח"ל עוז) להיאחזות הנח"ל הראשונה, מול עזה ובה נמצא עד היום מוזאון הנח"ל.

מחקרו של פרנקל מוכיח כי השתתפות העולים החדשים, בעיקר מארצות אסיה וצפון אפריקה, בהגנה על גבולות המדינה הצעירה בדרום, אכן הייתה משמעותית. על-אף העובדה שהחיילים בנח"ל הצעיר ("נחלאים א") הגיעו ללא מטען אידאולוגי וללא תוכנית התיישבות ארוכת טווח, הם ביצעו את תפקידי הביטחון השוטף ומניעת חדירת מסתננים לשטחי ישראל הריבונית בצורה טובה תוך גילוי דבקות במשימה ונועזות אישית.