פסנתר

בתנו האמצעית ביקשה ללמוד פסנתר. היא הייתה רק בת 10 אבל נחושה בהחלטתה. 'פסנתר זה כלי הנגינה היחיד שאני רוצה ללמוד. אני לא יודעת למה... ככה זה מרגיש לי. אני מקנאה באלו שהאצבעות הדקות שלהם נוגעות בעדינות בקלידים ויוצא להם מין צליל קסום שכזה...'

אביה ואני שמחנו מאד. את אחיה הבכור לא הצלחנו לשכנע ללמוד נגינה. 'תעזבו אותי בשקט' הוא אמר בפסקנות. 'אתם לא מבינים שזה לא מעניין אותי בכלל? אתם באמת מדמיינים אותי יושב שעות ומתאמן על כלי הנגינה? תנו לי לרוץ ולקפוץ...' אז רשמנו אותו לחוג ג'ודו, ואחר כך לכדורסל, ושחייה, וטניס... עד שהוא התקבע על כדורגל. זה דווקא התאים לו להפליא, ל'ילד הקפיץ' שלנו שלא יכול היה לשבת בשקט שתי דקות רצופות.

'פסנתר זה לא סיפור זול' חשב בקול בן זוגי כשבדק את מחירי הפסנתרים החדשים.

'מה? כל כך יקר?' נדהמתי לראות שצפויה לנו הוצאה כבדה של אלפי שקלים ולגמרי לא מתוכננת.

'אתה יודע מה? אולי ננסה למצוא משהו משומש. פסנתר במצב טוב מיד שנייה. אני אחפש במודעות למכירה. הנה, תראה כאן. פסנתר משומש במצב מצוין מפסנתרנית.

מה יותר טוב מזה?'

בן זוגי הרים את עיניו מעיתון הערב והביט במודעה שבידי.

'את ראית איפה זה בכלל? זה בקצה העולם שמאלה. במגדל העמק... איך בדיוק נביא משם את הפסנתר'?

'אתה אל תדאג. תן לי לסדר את זה. אני אבקש מאחי את הטנדר... נעמיס על הטנדר'.

'על הטנדר? נעץ בי בן זוגי מבט משועשע. מה? נפתח לצורך זה חברת הובלות 'משפחת ברעם בעם?'

'מה יש? כבר לא נאה לך לסחוב פסנתר בשביל הבת שלך? ממתי נהיית כזה מפונק? איפה רוח המפקד מגולני שהתחתנתי אתו?'

הוא הניח את העיתון על השולחן והביט בי במבט שמשלים עם הגזרה.

'יאללה, תתקשרי אליהם... נוסעים למגדל העמק'.

שיחה קצרה עם אישה במבטא רוסי כבד השלימה את המשימה. ביום שישי אחר-הצהריים נסענו למגדל העמק עם הטנדר החורק. באווירת הטיול הלא מתוכנן התחברנו למוזיקה ישראלית שמחה, וכל הדרך שרנו והתענגנו על המראות הירוקים בואכה מגדל העמק.

שורה של בלוקים ישנים ומוזנחים קידמה את פנינו. עזובה שררה בין הבתים וחתולות משועממות סבבו בין הקוצים והדרדרים. בפתח אחת הכניסות, על כסאות פלסטיק, ישבו כמה נשים קשישות עטויות מטפחות ראש והביטו בנו בסקרנות.

'אפשר לעזור לכם? את מי אתם מחפשים?'

'את משפחת קגן. זאת כניסה 3?'

'כן. גברת קגן גרה בקומה השנייה'.

פילסנו את דרכנו ונכנסנו למסדרון שניכר היה מאמץ ליפות את מראהו. עציצים הוצבו בכניסה והקירות היו צבועים בצבע שמנת טרי. המדרגות הדיפו ריח של תכשיר ניקוי לראייה שנשטפו לא מזמן.

בעדינות דפקנו על הדלת החומה שמדבקות של בעלי מקצוע היו מודבקות עליה.

'רק רגע'... נשמע קול מתוך הדירה.

אחרי שתי דקות ניצבה בפתח אישה קשישה, נמוכת קומה, שנשענה על הליכון. שיערה היה לבן, פניה חרושות קמטים ועיניה הכחולות הביטו בנו במבט חודר.

'ברוכים הבאים. אתם באתם בעניין הפסנתר, משפחת ברעם, כן?'

'נכון'.

'בואו, תיכנסו בבקשה, אני וולנטינה. אני אכין לכם תה. אתם באתם מרחוק... תנוחו קצת'.

'תודה רבה לך גברת ולנטינה. לא צריך. אנחנו לא רוצים להפריע'.

מה פתאום? אתם אורחים שלי... וחוץ מזה כבר לא נכנסים הרבה אנשים אלי הביתה. אני שמחה על ההזדמנות לארח אתכם'.

היא דידתה על ההליכון אל המטבח הצנוע ואנחנו התמקמנו על הספות שכוסו בכיסויים צבעוניים.

הסלון הקטן היה צפוף ודחוס, וניכר היה שיד אוהבת מטפחת אותו. עשרות בובות חרסינה הביטו בנו מהמזנון, ואגרטלים עמוסי פרחים מלאכותיים שיוו למקום צבעוניות ועליזות. בקצה הסלון עמד לו הפסנתר ועליו הוצבו תמונות משפחה במסגרות כסף.

התה היה מתוק וחם. המארחת שלנו הניחה עוגיות שומשום על השולחן ואמרה, מבלי שנשאל.

'העוגיות זה אני הכנתי, תטעמו... אתם בטח מתפלאים למה אני מוכרת את הפסנתר...

הבאתי אותו מרוסיה כשעלינו ארצה, לפני 15 שנה. ברוסיה הייתי מורה לפסנתר וגם כאן, בארץ, לימדתי ילדים על הכלי הנפלא הזה. עבדתי בחוגים וגם באופן פרטי... אתם רואים שאני מתקשה בהליכה... זה לא רק ההליכה... יש לי בעיה במפרקים. התנוונות קוראים לזה. אני קוראת לזה זקנה... שיהיה. אני כבר לא יכולה לנגן...

שמישהו אחר ינגן עליו. פסנתר שלא מנגנים עליו הוא כמו בן אדם שאין בו צורך יותר. לפסנתר יש נשמה כל עוד מנגנים עליו...'

דמעות עמדו בעיניה.

'ולנטינה, את חיה כאן לבד?'

'כן. בעלי נפטר לפני חמש שנים... יש לנו בן אחד... הוא חי בארצות הברית, עם המשפחה שלו... יש לי מזל. יש לי שכנות נהדרות. הן דואגות לי'. ענתה לנו על השאלה המתבקשת מבלי ששאלנו.

את הפסנתר הורדנו לטנדר בעזרת הדייר מקומה שלישית שנחלץ לסייע. הקשר החם שלנו עם ולנטינה נמשך מספר שנים, עד לפטירתה. בכל נסיעה לצפון הקפדנו תמיד לעצור בביתה במגדל העמק, לשתות את התה המתוק שלה ולאכול את עוגיות השומשום מאפה ידיה.