ארה"ב עצרה יהודים מגרמניה מחשש שהם "תומכי נאצים"

הגרמנים, שהתחילו להגר למדינות דרום ומרכז אמריקה עוד במאה ה-19, היו בחלקם בעלי מטעי קפה גדולים או שעסקו במסחר בהיקף גדול. בעלי האמצעים שבהם היו מקושרים דרך קשרים כלכליים ואף משפחתיים עם משפחות האליטות המקומיות. לאחר שעלה אדולף היטלר לשלטון, הצטרפו כמה מהם למפלגה הנאצית. אחדים מהם בשל אמונה בטוהר הגזע ובאידיאולוגיה הנאצית, ואחרים כדי לשמור על יחסים טובים עם השלטונות הגרמנים, להבטיח את שלום בני משפחתם בגרמניה, ולדאוג להמשך המימון החלקי מגרמניה של המוסדות הגרמניים המקומיים.

רוב הגרמנים בדרום אמריקה ומרכזה לא הצטרפו למפלגה הנאצית, אך גם לא גילו התנגדות על-רקע אידיאולוגי למשטר. היו אומנם מאבקים בין הגווארדיה הוותיקה לבין חברי המפלגה הנאצית על שליטה במוסדות התרבות והחינוך שהקימו המהגרים בארצות קליטתם, אולם נראה שהיה מדובר במאבקים על-רקע אישי ובין-דורי יותר מאשר על-רקע אידיאולוגי.

מכל מקום, הקמת המשטר החדש בגרמניה הביא להתפשטותה של המפלגה הנאצית בדרום אמריקה ולקרע ביחסים בתוך הקהילות הגרמניות, בין היהודים לבין אלו שאינם יהודים. נמצאו גם מנהיגים נאציים שרצו להעתיק מגרמניה את הרדיפות כנגד היהודים הגרמנים המקומיים. אריק הינימן, אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בגוואטמלה ולימים שגריר ישראל במדינה זו, ציין לטובה רק ארבע משפחות מתוך כלל הגרמנים בגוואטמלה, שהמשיכו לשמור על יחסי ידידות עם משפחתו גם לאחר עליית היטלר לשלטון. מנהיג המפלגה הנאצית במקום אף ארגן תצפיות על בתי היהודים כדי לוודא שהגרמנים המקומיים אכן מחרימים אותם.

הדאגה הגוברת בארצות הברית מהצלחותיה הצבאיות של גרמניה והצטרפותה למלחמת העולם השנייה בסוף 1941, הביאו את ממשלת ארצות הברית לפעול נגד הגרמנים. הממשל האמריקני ראה בהם גיס חמישי פוטנציאלי, והחליט להוציא רשימות שחורות של עסקים בבעלות גרמנית. על חברות אמריקניות נאסר לסחור עם העסקים שברשימה.

מאוחר יותר אולצו מדינות מרכז אמריקה וחלק מדרומה להעביר לידי הממשל האמריקני את הגרמנים שנחשדו בפעילות נאצית. אולם הממשל האמריקני, שהסתמך על מקורות מודיעין מקומיים מושחתים ואינטרסנטיים, לא ערך בדיקה מהימנה של המועמדים לגירוש. פרט לפעילים במפלגה הנאצית, נשלחו לכליאה בארצות הברית גם גרמנים שלא היה להם שום קשר למפלגה ואפילו אנטי-נאצים ויהודים נרדפי הנאצים.

התנאים במחנות המעצר לא היו קשים לרוב וצרכיהם הבסיסיים של העצורים סופקו במידה סבירה. במחנה המשפחות ליד קריסטל סיטי שבטקסס פעלו בית ספר, מוסדות תרבות ואפילו בריכת שחייה מאולתרת. כל ילד קיבל אספקת חלב יומית. אולם לעצורים היהודים לא היו קלים החיים במקום, כיוון שהקבוצה הבולטת והחזקה ביותר במחנות באה מקרב תומכיה של גרמניה הנאצית ואלו הציקו לעיתים לעצורים היהודים. כך למשל במחנה המעצר סטרינגטאון הצליחו העצורים תומכי הנאצים למנוע לזמן מה מהעצורים היהודים להשתתף בשיעורי אנגלית ובפעילויות הספורט והתרבות של המחנה. 18 מהם קיבלו חדר מלא אדים בסמוך למקלחות של המחנה, שם יכולים היו עוברים ושבים לקלל אותם בשל יהדותם.

למזלם של הכלואים היהודים, הועבר חלק מהטיפול בכלואים בחודש מרס 1942 ממשרד החוץ למשרד המשפטים. פקידי משרד המשפטים היו רגישים יותר לשאלת חוקיות כליאתם של אנשים ללא משפט רק בשל מוצאם ובלא הוכחות לפעילות חתרנית פרו-נאצית. הודות להפצרות הארגונים היהודיים והארגונים למען הפליטים, הועברו רוב העצירים היהודים באביב ובקיץ 1943 למחנה נפרד בסמוך לאלג'יר שבלואיזיאנה.

תוך שנה לאחר המעבר יכלו כל העצורים פרט לשישה מהם להשתחרר בתנאים מגבילים. תנאים אלו אפשרו להם להתפרנס למחייתם. חלקם אפילו הורשו להתנדב לשרת בצבא ארצות הברית. לאחר תום מלחמת העולם השנייה, 75 מהכלואים היהודיים החליטו לקשור את גורלם בארץ החדשה. רק שניים מהם חזרו לאמריקה הלטינית.

בדיעבד מתברר, כי כליאת הגרמנים נתנה בידי האמריקנים אפשרות להציל יהודים מהשואה. מתוך תקווה "להשיב הביתה" חלק מאזרחיהם בפזורה, בנתה גרמניה מתחם מיוחד במחנה ברגן-בלזן. מתקן זה נועד לשכן יהודים בעלי מסמכים אמיתיים או מזויפים שהעידו על קשר כלשהו למדינות יבשת אמריקה. כל עוד קיוו הנאצים לקבל אזרחים שלהם כתחליף לאותם עצירים, הושארו עצורים אלו בחיים.

אולם היסוסיה של ממשלת ארצות הברית לשלוח את העצורים הגרמנים לגרמניה, בעיקר בשל החשש מחיזוקה של מכונת המלחמה הגרמנית, הביא לכך שרק מספר קטן של גרמנים אכן נשלחו לגרמניה במסגרת הסכמי חילופין עם אזרחיה של ארצות הברית ושאר מדינות אמריקה הלטינית. כשלון מאמצים אלו הביא לכך שאף היהודים הללו הושמדו לאחר שאיבדו את חשיבותם כקלף מיקוח. רק מיעוט זניח מהם הצליחו להינצל.