הרהורים על פרשת "בחוקותי" (ב')

אודה, קשה לי להביע כבר בפתח המאמר את היותי חלוק בדעתי על גישתו של המחוקק. אני משוכנע, שהמחוקק ביקש להחיל רק את הטוב, אך אני חלוק על דרכו. אינני מביא את ביקורתי מתוך התרסה כלפי הספר, החובק בחובו את הפרשה המסיימת את ספר "ויקרא", אלא ביקורתי נכתבת מתוך מתן כבוד למחוקק. וכמי שחשוב לי יוקרתו של ספר הספרים, אני מביע את דעתי השונה.

נקודת המוצא האישית שלי, שעשיית הטוב אינה כרוכה בשכר. עשית הטוב חייבת להיות לשמה ללא פיצוי חומרי. חייבת להיות הקפדה על עשיית הטוב, אך אסור שההקפדה על עשיית הטוב תהיה כרוכה בשכר. לצערי, פרשת "בְּחֻקּוֹתַי" כבר בפתח הפרשה בספר "ויקרא" פרק כ"ו, פסוקים ג'-ו' מבליטה את השכר המובטח לשומרי המצוות. לכל מי שמאמץ את ערכי המוסר המקראי, לכל מי שמקפיד ליישמם בחיי היום-יום, לשומר המצוות הערכיות והמוסריות מובטח בפרשת השבוע שלנו הפיצוי האלוקי החשוב לקיומיות של האדם - "... וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׁדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׁבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ..."

אודה, שאני חצוי בביקורתי. מצד אחד אני דוחה את השכר כחלק מהמערך של מחויבות האדם לעשיית הטוב בחברה בה הוא חי, אך אינני יכול להתעלם מהשלמות אליה חותר המחוקק. אני עד לחתירה לשלמות, בה מוסריות ואנושיות הן הבסיס בנבכי הקיומיות הלאומית שלנו ובניין העל של המעשה המוסרי, חובק בחובו עולם פורח ומאיר פנים לאדם, עולם בו העצים יתנו פרי, לחם יינתן לשובע לאדם. הטקסט שופע הקרנת ביטחון חיים לחברה, אם באי החברה יקפידו על עשיית הטוב - "וְחֶרֶב לֹא תַּעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (שם, פסוק ז'). ומעל לכל מובטח עולם של שלום, שאינו יודע מהו יגון ושכול, המאפיין מציאות חיים מדממת במלחמות. החיים יתנהלו תחת מגננה של שלום ושלווה.

אני מביע בכאב, שפרשת "בְּחֻקֹּתַי" קשה לי מאוד לקריאה. הפרשה מתחילה בעשרה פסוקים, שיש בהם ברכות מרהיבות ומשבחות. אחרי עשרת פסוקי הברכה באים קרוב לשלושים פסוקים של קללות עם דוגמאות מרחיקות לכת, כמו: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׁר בְּנֵיכֶם וּבְשַׁר בְּנוֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ..." (ויקרא פרק כ"ו, פס' כ"ט). אודה, שקשה לי לקרוא בפרק כ"כ בפרשה את פסוק ל"ו. לא די בתיאורי ההרג הרבים, מתווסף התיאור המצמרר: "...וְרָדֹף אוֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף, וְנָסוּ מְנוּסַת חֶרֶב...".

קשה לי לקבל את היחס בין הברכות והקללות, כשאימת הקללות מוכפלת ומשולשת ותיאוריה הם קשים ולעתים מזוויעים, כמו התיאור בפסוקים כ"ט-ל' בפרק כ"ו על אכילת בשר הבנים והבנות. ציער אותי שתיאורי המעשים הטובים בפרשה הם אווריריים וקלילים ומתפוגגים בקלות, הן כמו "עָלֶה נִדָּף"(פסוק ל"ו), ואילו המעשים הרעים הם קשיחים ונשארים לאורך זמן. אני כואב את העובדה המצערת, שבארון הספרים היהודי, בשפה העברית, מתנסח תיאור של ענישה מזוויעה ולא אנושית, שיש בה נעיצת שניים של אדם ואכילת טרף של בשר בנים ובנות.