הרהורים בעקבות ההפטרה (ב')

ההפטרה לפרשת "במדבר" לקוחה מספרו של הנביא הושע בן בארי בפרק ב'. לחייו האישיים של הנביא הושע אנחנו מתוודעים בפרק א'. ישנה חשיבות רבה להתוודעות שלנו לחייו האישיים כדי להבין את משמעות ההפטרה.

אודה, שקשה לי מאוד לקבל את המתואר במיוחד בפרק א'. אודה, שאני חלוק בדעותי עם הגישה, שאדם מדעת נושא לאישה זונה ואיתה הוא יחיה את חייו המשפחתיים - "וַיֹאמֶר יהוה אֶל-הוֹשֵׁעַ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים" (הושע, פרק א' פסוק ב'). הושע נאמן להוראה האלוקית ונושא לאישה "אֶת-גֹּמֶר בַּת דִּבְּלַיִם" (שם, פסוק ג') ויחד הם מגדלים שלושה ילדים, כשלכל ילד מוענקת תווית חיים קשה מנשוא בשמו הפרטי, אותו הוא נושא. כל אחד משלושת הילדים נושא בשמו הפרטי את הנטל הכבד של ההיסטוריה הקודרת, שפוקדת ותפקוד את עם ישראל.

הנביא הושע בן בארי מתאר לנו בפרק א' יריעת חיים אישית מאוד קשה, בה הוא זה הנושא בחייו בנטל הנישואים מדעת לאשת זנונים כדי להמחיש בחייו האישיים את שרטון הזנוניות, עליו עלה עם ישראל בבגידתו באל המיטיב עמו, האל שחילצו מעבדות בארץ מצרים לקראת בניית חיי חרות ועצמאות לאומית בארץ הנכספת - בארץ ישראל. להושע ולאשת זנוניו שנשא יש שלושה ילדים. כאמור, נישואיו לאשת הזנונים נועדו לשאת ולהמחיש בחייו האישיים את עוצמת המציאות העגומה בה מצוי עם ישראל.

שמות ילדיהם חובקים בחובם את הסמליות של החיים הקודרים והמזוויעים הצפויים לעם ישראל. הבן "יזרעאל" מסמל בשמו את ההתרחשות העגומה הצפויה, כשאלוהי ישראל עתיד "עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרָעֵאל... וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׁרָאֵל..." (שם, פסוקים ד'-ה'). הבן הבכור מסמל את מציאות החיים המדממת הצפויה לעם ישראל עקב בגידתו באלוהי ישראל. הבת הנושאת את השם "לֹא רֻחָמָה" מסמלת בחייה את העתיד, בו תיעלם לחלוטין מידת הרחמים והחסד של אלוהי ישראל כלפי עם ישראל - "כִִּּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם עַל בֵּית יִשְׁרָאֵל..." (שם, פסוק ו'). הבן השלישי הנושא את השם "לֹא עַמִּי" מסמל את התוצאה הטרגית הצפויה לפקוד את עם ישראל "כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי וַאֲנִי לֹא אֶהְיֶה לָכֶם..." (שם פסוק ט').

ההפטרה בפרק ב' מסמלת את העתיד הטוב הצפוי לאחר מסכת הייסורים הקודרת. היא נקודת מפנה - "... וְהָיָה בְּמָקוֹם אֲשֶׁר-יֹאמַר לָהֶם לֹא-עַמְּךָ אַתֶּם, יֹאמַר לָהֶם בְּנֵי אֶל-חַי" (שם, פרק ב', פסוק א') ההפטרה חובקת בחובה את ההיחלצות של עם ישראל מהקדרות של הרס חייו.

אני מקבל בשמחה את הנבואות של הושע על העתיד הטוב הצפוי לעם ישראל, אך אני עושה זאת תוך הסתייגות מוחלטת מהסגנון האלים של הנביא הושע - "רִיבוּ בְּאִמְכֶם, הִיא לֹא אִשְׁתִֹי תָּסֵר נַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ פֶּן אַפְשִיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ... וְשַׁמְתִּיהָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתֶּיהָ בַּצָּמָא (שם פסוק ה'). קשה לי לקבל איום בענישה כה קשה כדרך חינוכית. במיוחד קשה לי התיאור של איום בענישת הילדים. במה חטאו הילדים? אין כל הצדקה לענישת הילדים כמתואר בפסוק - "וְאֶת-בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי-בְּנֵי זְנוּנִים הֵמָה". התיאור בפרק ב' פסוק ו', למרבה הכאב, סותר את הערכים המקראיים - אין כל הצדקה להוראה בהפטרת השבוע לא לרחם על ילדי גומר בת דבלים, כי הם בני זנונים. אין מקום לקטילת חיי ילדים!