ביום חמישי שעבר צוינו שני אירועים היסטוריים, דרמטיים, שכמעט הובילו אותנו למלחמת אחים. באותו יום נערכה האזכרה הממלכתית לחללי "אלטלנה" ועליה נשק רב וכ-900 העולים, והפעם בהיעדרם של הנשיא וראש הממשלה. מר הרצוג הוזמן אך התנצל שלא יוכל להשתתף. את הנאום המרכזי נשא ראש האופוזיציה ומי שבכל שנות כהונתו כראש הממשלה, נהג להגיע ולשאת דברים.
פרשת "אלטלנה", שהתרחשה כחודשיים לאחר הכרזת המדינה, הייתה במקרה הטוב תוצאה של אי-הבנה בין מפקדיה לבין כוחות הפלמ"ח שעל החוף, ובמקרה הרע, אף כי דבר בואה וכמויות הנשק בבטנה היו ידועים לבן-גוריון, הותקפה במתכוון, כדי לסכל "פוטש"-כביכול וגם ככל הנראה ניסיון לחסל את מפקד האצ"ל. מנחם בגין ניצל, זעק "מלחמת אחים לעולם לא", אבל 16 מאנשי הספינה נהרגו באש מן החוף ובפגז שנורה מן "התותח הקדוש" (אבוי!) והעלה את "אלטלנה" באש. שלושה לוחמי צה"ל נהרגו אף הם בחילופי אש.
אחד מ-16 הנרצחים היה אברהם סטבסקי. 15 שנה קודם לכן הוא היה הקורבן הראשי של עלילת רצח ארלוזורוב, בשנת 1933. עליו הוטל "תפקיד" המאיר בפנס, לחברו צבי רוזנבלט יועד תפקיד היורה, ו"הנאשם השלישי" היה המסית כביכול. ביום חמישי מלאו 89 לפרשה הקשה הזאת, שהתרחשה בשנה הקשה ביותר לעם היהודי - עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, התנכלויות ערבים ליישוב היהודי, ו... כמעט מלחמת אחים שפרצה בין המחנות.
בן-גוריון וחבריו טענו בזדון לב, ששלושת הבית"רים הם המתנקשים, ואילו המחנה הרביזיוניסטי בראשות זאב ז'בוטינסקי ובסיוע הרב הראשי לארץ ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, הוכיחו שזו הייתה האשמת כזב, או במלים אחרות - עלילה. סטבסקי שניצל מחבל התלייה ב-1933, רק הודות לבית המשפט הבריטי, ולא נמלט מגורלו המר רק בגלל תקיפותו של ראש ממשלה יהודי, שזכות עצומה שמורה לו בהכרזת המדינה.
שתי פרשיות נוראיות. שתיהן התחוללו על שפת ימה של תל אביב. בשתיהן נכרך שמו הטראגי של "אברשה" סטבסקי, יהודי יקר, שעסק בהעלאת יהודים ארצה ונפל חלל בידי קין. שניהם נרצחו על אותה פיסת חוף תל אביבי - ארלוזורוב בידי שני ערבים ב1933, סטבסקי בידי יהודים ב1948. שני אסונות כבדים שהבאנו על עצמנו במו ידינו, והביאונו אל סף מלחמת אחים, כמעט לחורבן ולקץ החלום הציוני.
האם הלקחים מאז נלמדו? דומה שלא. עוד ב-1934 נעשה ניסיון להביא להשלמה בין שני המחנות היריבים - תנועת הפועלים והתנועה הרוויזיוניסטית. מתוך רצון טוב, שני מנהיגיהן נועדו לכמה פגישות בלונדון, בניסיון להסדיר את היחסים ביישוב ואת חלוקת הכוחות הפוליטיים באופן יחסי. אלא שהשמאל דחה את ההסכם של בן-גוריון וז'בוטינסקי, וכך נסללה הדרך להמשך הפלגנות שהתגלגלה לכדי פרשת "אלטלנה" האומללה. לסדרת מפגשים זאת הקדיש לפני כעשור הסופר א. ב. יהושע, שהלך בשבוע שעבר לעולמו, את מחזהו "הילכו שניים יחדיו". וראו זה פלא: סופר ממחנה השמאל הוציא במחזהו את ז'בוטינסקי טוב יותר ואנושי יותר מיריבו בן-גוריון. על כך זכה יהושע לתרעומות מתוך מחנהו הפוליטי ולשבחים מקרב המחנה הנגדי. אפילו נאות להגיע למוזאון ז'בוטינסקי ולספר מה למד בתחקירו על המנהיג, שעד אז סלד ממנו.
במחזה "הילכו שניים יחדיו" גילה הסופר הדגול את יושרתו, בנאמנותו למקורות ששימשו אותו לכתיבה, בהתעלותו מעל לכל שיקול פוליטי. כידוע, א. ב. יהושע שהיה משויך לשמאל שדוגל במדינה פלשתינית, הבין בערוב שנותיו שאין אפשרות לעקור חצי מיליון מתיישבים יהודיים. גם בכך גילה יושרה. ולא רק יהושע, שהשאיר אחריו מורשת ספרותית מבורכת, גם נשיא המדינה, יבל"א, יצחק הרצוג, מפגין בכל הזדמנות את יושרתו וממלכתיותו. בשבוע שעבר קיבלתי מכתב מרגש, שבו הנשיא מהלל את פועלו של ד"ר אב"א אחימאיר, שפרשת ארלוזורוב פצעה את נפשו. כתב לי הנשיא לרגל מלאת 60 שנה לפטירתו של איש "המחנה השני": "הוא היה איש אשכולות ורב פעלים בתנועה הציונית ובמאבק למען המדינה שבדרך... איש מעשה ומנהיג ששילם מחירים כבדים על הלהט האידאולוגי ועל נחרצות עמדותיו שהתבטאו בפועלו. הוא נעצר שוב שוב, אך לא נרתע ממאבקו הנחוש".
למותר לציין כי מר הרצוג עמד בעברו בראש מפלגת העבודה, גלגולה המאוחר של מפא"י המעלילה. חשיבות מכתבו היא אפוא מעבר לתיאור המדויק והמכבד של דמות שהייתה יריבה אידאולוגית מרה לשמאל. זהו מכתב של גישור, של ממלכתיות, שמתעלה מעל ומעבר למחלוקות העבר הקשות. המסר שלו לימינו ברור: הבה נכבד זה את זה וחלילה לנו לגלוש למלחמת אחים. אם ישנה היום בישראל השסועה דמות מאחדת ומנחמת, הרי זהו נשיאנו, יצחק הרצוג!
