מפסידים במלחמה כל שנה

המלחמה הגדולה שלנו לא הסתיימה. היא גם לא בדרך להסתיים. הממוצע הוא בין 500-450 הרוגים כל שנה. המלחמה על הכבישים היא מלחמה שנוגעת בכולנו. בכל עיר, בכל משפחה. בלי הבדלים בין גברים לנשים, יהודים לערבים, דתיים ולא דתיים, בין גדולים לילדים, ימין או שמאל. כולם בחזית. רק ביום שלישי האחרון, בכביש מרכזי בעיר, עקף אותי אופנוע במהירות מופרזת כשהוא ללא אורות ועל גלגל אחד. אם הבחור רוצה למות שיהיה לו לבריאות (כן אני יודע שזה לא מסתדר יחד) אבל למה להכניס אותי לסיפור? תצרפו את הקורקינטים הממונעים. אבות שנוסעים עם ילדים לא חגורים במושב הקדמי. מסיעים אותם בטרקטורון ללא קסדה. למה הם מקפידים לחגור את עצמם אבל לא את הילדים שלהם?

כתבתי על זה יותר מפעמיים או שלוש כבר. לצערי אין חדש בתחום. מתחילת השנה נהרגו בכבישי ישראל 195 איש. אומנם לאורך השנים ישנה ירידה במספר ההרוגים, אבל זה גם כי הפסיקו לספור את ההרוגים בשטחי יו"ש. וכל הרוג זה עולם ומלואו. זה מעגל ראשון ושני של משפחה שמאבדת את היקר להם מכל. זה מעגל ראשון ושני של משפחה שתומכת בפצוע ומאבדת את כל עולמה הרגיל. נשאבת לעולם שממוטט בדרך את כל מה שהכירו.

בשבוע שעבר התרחשה תאונת דרכים מחרידה בכביש שש דרום. במקביל הגיעו החדשות על תאונה נוספת בסיני. אשאר בתאונה שקרתה כאן. רכב שהגיע מכיוון דרום איבד שליטה, סטה מהכביש חצה את התעלה המפרידה בין הנתיבים והתנגש ברכב שהגיע מכיוון צפון. בתאונה נהרגו שני מנהלים בכירים ממפעלי ים המלח המתגוררים בלהבים-בית קמה. האחד סמנכ"ל בכיר לתפעול השנייה נשיאת מוצרים תעשייתיים. כאן כמו בתאונה בסיני שתי התאונות הן תוצאה של נהיגה פרועה ובלתי אחראית.

אני רוצה לכתוב משהו שאיכשהו בתקשורת הכללית לא אוהבים לדבר על זה בקול. אבל הגיע הזמן שנאמר זאת בקול. הנהיגה הפרועה של שני הנהגים הן בסיני והן בכביש שש היא נהיגה פרועה שמאפיינת את בני המגזר הערבי יותר ממגזרים אחרים. לא צריך להיות סוציולוג או מומחה גדול כדי להבין זאת. די להסתובב בדימונה בערב כדי להבין שאם תראה רכב הונדה שחורה עם אגזוז מרעיש ומוזיקה רועשת בצירוף אורות מהבהבים, לעיתים באורות כחולים כמו משטרה, זה כנראה רכב של צעיר מהפזורה.

אלימות שמתחילה מבפנים

המגזר הערבי לוקה ובגדול בכל מה שקשור לנהיגה נכונה, נהיגה בטוחה ונהיגה אחראית. מחקרים שנעשו בתחום מעלים כי נהגים ערביים נהרגים פי שניים יותר מאשר חלקם במצבת הנהגים. אני נוסע בכל יום על כביש דימונה באר שבע. לא מעט גם בכביש דימונה ערד או דימונה ירוחם. מה שקורה על הכביש זה לא פחות מטרור. והגיע הזמן שנאמר זאת בקול. לשים את תמונת שני ההרוגים בתאונה לצד תמונת הנהג הפוגע ומתחתיו לרשום "ההרוג השלישי בתאונה", זה לשקר לעצמינו, זה לעשות עוול לשני הנרצחים הראשונים. צריך לרשום מתחת לתמונה של הנהג הפרוע "הנהג הרוצח".

אין מילה אחרת ולא צריך לכבס כלום. מי שנוהג בלי רישיון נהיגה וכבר נתפס בעבר על כך, ועדיין ממשיך לעשות זאת הוא רוצח. הוא מפגע שיוצר פיגועי תאונה. לקח שנים עד שהתקשורת הכללית, ועד שנציגי ונציגות המגזר הערבי החלו לומר בקול שיש תופעה של אלימות בחברה הערבית. שיש תופעה של אלימות בקרב נשים במגזר הערבי. פני חמש שנים איש לא פתח את כותרות החדשות בידיעה שכותרתה "אלימות בחברה הערבית". פחדו להיתפס כגזענים פחדו לומר את האמת. שתרבות של כוח ואלימות שמתחילה בפנים, מתפוצצת בסוף בחוץ. עידוד אלימות וכח כלפי האויב הציוני תופנה בהמשך גם לשכנים שלך, גם לאחיות שלך.

הנהיגה הפרועה פוגעת קודם כל במגזר הערבי עצמו. המחקרים מצביעים כי בערים ערביות שיעור הנהגים הצעירים הנפגעים בתאונות דרכים גבוה מאוד. הערים המובילות הן רהט, אום אל-פחם ונצרת. 55% אחוז מכלל הנהגים הצעירים שנהרגו בעשור האחרון היו צעירים ערביים. כמו שהבינו נציגי המגזר הערבי שחייבים להקים תוכנית מסודרת עם המדינה למיגור הפשיעה במגזר שלהם. יש לשתף פעולה עד כמה שניתן, לנקות האורוות מכלי הנשק שם ולהסדיר כל מה שקשור לפזורה. גם כאן צריכה להיות הבנה שהגענו לנקודת אל-חזור.

נציגי המגזר חייבים לדבר בקול על הנהיגה הפרועה וחסרת האחריות שפוגעת קודם כל בהם. קודם בילדים שלהם. אחר כך זה מגיע לכביש דימונה באר שבע. ראשי הערים של המשולש דימונה- ערד-באר שבע חייבים להרים קול לפני שנאבד שליטה. לפני שכביש דימונה באר שבע יהפוך לכביש אדום, לפני שעוד ילד עם אופנוע ישתולל בלי קסדה על הכביש ויסכן את כולנו. הבחירות בפתח ופוליטיקאים רבים יגיעו לכאן. שיגיעו ברכב ויראו מה קורה כאן. אולי מישהו מהם יתעורר. עד אז פשוט הזהרו.