הרהורים בעקבות קריאה במגילת איכה

ב-ט' באב אני מרבה לקרוא במגילת "איכה" כמנהג המסורת בעם ישראל, שנהוג לקרוא במגילת "איכה" ביום הזה. כשקראתי את הפנייה לאלוהים בפרק א' פסוק ז': "זָכְרָה יְרוּשָׁלַיִם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוֹרֶיהָ ..." תבעתי מעצמי, שבימים בהם אנחנו מחדשים את הריבונות היהודית בארץ ישראל, אני חייב להצטרף לדורשים, לא להשתית דפוסי מציאות של עוני ומרורים לבני עם אחר החי בארץ הזו. בכך אני נאמן לקריאה בפרק א' פסוק ז' במגילה.

כשקראתי בפרק ב' פסוק ג': "...וַיַּבְעֵר בְּיַעֲקֹב בְּאֵש לֶהָבָה, אָכְלָה סָבִיב" אני מחייב עצמי להירתם בדלות כוחי כמדדה בשלהי העשור התשיעי לחיי ולהצטרף לנאבקים למנוע מציאות חיים מדממת בארץ ישראל, שעלולה לאכול באש להבה את שני העמים החיים כאן.

אני חושש לגורל הבית הלאומי השלישי, שאנחנו בונים כאן בארצנו. אני חושש שאירועי הבית הלאומי הראשון והשני יפקדו את חיינו בארצנו. אני חושש, שאלוהי ישראל פעם נוספת "יִִזְנַח מִזְבָּחוֹ ...מִקְדָּשׁוֹ יַסְגִּיר ...." ואנחנו נגיע למצב הקודר בו אלוהים "...אָבֵד וְשָׁבַר בְְּרִיחֶיהָ" של העיר ירושלים ונהיה עדים להתרחשות בחיינו "זִקְנֵי בַּת-צִיּוֹן הֶעֱלוּ עָפָר עַל רָאשָׁם" (פרק ב', פסוקים ט'-י') כי זו התוצאה של מעשים שאנחנו מתירים לעצמנו לעשות בעיר ירושלים לאלפי ברואי בצלם בני עם אחר החיים בעיר ירושלים.

אני אקדיש את המשך המאמר לתושבי שכונה אחת בירושלים, שכונת עיסאוויה. שכונה המאוכלסת בבני אדם, בני הלאום הערבי. אנחנו בני העם היהודי, שספר הספרים מהווה את עורקי נשמתנו, מבקשים להפוך למטמנה של זבל.

לכל בר דעת ברור ומובן, שמטמנה של פסולת אסור למקם באזור מאוכלס ומיושב בצפיפות בבני אדם. אני מביע את הזדהותי הצנועה עם התושבים הנאבקים נגד רוע הגזרה תוך כדי שיח ושיג עם ספרות המקרא, תוך כדי שיח ושיג עם שפת התורה. וזאת אני עושה דווקא ערב תשעה באב, כי חשוב לי ביום הזה לזעוק ולדרוש לא לעשות רע לזולתי בירושלים, אותו רע שעשו לאבותי בעיר הזו בשנת 70 לספירה.

בני עם אחר

שפת התורה מקצרת בכל מקום בפרטים ריאליסטיים, מוותרת על תיאורי סיבה, נוף, תלבושות, אפילו קלסתר פנים - אלא אם יש צורך מיוחד בכל אלה. דרך חייו של אדם ונוהגו, שיבתו וקימתו, מאכלו ומשכבו וכלי ביתו, שיחו ושיגו עם בני אדם - בכל אלה ממעטת התורה. ואם ישנם מקרים שהיא מרחיבה, הרי זה מחייב אותנו לשאלה ולתהייה, או כמו שכותבת פרופסור נחמה ליבוביץ בספרה "עיונים בספר בראשית" ע' 146 - "מה ראתה התורה, שנוהגת להמעיט בפרטים, להבליט רַחֲבוּת אֶפִּית דווקא בפרק של קנית מערת המכפלה על-ידי אברהם אבינו העובר על פני גב הר חברון".

לשאלה זו שמעלה פרופסור נחמה ליבוביץ אנו עדים לשלל תשובות בפרשנות המקרא. אני מביא תשובה ששבתה את לבי ומחזקות את השקפת עולמי בהכרח ליצירת דפוסים של כבוד ביחסינו אל האחר החי בארץ הזו. ובמקרה שלנו האחר הוא בני העם הפלשתיני החיים בתוכנו. בעמוד 148 בספרה מביאה נחמה ליבוביץ מובאה מ"המדרש הגדול", לפיו האריכות המרובה והפירוט הרב במשא-ומתן בין אברהם ובין בני חת בדבר רכישת מערת המכפלה "נועדה להבליט את אברהם אל מול תושבי הארץ האחרים - שדבר עם יושבי הארץ בענוה שנאמר: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם", וכך הוא רוחש להם כבוד. אברהם רוכש את האדמה מעפרון החתי, אבל הוא רוחש כבוד ונוהג בנימוס כלפי כל אנשי הקהילה בחברון - "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ" (בראשית כ"ג 7).

לפסוק 7 "וַיָּקֹם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ" ניתנת הבהרה נפלאה של הרמב"ם - "אברהם היה צריך לכולן, שאפילו מכר לו עפרון את השדה, לא היה רשאי לעשותו בית קברות, שלא ברשות כל בני העיר, ולכן הוצרך לקום, כדי להשתחוות לכל בני העיר...".

אברהם המהלך בארץ עם ההבטחות "ואגדלה שמך" (שם י"ב 2), "קוּם וְהִתְהַלֵּך בָּאָרֶץ...כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה"(שם, י"ג 17), "נָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ...אֶת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחוּזַת עוֹלָם" (שם י"ז 8) אינו נוהג מנהגי אדנות, אינו נוהג ביהירות מרקיעת שחקים כלפי תושבי הארץ, בני עם אחר, אלא נוהג בהם בכבוד.

ערב תשעה באב אני פונה לעיריית ירושלים לאמץ את ציוויו ודרך חייו של אברהם אבינו, שהציב לנו תמרורי דרך, על אותו ההר, איך וכיצד להתייחס לבני הארץ הזו החיים כאן איתנו. ערב ט' באב אני פונה לעירית ירושלים להתייחס לבני הלאום הערבי בשכונת עיסאוויה, כפי שנהג והתייחס אברהם אבינו לבני חת בחברון.