השבוע פרסמנו כאן, כיצד זוכה נאשם בהחזקת סמים בשל שרשרת פגמים וכשלים של המשטרה בטיפול בו. השרשרת הזו – שבשיאה עיכוב בלתי חוקי וחיפוש בלתי חוקי – לא הסתיימה בדרגי השטח. גם התביעה המשטרתית, שהעמידה לדין את האיש למרות הכשלים הללו, נושאת באחריות. יום קודם לכן סיפרנו על בעלי קיוסק שזוכה מאשמת מכירת אלכוהול לקטין, גם משום שהמשטרה הפעילה צעיר בן 18 שנראה מבוגר בהרבה מגילו, וגם משום שהתביעה המשטרתית פעלה בצורה בררנית כאשר סגרה את התיק נגד מי שביצע בדיוק את אותה עבירה עם אותו סוכן.

למרות ש-News1 מדווח פעם בשבוע, ולעיתים פעם ביומיים, על מחדלים בכל דרגיה של המשטרה, שני המקרים הללו עדיין מעוררים תגובה של "לא יכול להיות". כמה עבירות יכולים לעשות שוטרים בדבר הבסיסי ביותר – סמכויות עיכוב, חקירה וחיפוש? כמה עיוורים יכולים תובעים משטרתיים להיות אל מול הכשלים הללו? כמה טעויות יכול לבצע מי שמפעיל סוכן מדיח? מתברר שהתשובה היא: אין סוף. וכמו תמיד, המסקנה החשובה ביותר היא, שאין שום הסתברות סטטיסטית לכך שהמקרים הללו – שהגיעו לבית המשפט ונתקלו בשופטים תקיפים – הם היחידים מסוגם. זו הבעיה האמיתית של משטרת ישראל: שהריקבון בה מתחיל מלמטה, לא מלמעלה.

עוד משהו שפרסמנו השבוע: כיצד לא התאפשר לשופטת רבקה גלט לנהל דיונים פליליים בעבירות בנייה, כי הנאשמים פשוט לא טרחו להתייצב. לא להאמין, אבל זהו המצב – וזוהי תופעה רווחת שנתקלתי בה במקרים רבים בבתי משפט בכל הארץ. היא מלמדת על הזלזול התהומי בבתי המשפט, על חוסר האפקטיביות של האכיפה המשטרתית ועל אחד הגורמים לעומס ולאובדן זמן שיפוטי יקר.

מצבים קיצוניים מצריכים צעדים קיצוניים. ההצעה שלי: לקבוע הוראת שעה לשנה, ולפיה כל נאשם שלא יתייצב לדיון בתוך חצי שעה מהמועד שנקבע – יורשע בו במקום. אני לא אומר לעשות את זה אוטומטית, אלא רק כאשר יש אישור מסירה לו ו/או לעורך דינו (והגיע הזמן לעבור למסירה בדוא"ל; שם אין ספק שהדברים מגיעים). אני לא אומר לעשות את זה בכל עבירה, אלא בעבירות קלות ומרובות כתבי אישום כגון תעבורה ובנייה. אני לא אומר שזה יהיה סופי, אבל נאשם שירצה שהרשעתו תבוטל – יצטרך להוכיח שהייתה סיבה טובה מאוד להעדרותו. הניחוש שלי: אחרי שנה לא יהיה צורך להאריך את תוקפה של ההוראה, כי היא תעשה את שלה.

ידידי איציק וולף מספר (מקור ראשון, יום ו', 27.2.15) על הפיגור הטכנולוגי בכמה רשויות ממשלתיות במדינת ההיי-טק הקרויה "ישראל", ואשר מתעקשות לקבל מסמכים בפקס או בדואר במקום בדואר האלקטרוני. הסיפור שלכד את עיני היה על – לא תאמינו – רשות הפטנטים, זו שאליה מתנקזים מיטב החידושים של המוח היהודי.

מי שרשם פטנט, כותב וולף, צריך לשלם אגרה כדי לשמר את רישומו. התשלום נעשה באתר התשלומים הממשלתי, אבל אז על הממציא להדפיס את האישור ולשלוח אותו בדואר אל רשות הפטנטים. כן, בדואר. הטמטום לא מסתיים פה: מועד קבלת האישור ברשות הוא מועד התשלום, ולא מועד הביצוע בפועל באתר הממשלתי. כך יכול להיווצר מצב, שהממציא ישלם בזמן אבל האישור ייתקע בדרך מסיבה כלשהי – והוא יפסיד את ההגנה על הפטנט. כל מה שנותר לי להוסיף הוא, שאולי זו פשוט אחת הדרכים בהן מנסה ממשלת ישראל לסייע לדואר הגוסס המצוי בבעלותה.

חברת החשמל הורידה השבוע את הכפפות: היא ניתקה את הזרם לשכם ולג'נין הפלשתיניות למשך כמה שעות, בשל חוב נטען של – תחזיקו טוב – 1.9 מיליארד שקל. רק אחרי צעד זה, שננקט בעקבות שנים על שנים של הצטברות החוב, סוכם שהוא ייפרע מתוך כספי המיסים שמעבירה ישראל לרשות הפלשתינית.

קצת נתונים. הכנסות חברת החשמל הסתכמו בשנת 2013 ב-27.6 מיליארד שקל, כך שהחוב הפלשתיני מהווה 7% מהן. באותה שנה הפסידה החברה 936 מיליון שקל, ואילו בתשעת החודשים הראשונים של 2014 היא הפסידה עוד 920 מיליון שקל. אם הפלשתינים היו משלמים את החוב, ההפסדים הללו היו נעלמים. ואתם הרי יודעים מי מכסה את חובות חברת החשמל – כולנו, גם כמשלמי מיסים וגם כצרכנים.

עכשיו שימו לב מה קורה כאן. אם אתם ואני נהיה חייבים לחברת החשמל כמה אלפי שקלים, היא תנתק לנו את הזרם ובצדק. אבל כאשר הפלשתינים חייבים לה 1.9 מיליארד שקל, וזה כמובן חוב שיכול להיווצר רק מהימנעות שיטתית ומתמשכת מתשלום, למעשה לא קורה להם כלום. החשמל הישראלי ממשיך לזרום, ומשרת גם את ארגוני הטרור הפועלים ביהודה ושומרון ואפילו את החמאס בעזה. זה כבר לא ברמה של לא יאומן; זה ברמה של טירוף מוחלט.

"אין חקר לתבונת סניגור מוכשר, ואין לנחש כיצד יכול היה לנצל את החומר הנמצא לפניו", אמר שופט בית המשפט העליון (ולימים נשיאו), יצחק אולשן, כבר בשנת 1950. ייתכן שכיום הוא היה אומר משהו שונה והרבה פחות מחמיא: "אין חקר למניפולציית סניגור תחמן, ואין לנחש כיצד יכול היה לתמרן את החומר הנמצא לפניו".

לעיתים אני קורא כתבי טענות ופסקי דין, ולא מאמין למראה עיני. עם כל הניסיון שצברתי, תמיד נמצאים עורכי דין שמצליחים להפתיע אותי – ולא במובן החיובי של המילה. כבר יצא לי לספר כאן על ניסיונות להטעות שופטים, כולל בבית המשפט העליון; על בקשות רשות ערעור חסרות כל יסוד וסיכוי, המוגשות רק משיקולי שכר טירחה; על טענות הזויות וחסרות כל קשר למציאות, כולל זיקה משפחתית מומצאת לאחד משופטי העליון.

השבוע זה קרה שוב. עוה"ד שמעון חוג'ה וירון ברזילי ביקשו, בשמו של מגה-עבריין המס רוני בראנס, לערער על הרשעתו. הנימוק שלהם: עיוות דין בשל כשלים בייצוגו בבית משפט השלום. קשה לי להאמין שהם לא ידעו את האמת: שהיה זה מרשם שהציב מכשולים בלתי-עבירים בפני הגנתו, ושהוא אשר מנע מהסניגוריה הציבורית לייצגו. ובכל זאת, הם באו לבית המשפט העליון וטענו שבראנס הוא בעצם קורבן.

השופט חנן מלצר העמיד את חוג'ה, ברזילי ובראנס במקומם, כאשר ציין את העובדות כהווייתן ואף קבע, שבראנס פעל במכוון כדי שיוכל בעתיד לטעון לעיוות דין. אני לא הייתי עוצר כאן, אלא מעביר את ההחלטה ללשכת עורכי הדין, כדי שתטפל בשניים בכלים העומדים לרשותה (למשל: בעבירה של טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון). הגיע הזמן להזכיר לחלק מעורכי הדין, שהם officers of the court ומחויבים גם לאמת – לא רק ללקוחותיהם ולא רק לכיסיהם.

הליכוד אומר שהוא לא יקים ממשלת אחדות. המחנה הציוני מנהל את הקמפיין שלו תחת הסיסמה "או אנחנו או הוא". יאיר לפיד מצהיר שלא ימליץ על יצחק הרצוג להקמת הממשלה הבאה. החרדים פוסלים במילים בוטות את יש עתיד. ההצעה שלי: אל תאמינו להם. הכל נזיל והכל גמיש, והיריבים של אתמול הם בעלי הברית של מחר, והאוהבים של היום הם השונאים של מחרתיים.

כאשר אחרי הבחירות תגלו שהליכוד כן ינסה להקים ממשלת אחדות, ושהמחנה הציוני כן יהיה מוכן להשתתף בה, ושיאיר לפיד אולי כן ימליץ על הרצוג, ושהחרדים אולי כן יהיו מוכנים לשבת עם יש עתיד – אל תאמינו להם כאשר יצהירו שרק טובת המדינה לנגד עיניהם, שיש משימות לאומיות קריטיות, שהתוצאות מחייבות ממשלה רחבה ויציבה. תזכרו דבר אחד: מה שהכי מעניין פוליטיקאי זה הכיסא שלו, והוא ימצא ק"ן טעמים לטהר את השרץ אם זה ישרת את טובתו האישית.