האם ישראל צריכה לחשוש ממתקפה אטומית אירנית עליה שתגרום נזק חמור והרוגים רבים, או אולי המצב הפוך ואירן היא זו שצריכה לחיות בבהלת-תמיד מפני תקיפה ישראלית קשה על טהרן, שבה יהיו נפגעים רבים מאוד. שאלה זו צריכה לעמוד על הפרק בעקבות המידע על כמות הנפגעים בהתקפת-פתע אירנית המתוכננת להיות מונחתת על לב תל אביב, כפי שדווח במסגרת סדנת אלפרדו בהנחיית ד"ר אורי מילשטיין. כך או כך, לאור הנתונים מפרסומים זרים על יכולותיה האטומיות של ישראל, נראה כי מערכת היחסים המלחמתיים בין אירן לישראל אינה מובילה למלחמה בשלב זה, אלא בנויה כולה על כוח ההרתעה הישראלי, שלפי פרסומים זרים יש לה נשק גרעיני, בשעה שלאירן בינתיים אין פצצה. בקיצור: אירן צריכה להיות מודאגת ולא ישראל.

אחד המידעים המעניינים פורסם באחרונה מטעם מכון המחקר השוודי הנודע סיפּרי (SIPRI) אשר דיווח כי בתחילת 2014 היו בידי תשע מדינות בעולם, ובהן ישראל, 4,150 פצצות גרעיניות מבצעיות כשלפחות 1,800 מהן מצויות במצב של "כוננות שיגור" באמצעות טילים, בתוך פרק זמן קצר. הרשימה המלאה של המדינות, שפורסמה על-ידי סיפרי כוללת את: ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת, סין, הודו, פקיסטן, ישראל וקוריאה הצפונית.

מה פירוש "כוננות שיגור"? משמעות הדבר כי כאשר מתקבלת התרעה על שיגור טילים בליסטיים ממדינת אויב ניתן לשגר מידית את טילי התקיפה המצויים בכוננות אל המטרות שתוכנתו מראש, ובמקביל להפעיל את אמצעי ההגנה הרקטיים המשוכללים כנגד הטילים התוקפים - קונבנציונליים או אטומיים.

לגבי ישראל מדווח מכון סיפרי כי היא מחזיקה ארסנל נרחב של עשרות טילים בליסטיים מדגם "יריחו 3" המסוגלים לשאת ראשי חץ גרעיניים לכל מטרה במזרח התיכון והרבה מעבר אליו. על-פי הערכות ועל-פי המגזין ג'יינס, הטווח של טיל "יריחו 3" המסוגל לשאת ראשי חץ גרעיניים נע בין 4,800 ק"מ ל-11,500 ק"מ תלוי במשקל ראש החץ המשוגר. הטיל מסוגל לשאת ראשי חץ קונבנציונליים במשקל של 1,000 עד 1,300 ק"ג. וגם לשאת ראש נפץ גרעיני אחד במשקל של 750 ק"ג או 3-2 ראשי חץ גרעיניים קטנים יותר - "מתפצלים" כפי שקובעת ההגדרה המקצועית - הניתנים לשיגור מן החלל אל מספר מטרות נפרדות. ההערכות בעולם הן שהטיל הפך למבצעי והוכנס לשימוש במהלך 2008.

מידע מפורט אך לא מדויק

המידע על הארסנל הגרעיני המבצעי בעולם מתבסס על מידע מפורט למדי, אך לא מלא ומדויק, שפורסם בארה"ב, בצרפת ובבריטניה. רוסיה מתנגדת עקבית למסירת מידע בתחום זה, אך מקיימת חילופי מידע עם ארה"ב בהתאם לאמנות לצמצום החימוש הגרעיני שנחתמו בעבר. גם סין אינה מדווחת על המאגרים שבידיה.

לגבי ישראל, נכתב בפרסומי סיפרי, כי במסגרת מדיניות "העמימות הגרעינית" ישראל מעולם לא הודתה במפורש שיש בידיה נשק גרעיני, אך על-פי המידע הרב-שנתי שבידי המכון, נכללת ישראל ברשימת המדינות בעלות הנשק הגרעיני המבצעי.

סיפרי מגלה כי המעצמות רוסיה וארה"ב מקדישות מאמץ מיוחד לפתח אמצעים בליסטיים לשיגור הפצצות הקיימות בארסנל - הן מבחינת הטווח הן מבחינת כושר הנשיאה. כך נוהגות גם הודו ופקיסטן. קוריאה הצפונית, לעומת זאת, לא חדלה ממאמצי הייצור של הפצצות ובשנת 2013 אף ביצעה ניסוי גרעיני והודיעה כי מדיניותה הגרעינית היא עניין של "אסטרטגיה ביטחונית".

הערכות הפדרציה

הערכות על הפוטנציאל הגרעיני של ישראל מפורסמות גם בתחשיבי "הפדרציה של המדענים האמריקנים" שפורסמו במהלך 2014 והן אלה: הכור בדימונה פועל בין 200 ל-300 ימים בשנה ומסוגל להפיק כמות של 0.9 עד 1.0 גרם לכל מגוואט, בכל יום. על-פי ההערכות האלה עוצמת הכור היא ברמה של 75 מגוואט עד 150 מגוואט - פי שניים מהערכת עוצמתו בשנות השבעים. על-פי עוצמתו המוערכת של הכור הוא מסוגל להפיק 20 ק"ג פלוטוניום בשנה.

אתר "הפדרציה" מציג הערכות שונות על הפוטנציאל הגרעיני של ישראל וטוען כי כיוון שלייצור פצצת אטום אחת נדרשים בין 4 ל-5 ק"ג פלוטוניום הרי המאגר הגרעיני הישראלי יכול להגיע ל-400-70 פצצות אטום. המספר המדויק אינו ידוע - מסבירה "הפדרציה" - אך כנראה הוא קרוב יותר להערכה הנמוכה. מתוך ההערכות האלה אפשר להניח שאם אכן העוצמה של הכור הגיעה ל-150 מגוואט הרי כמות הפצצות שבידי ישראל מתאימה יותר להערכה הגבוהה.