אותו סיפור מופיע גם במאמר הזכרונות הארוך ביותר שפרסם קישון – במלאת עשרים שנה לסיומה של המלחמה באירופה. סגנונו הציני של קישון כמעט ואינו ניכר במאמר זה, למרות שכמה פרטים עשויים להיראות כגוזמה – אך הוא חזר עליהם במלוא הרצינות בשיחותיו עם ירון לונדון.

• בימים אלה, כשהזכרונות חוזרים עשרים שנה אחורה לתקופת השואה, גם בעל הטור מבקש לשחזר את היום בו שוחרר מן הסיוט הנאצי. הגאולה באה לנו בדמותו של חייל אוקראיני, שפרץ בבעיטה אדירה את דלת הצריף בפרברי בודאפסט, בו הסתתרנו בחסותן של תעודות מזויפות. היה זה טוראי זקן, בעל פנים עגולים וורודים. למעלה היה לבוש מדיו המרופטים של הצבא האוקראיני הראשון,⁴ ואילו מן החגורה ומטה לבש את מדיו של חיל הפרשים הרומני. ביד אחת החזיק את המקלע הרוסי בעל המחסנית העגולה ובידו השנייה משך אחריו עגלת-עץ קטנה גדושת בצל, נקניק ובקבוקי מיי-קולון. פרצתי בבכי. מעולם לא ראיתי מראה יפה ממנו. למשך שש שנים חשוכות חיכינו לחייל הזה...
  
  הוא היה מאוד ידידותי. חילק אתי את הנקניק וסעדנו לבנו. מעת לעת הציץ החוצה דרך החלון והרביץ צרור קולני לעבר קווי הגרמניים הנסוגים. שקט נפשי כזה לא ראיתי מימי.
  
  - נ'מצקי קאפוט (הנאצים מחוסלים) – הודיע לי – רוסקי ברלין!
  
  - אני – גנחתי – אני קומוניסט!
  
  - אני לא – ענה החייל והראה לי שכפות ידיו חלקות – בוגאלטר – הבהיר – מנהל חשבונות!...
  
  - ז'יד – אמרתי – יהודי!
  
  - שעון – השיב ידידי החדש ובחיוך מעודד נטל את שעוני מידי וצירפו למלאי. אחר כך הוביל אותי אחורה אל מעבר לחזית, ומצאתי את עצמי במחנה-שבויים ארעי. מיד ראיתי שנפלה אי-הבנה ברורה ופניתי אל הסמל הרוסי:
  
  - ז'יד, לא חייל, אנטיפאשיסט, יהודי!
  
  הסמל חייך בהבנה ושאל אם יש לי במקרה שעון? נסתבר שהמחנה שוקק יהודים, שארית הפליטה. כלומר קרה, שהמארשאל מאלינובסקי⁵ הודיע לגנראליסימוס [סטלין], שנפלו בשביו מאה אלף חיילים גרמניים, ולמעשה נפלו רק עשרים אלף. על כן תפסו שמונים אלף גברים מבין אלה שיצאו לרחובות בודאפסט כדי לברך את המשחררים. תוך 24 שעות נלכדו בידי הצבא האדום כל הקומוניסטים, היהודים ולוחמי המחתרת האנטי-נאצית, והובלו ללא הפסד של זמן צפונה לעבר מחנות השבויים ברוסיה. בעיר לא נשארו אלא הפאשיסטים בלבד, כיוון שהם פחדו לצאת לרחובות. היה די מוזר. בדרך ניסה מישהו לברוח מן השיירה והסמל שלנו יירה אחריו. אחר כך חבש בדאגה את פצעו ונתן לו במתנה סל של תפוחים ומשקפת.
  
  לפנות ערב הכניסו אותנו לתוך חנות שדודה למנוחה קצרה. מקץ עשר דקות צעק השומר בחוץ שממשיכים ללכת. כולם יצאו. אני לא. נשארתי יושב על הרצפה. השיירה עברה הלאה. כעבור שנים רבות שמעתי מפי אלה שהגיעו בחזרה משם, שרק בגבול שמו לב להיעדרי וכמובן מיד הכניסו את האיכר הסלוואקי הראשון במקומי, לבל ייחסר מן המספר...
  
  יום השיחרור היה. שיחרורו של אדם יהודי. שמתי צעדי לעבר העיר ההרוסה בתור אדם חופשי. וסאטיריקן באין ברירה.⁶

שלוש המילים האחרונות משמעותיות במיוחד. קישון אומר, כי אירועי המלחמה בכלל וחוויות השחרור בפרט הפכו אותו לסאטיריקן, וכוונתו מן הסתם לאבסורדים אותם תיאר בשורות הקודמות. שנים רבות מאוחר יותר הוא עתיד להעלות הקשר דומה באומרו ללונדון, כי יכולתו להעמיד פנים גם חילצה אותו מן השואה וגם הפכה אותו להומוריסטן.⁷

קטע זכרונות שלישי הופיע בתחילת שנת 1972, והוא שייך גם לסוג השלישי של היצירות המטופלות במאמרים אלו – יצירות בהן עשה קישון שימוש באירועי השואה כחלק מהתייחסותו לאירועים אקטואליים. הרקע לכתיבת אותו מאמר היה הגעתו ארצה של המאפיונר היהודי-אמריקני מאיר לנסקי, אשר ביקש להתיישב בישראל. משרד הפנים התקשה להכריע, האריך לתקופות קצרות את אשרתו של לנסקי וקישון הגיב במאמר ארוך.

בחלקו האחרון של המאמר השתמש קישון במשפטים קצרים מאוד שנכתבו בפסקה אחת ארוכה – כאמצעי להעביר אל הנייר, ולו במעט, את תחושת הרדיפה והמאבק הבלתי-פוסקים אותם הוא מתאר. וכך כתב:

• אולי נפסיק לענות את הקשיש (לנסקי)?
  
  לפני הרבה שנים הייתי בעצמי מעורב במופע סאדיסטי כזה, להבדיל אלף אלפי הבדלות.
  
  במלחמת-העולם השנייה ברח הדוד של אשתי⁸ מאוסטריה הנאצית לבודפשט. הוא היה יהודי, נתין-חוץ ועשיר למדי, כלומר, עבריין משולש לפי המושגים המקומיים. לטיפול בזרים המופקרים האלה הקים משרד הפנים ההונגרי מרכז מיוחד, אשר שכן בבניין מפואר והעסיק מאות פקידים ממוצא ארי טהור. הדוד הוזמן לחקירה וקיבל הודעה על הסגרתו לגרמנים. הופיעו בפרוזדורים עורכי-דין מגולחים, צללים של מתווכים רמי-מעלה, ההכרעה נדחתה לשבועיים. הכסף זרם. האריכו לדוד את אשרתו הזמנית בחודש ימים. אחר-כך לא האריכו. לקח את העורך-דין הכי טוב בעיר, אריסטוקרט ממש, האריכו בשבועיים. הדוד ארז ונפרד מאתנו. האריכו בחודש. הפציר בהם: הַסגירו אותי או תנו לי לשבת לפחות חצי שנה. נתנו לו עוד שבועיים. הדוד הביא איתו תכשיטים, האריכו בחודש וחצי. אמרו: בפעם האחרונה, אדוני. גיסו של מנכ"ל פלוני נכנס לתמונה תמורת פיקדונות-בנק בחוץ-לארץ. ייתכן שעשה משהו, ייתכן שלא עשה שום דבר. מכל מקום, הדוד שילם. גם לשכנים האנטישמיים שילם לשם הביטחון. לכולם שילם. שכר עוד פרקליטים. וסתם סחטנים. כתב בקשות, צירף תעודות רפואיות, תולדות-חיים, צוואה וצ'קים, הרבה צ'קים. האריכו שלושה שבועות. אחר-כך שבוע. ולא יותר. הדוד ארז ונפרד סופית. נתנו לו עוד חודש. שלושה ימים. ושבועיים. כך זה נמשך שש שנים רצופות של השפלות. בסוף לא היה צריך להסגיר את מה שנשאר ממנו, הגרמנים באו בעצמם לקחת.⁹

תיאורים לאקוניים אלו, שיש בהם רק נגיעות קלות של אירוניה, הם לכאורה בלתי-רגשיים, אך למעשה יוצרים הרגשה טראגית הולכת וגוברת. הדוד יורה לכל הכיוונים, מתרוצץ אחוז אמוק – ולשווא. המילים נקיות ויום-יומיות, האירועים הם ביורוקרטיים-כספיים – אך תוצאתם נוראה.

הקטע הרביעי והאחרון שימש את קישון בבואו לדון בסרט "ישו כוכב עליון", שיצא לאקרנים ביולי 1973 ועורר ביקורת נוקבת בטענה שהוא אנטישמי.¹⁰ קישון כתב מאמר ארוך על האנטישמיות ובין היתר סיפר – שוב בסגנון ציני-לכאורה:

• דומה שכבר סיפרנו על אותו סמל הונגרי ירא-שמים, שעבר במחנה הריכוז שלנו לפני מסדר-הבוקר ומסר הודעה אישית קצרה בזה הלשון:
  
  - אתם תתפגרו תחת ידי עד אחד, יהודים מלוכלכים, מפני שאתם רצחתם את בנו של אלוקים.
  
  יצא מן השורה עורך-דין אחד נועז ואמר:
  
  - לאדון הסמל אני מודיע בהכנעה, שגם ישו יהודי היה.
  
  - אם כן – אמר הסמל – הוא חזיר מלוכלך בדיוק כמוכם.
  
  זאת אומרת, הסמל, בתור קאתולי אדוק, לא יכול לסלוח אפילו לישו, שנימנה על עם רוצחיו. אז כיצד יסלחו¹¹לנו?

1. בשנת 1952 כתב קישון, כי כאשר הסתתר בחסותן של תעודות מזויפות, זיהה אותו "תליין נאצי" כיהודי משום שזרה סוכר על אטריות כרוב שאכל במסעדה, והוא ניצל רק משום שהסביר שבנעוריו בא יותר מדי בחברה יהודית והושפע לרעה. אפרים קישון, "מי זה יהודי", "חד גדיא", מעריב, 5 ביוני 1952, עמ' 2. (מופיע גם: אפרים קישון, אלף גדיא וגדיא, כתבים, 1954, עמ' 161). סיפור זה נראה כגוזמה ולכן איני מונה אותו בין קטעי הזכרונות.
2. באידיש: נכים.
3. אפרים קישון, "אנו זורעים בהלה", "חד גדיא", מעריב, 10 בנובמבר 1961, עמ' 2. מופיע גם: אפרים קישון, עד המדינה: פרוטוקול, הוצאת הד ארצי, תשנ"ט-1999, עמ' 104.
4. ייתכן שהכוונה לחזית האוקראינית הראשונה, אם כי זו לא לחמה בהונגריה.
5. המרשל רודיון מלינובסקי היה מפקד החזית האוקראינית השנייה שכבשה את בודפשט.
6. אפרים קישון, "יום השחרור", "חד גדיא", מעריב, 30 באפריל 1965, עמ' 2. מופיע גם: אפרים קישון, גומזים, גומזים, ספרית מעריב, 1978, עמ' 211-210. בשיחותיו עם לונדון (עמ' 111-110) נתן קישון תיאור השונה בכמה פרטים מזה שכתב קרוב יותר למועד ההתרחשויות.
7. ירון לונדון, דו-שיח ביוגרפי, ספרית מעריב, תשנ"ג-1993 עמ' 71.
8. הכוונה כנראה לחוה, אשתו הראשונה של קישון, שהייתה גם היא ניצולת שואה. שרה, אשתו השנייה, הייתה ילידת הארץ.
9. קישון, עד המדינה, עמ' 253. לא מצאתי את המאמר המקורי במעריב.
10. ראו למשל: פיליפ בן, "טנקים ומטוסים ישראלים דולקים אחר יהודה איש קריות במידבר...", מעריב, 3 ביולי 1973, עמ' 18.
11. אפרים קישון, "לא משחקים יותר", "חד גדיא", מעריב, 10 באוגוסט 1973, עמ' 14. מופיע גם: אפרים קישון, פרטאצ'יה אהובתי, תל אביב, ספרית מעריב, 1976, עמ' 165.