המשפט (חלק ב')

שש שנים חלפו מאז הגיע יוסף לטבריה, והשותפות בינו לבין חיימון אלחדיף, עלתה כפורחת בזכות חריצותו של יוסף בקנייה, ושל חיימון במכירה. חנותם בכיכר השוק התחתון של טבריה, ברחוב הקרקון והדרך העממית, לא הרחק ממסגד זיידאני אל עומריה, נמצאה במרכז חייה הפועמים של העיר, והיא משכה אליה קונים מכל רחבי העיר, ואף מחוצה לה. מילתו של יוסף ויושרו הפכו למוניטין בקרב סוחרי העיר וקוניה של החנות, בכל סביבות העיר טבריה ומחוצה לה, והמוגרבי הצעיר ידע לכלכל את מעשיו בשוק המזרחי בשכל ובחכמה, אך גם ביד רמה.

ומעשה שהיה, כך קרה. מוחמד אל גַ'עָבָּרִי איבֶּן בָּכְּרי, סוחר חיטה מלוביה, קנה מהחנות שני קונטאר חיטה (200 רוטל שהם כחצי טון מטרי) בהקפה, תמורת 3 קורוש (גרוש טורקי) לרוטל, שהם 6 לירות טורקיות או 600 קורוש. הבטיח הערבי בשם אלוהיו, שישלם את תמורתם בעוד ארבעה שבועות, ותבוא הברכה על המלווים. ושבועות אלה עברו חלפו להם, ומוחמד לא שילם את חובו. טכסו חיימון ויוסף עצה, כמנהגם במוצאי שבת קודש, ונמלכו בדעתם לתת לסוחר עוד שבועיים, בהבטחה שישלם חובו.

ושוב חלפו להם הימים, ומוחמד מתחמק מלשלם את חובו. ויוסף, שהיה פוגשו בשוק העליון של טבריה בין הסוחרים, ראהו ממשיך ומשחק בכספם, בעסקות חיטים ושעורים, כאילו אין חוב ואין דין לפירעונו. פגש יוסף את הסוחר בשוק, ואמר לו: "יא מוחמד, ראה מעשיך, יא אדוני הנכבד, ממשיך במסחרך, קונה ומוכר, ואת חובך אינך מחזיר?" האדימו פניו של הערבי, שהיה מצוי בין יתר הסוחרים, חבריו לכפר לוביה ומן העיר טבריה, והטיח בפניו של יוסף: "ילען דינך דין אל יהוד, יה איבן אל כאלב, איבן אלכיזב, יהוד אל מוו'תאנתה, חנזיר, כופר אללה". (תקולל דתך ודת היהודים, בן כלב, שקרן, יהודי בן מוות, חזיר, וכופר האלוהים). והשוק כולו עצר נשימתו לשמע דברי הבלע והזדון של הערבי, כלפי מי שנחשב לאחד ממכובדי העיר היהודיים, סוחר הגון, שמילתו בכסף ומעשיו בזהב. חמתו של יוסף עלתה בו לאיטה, וכאש להשחית הייתה, ואת הדממה שהשתררה בשוק, הפרו שתי סטירות לחי מצלצלות שהנחית יוסף על לחייו של מוחמד, וקולן נשמע מקצה השוק ועד קצהו, ולא נשמעו כמותן עד אז, ולא אחריהן מאז, בשווקי טבריה, ממערבם ועד מזרחם.

ומשפגה התדהמה, נשלפו השבריות של סוחר החיטה המוכה וחבריו, ויוסף נמלט על נפשו מהקמים עליו להורגו. רץ בכל נשמת אפו בין הסמטאות של הדרך העממית, עולה על גגות הבתים ויורד מהן. עד שנבלע בבית הכנסת ע"ש דוד קובי, זצ"ל בדרומה של העיר.

"אלוהיי ואלוהיי אבותיי, ענני בעת צרה", התפלל, "והרחק את צריי ומבקש נפשי הישמעאלי, אשר חרף מערכות אלוהים חיים".

בלילה חזר לביתו, ופגש את חיימון ואת אליהו אלחדיף, שהיו נרגשים ויראים מהמהומה הגדולה שעורר יוסף בשוק העיר. הערבי, מוכה ובוכה, ולחייו בוערות מעוצמת סטירותיו של יוסף, הלך אל הסאראיה להגיש תלונה לקאימקאם של העיר. שֶמע העלבון הגדול, שלא נשמע כמוהו מאז ועד עולם, שבו הכה ד'ימי בן מוות יהודי, ערבי מוסלמי, נפוץ בכל רחבי העיר ובכפרי הסביבה, ובכפר לוביה תכננו בני חמולת ג'עברי, נקמה ביהודי ובבני משפחתו. גם בקהילת היהודים של טבריה רגשו הרוחות, והדעות כולן היו לצד צדקתו של יוסף א-לזרע המוגרבי, אך החשש מפני נקמת עשיו, השונא ליעקב, גדול היה.

אליהו אלחדיף, שחשש לשלומו של יוסף אמר לו: "לך לך אל בית שאן, והסתתר בבית קרוביי, בני משפחת סבאג, עד יעבור זעם, ובינתיים נטכס עצה". "מודה אני לך חכם אליהו" אמר יוסף, "לא יברח איש כמוני, ובקרב ידידיי ובני עמי אני חי, ואקדח ירייה יש בידיי". שלח ידו לאבנט בגדו ושלף אקדח בעל תוף מסתובב ובו שישה כדורים. אל החצר הגיעו שלמה אוחנה, בנו של הרב רפאל אוחנה יליד מכנאס, רכוב על סוסה אצילה, חמוש ברובה טורקי, ושרשראות כדורים על חזהו. שלמה, שהיה שומר בשדות טבריה, ובפרדסי האתרוג וההדר היהודיים, נחלץ לעזרת חברו, ועמו חמישה מחבריו, שהיו חמושים תחת גלימותיהם, בשבריות ובאקדחים.

"לא נירא מפניהם", אמר אוחנה לבאי הבית, ששמעו ברוב קשב את דבריו: "הנה, יצא פירמאן מהקאימקאם של טבריה, ויוסף א-לזרע נדרש להתייצב בעוד שלושה ימים בפני השופט הערבי, הקאדי, עבדאללה יוסוף אל ג'עברי, במחכמה שליד הסאראיה של טבריה; לא לבד יבוא יוסף, כאיש אחד נהיה עמו, והשם, ישתבח שמו, יהיה בעזרו".

ביום שבעה עשר לדוּחוּל הִיגָ'ה, בשנת ההג'רה, 1312, כד' סיוון התרנ"ה, 16 ביוני 1895, המה בית המשפט של השריעה המוסלמית בטבריה מפה לפה ביהודים, ערבים, נוצרים וטורקים, שבאו למשפט השער העליון העות'מאני, נגד היהודי יוסף א-לזרע איבן דאוד.

שלמה אוחנה וחבריו, בלא נשק על גופם, ליוו את יוסף והקיפו אותו בלכתם, כחגורת מגן כנגד בני משפחתו וחבריו של הסוחר הערבי, שהחלו קוראים לעברם קריאות גנאי, ומסמלים בצווארם סימן לשחיטה. מנגד השמיעו היהודים קריאות עידוד ליוסף, והשוטרים הטורקיים, חמושים באלות וברובים, הפרידו בין הניצים. הדאלאל של המחכמה, לבוש במיטב מחלצותיו, קיבל את כבוד השופט, הקאדי, עבדאללה יוסוף אל ג'עברי, בקריאות רמות לסדר, ובשלוש נקישות במטהו המוזהב, על רצפת בית המשפט.

השופט: "יוסוף אבן דאוד א-לזרע, הנך נאשם על-פי חוקי השאריעה המוסלמית, אללה יגן עליה ויישמרנה, באשמה, שהרמת ידך והכית את הסוחר המוסלמי, מוחמד אל ג'עברי אבן בכרי, בשוק של טבריה, שתי מכות על לחייו, פגעת בכבודו, ובכבוד משפחתו נגד חוקי הד'ימי של השאריעה המוסלמית, האוסרת על הכופרים בדין אללה, לפגוע בבני הדת המוסלמית, בכבודם ובכבוד דתם. האם מודה אתה באשמה?"

יוסף: "בשם אלוהינו ואלוהיי אבותינו, הרחום והקדוש, לא מודה אני באשמה, אלא שהסוחר הוא שפגע בכבוד האלוהים, אלוהיי, אלוהיי ישראל, אלוהיי העולם כולו, וגם אלוהיי האיסלאם".

השופט: "האם מודה אתה שסטרת על לחיו של הסוחר?"

יוסף: "מודה אני, שהקללות שקילל את אלוהינו, דתי וכבודי, הביאוני לסטור על לחייו".

השופט: (פונה לקאימקאם כתובע) "מיהם עדיך?"

הקאימקאם: "עד ראשון הוא הסוחר הנכבד, מוחמד אל ג'עברי".

הדאלאל: "מוחמד אל ג'עברי, יעלה לדוכן המשפט, ירום הודו".

השופט: "האם נשבע אתה בשם אללה לומר את האמת, ואת אמת לבדה לפני אללה?"

מוחמד: "נשבע אני בשם אללה לומר את האמת, ויהיה הוא ועֵדיי עמי".

השופט: "ומה עדותך על אשר ארע בשוק?"

מוחמד: "הסוחר היהודי יוסוף א-לזרע רודף אחריי ימים רבים, לירות טורקיות, שאני, בשם אללה הקדוש, איני חייב לו, ומעולם לא הייתי חייב לו דבר. באותו היום בו הכה אותי דרש ממני את הכסף הזה, וכאשר סירבתי לשלם לו, הכה אותו על לחיי, השפילני והשפיל את כבוד משפחתי, ואת דת האיסלאם הקדושה".

השופט: "האם קללת את הנאשם, יוסוף א-לזרע, אותו ואת אלוהיו, לפני?"

מוחמד: "נשבע אני בעיני ילדיי ובשם אללה כי שקרן האיש, ומילותיו כולן, הנן כזב".

השופט: "ומי הם עדיך?"

מוחמד: "סוחר התבואות, מוסטאפה אל כנפאני הוא עדי, הרואה את אותי בשוק".

השופט: "מוסטאפה אל כנפאני יעלה לדוכן העדים בשם אללה".

הדאלאל: "מוסטאפה אל כנפאני יעלה לדוכן העדים בשם אללה".

השופט (פונה לעד): "האם נשבע אתה בשם אללה לומר את האמת ואת האמת לבדה לפני אללה?"

מוסטאפה: "נשבע אני בשם אללה"

השופט: "ומה עדותך על הדברים?"

מוסטאפה: "נשבע אני בשם אללה כי שקרן הוא היהודי, אללה יעניש אותו ואת היהודים מזרעהחזירים".

מהומה פרצה באולם המשפט, וקהל יהודי טבריה החל מוחה בקולי הבלע של העד.

השופט: (מכה בפטישו) "בשם אללה והסולטאן, שקט באולם, אחרת אאסור אתכם בצינוק הסאראיה". שוטרים טורקיים חמושים ברובים הפרידו בין היהודים לערבים, והשקט שב לאולם בית המשפט.

השופט (פונה לעד): "דבר, וספר את אשר קרה, ואל לך להעליב את קהל היהודים".

מוסטאפה: "ראיתי ושמעתי את היהודי צועק ומחרף את הסוחר מוחמד אל ג'עברי, והלה, ניסה להרגיעו ולדבר על לבו שיניח לו, אבל היהודי התנפל והכה אותו על פניו מכות נאמנות ואחר כך ברח ככלב ".

השופט (פונה למוחמד): "היש עוד עדים למכות שהכה הנאשם את הסוחר?"

מוחמד: כל השוק עדי, ואללה יודע כי אמת דברתי.

השופט (פונה ליוסף): "ומה יש לך לומר על עדויות אלה בשבועה של האל הכביר והקדוש?"

יוסף: "מבקש אני להעיד בשבועה על ספר התנ"ך הקדוש".

השופט: "על-פי דיני השאריעה והלכות החכמים באוסול אל-פיק, הקוראן והוא לבדו ספר המאמינים, והשבועה תעשה עליו, לא תשבע על ספר התורה של היהודים".

יוסף: "האמת היא נחלתי ודבריי הם אמת, שני קונטאר חיטה מכרתי לאדון אל ג'עברי עבור שש לירות טורקיות, בתקיעת כף של אנשים שהצדק והיושר נר הם לרגליהם, ואת תמורתם לא שילם לי עד עצם היום הזה, ולא זו בלבד שהתנער מחובו, קילל האיש, לנוכח כל באי שוק טבריה, את אלוהיי קודשנו, שהוא אלוהיי כל הגויים, ובורא העולם לבדו, והלוא נביאי היהודים קדושים הם לדת האיסלאם, ואלוהינו אלוהיכם הוא, ואת אללה קילל האיש הזה".

מהומה פרצה באולם, והפעם מצד הערבים, ושוב היסה בית המשפט את הניצים, ולאחר שלא הביא יוסף עדים להסכם המכר עם הערבי, קבע כי בשעה השנייה שלאחר צהריי היום, יתכנס בית המשפט, למתן גזר הדין.

"משפט גזל ורמייה", כינה אוחנה את אשר ראו יהודי טבריה במשפטו של השופט המוסלמי. אין "אמונה בגוי גם אחרי ארבעים שנה בקבר", אמר יחיאל א-לזרע ליוסף, ואילו שותפו, חיימון אלחדיף, לקחו הצידה ואמר לו בארבע עיניים: "יוסף, טובה לא תצמח מריב עם הערבים, יימח שמם וזכרם, והשיח אל טברי, נותן חסותו לנו, רואה בעין רעה את המשפט הזה ואת מעשיך, ותר על החוב, כי רק רעה תצמח לנו מכך".

יוסף, שכעס על חיימון, החריש ולא ענה דבר, שמר את הדבר בלבו, שניבא רעות להמשך עסקיו עם האיש.

גם רעייתו של חיימון, בהייה אלחדיף, חשבה רעות, ודברה סרה ביוסף בעת שיחת נשים שנעשתה, על כוס תה מתוק ועוגיות, עם פְרֵ’חָה אלחדיף ובתה יפה: "חם מזג הוא המוגרבי הזה, כמוהו, כבעלי הזרוע מקרב הגויים המקוללים, עמם נלחם לשווא".

פְרֵ’חָה לבית סבאג מביסאן, רעייתו השנייה של אליהו, ובתה המאומצת יפה בת זוהרה, ישבו שלובות ידיים, זו לצד זו, ופְרֵ’חָה ענתה: "די לנו מחרפת פיהם של הערבים, ומעוצם ידיהם כלפינו, יוסף גיבור הוא, והגין בחירוף נפשו על כבוד ישראל בעמים", אמרה לה ולא יספה, ואילו יפה, שהצעיר החסון ועז הנפש שבה את ליבה במסתרים, נחלצה גם היא להגנתו: "טובות דבר בו אבי, תלמיד חכם הוא, ישר דרך וירא שמיים".

שתקה בהייה ולא אמרה דבר, שמרה טינתה בלבה, ומחשבותיה ביפה ובאמה פְרֵ’חָה, רעות היו ונוטרות. אמרה פְרֵ’חָה לאליהו בעלה: "שלח את יוסף למשפחתי בבית שאן עד יעבור זעם, כי קשה היא נקמת הערבים, ועליו להיזהר מפניהם, כי שונאים הם ליעקב". "אחשוב על דבריך, פְרֵ’חָה רעייתי", אמר אליהו, "איש טוב ויקר הוא יוסף, תלמיד חכם, וטובות אדברה בו בבוא היום, בבתנו יפה, לכשייתמו צרותיו".

בשעה שתיים לאחר-הצהריים התכנסו באי בית המשפט לשמיעת גזר דינו של השופט המוסלמי, הקאדי עבדאללה יוסוף אל ג'עברי. אולם בית המשפט היה מלא מפה לפה בשתי העדות הניצות, יהודים וערבים, שעמדו אלה מול אלה, ומתח רב שרר בחללו של בית המשפט, כשנכנס השופט, לבוש בגלימתו המוסלמית רחבת הכנפות, ותרבוש החאג' האדום לראשו.

הדאלאל (מקיש שלוש פעמים במטהו): "כבוד בית המשפט!"

השופט: "בשם אללה והסולטאן ירום הודו, הנאשם יעלה לדוכן הנאשמים".

יוסף עלה זקוף קומה, והתייצב לפני הדוכן, מול כס השופט.

השופט: "בשם אללה הגדול והרחום, הריני לקבוע, על-פי דיני האיסלאם והעדויות שנשמעו בבית משפט שרעי זה, כי בתאריך כתב האישום, בשעה עשר בבוקר, פגש הנאשם, יוסוף א-לזרע בן דאוד, את הסוחר המוסלמי, מוחמד אל ג'עברי אבן בכרי בשוק טבריה.

לדברי הנאשם, כי הסוחר חייב לו שש לירות טורקיות תמורת שני קונטאר חיטים, לא מצא בית המשפט כל מסמכים או עדויות המאשרות חוב זה, ודבריו של הנאשם לא ניתנים להוכחה, וממילא פסולים לעדות, ועל כן מצא בית המשפט השרעי את הנאשם אשם בכך, שהכה את הסוחר על שתי לחייו סטירות נאמנות, השפילו לשווא, ופגע ככופר בבן האיסלאם. אשר על כן קונס אני את הנאשם ומורה לו לשלם לסוחר פיצוי בסך של 50 קורוש עבור כל סטירה, וביחד 100 קורוש, שהם לירה טורקית אחת של זהב.

דממה השתררה בבית המשפט, והשופט פנה אל יוסף: "האם יש לאדוני מה לומר על פסק הדין?"

יוסף: "מקבל אני בהכנעה את פסק הדין של כבוד בית המשפט", אחר כך פשפש בכיסיו, הוציא 2 לירות זהב מכיסו, וניגש אל הסוחר מוחמד, שנעמד על רגליו מחייך בלעג ובבוז.

יוסף פנה אל מוחמד ובידו שתי מטבעות הזהב: "יא מוחמד! הא לך לירה זהב אחת, התשלום בעבור שתי הסטירות", ובעוד הערבי מושיט ידו לקבל את הכסף ומכניסו לכיסו בשקיקה, לתדהמת בית המשפט כולו, סטר יוסף למוחמד, עוד שתי סטירות מצלצלות על לחייו, ואז הושיט את ידו וזרק לפרצופו את הלירה השנייה, באומרו: "זה התשלום עבור עוד שתי סטירות, למקלל אלוהיי ישראל".

ואחר כך התפוצץ אולם בית המשפט בצעקות ובמהומת אלוהים, שלא הייתה כמוה. אוחנה וחבריו זינקו אל יוסף, והקיפוהו סביב סביב, מול ההמון הערבי שביקש לעשות בו שפטים. בחסות המהומה, ששוטרי הקאימקאם לא יכלו לה, ובזכות מהלומותיהם של שלמה אוחנה וחבריו בתוקפיהם, יחד עם קהל יהודי טבריה, שפינה להם דרך החוצה לעבר הרובע היהודי, נחלצו יוסף וחבריו בשלום מהתגרה.

ימים אחדים הסתתר יוסף במרתף בית הכנסת האשכנזי אויבן שיל ("העליון") מאימת שוטרי הסובאשי של הקאימקאם, שחיפשו אחריו, אך לשווא. ואז באו אליו בחשאי אליהו אלחדיף וחיימון שותפו, מלווים בשלמה אוחנה וחברו, שהובילום למחבוא, כדי לדבר עמו.

אמר לו אליהו: "צא לבית שאן, אל משפחת קרוביי, בני משפחת שעיה סבאג ז"ל, וחיה עמם עד יעבור זעם".

אמר חיימון, "לו שמעת בקולי, לא נקלעים היינו להפסד רווח בשל צאתך לעיר מקלט, אבל שמור אשמור את חלקך ונתחשבן בשובך. הנה, קח צרור כסף זה אתך לדרך". יוסף, שותק, הביט באליהו שהשפיל עיניו, אחר כך פנה לחיימון ואמר: "שמור המזומן לחנות ועסקיה, די לי בכספי, בעזרת השם יתברך, אחלץ מצרה זו".

אחרי לכתם, נפגשו יוסף ושלמה אוחנה עם כמה מחבריהם האמיצים מבית המשפט. אוחנה, לבוש בכפתן ובעבאיה שחורה, ולראשו עקאל וכפייה ערבית, נשק על שני לחייו, ונפרד ממנו כשהוא מושיט לו אקדח תופי בעל קת מצופה צדף, ושקית כדורים. "הישמר לך לנפשך, אחינו יוסף" אמר לו, "אל תירא ואל תיחת, כי אנחנו אתך, יברכך ה' וישמרך, יארה' פניו אליך וִיחוּנךָּ, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

למחרת, השכם בבוקר, יצא יוסף בדרכו לבית שאן מחופש לערבי, ועל גבו אבנט העור המרוקני שהביא מתאפילאלת, ובו התפילין, מעט מבגדיו וספרי הקודש, מהם לא נפרד. חבוי בעגלתו של הסוחר עזרא בן אברהם אמסלם, הסוחר הנע והנודד בדרכים, יצא בדרכו לבית שאן, להתארח אצל משפחת סבאג. ואת אקדחיו שמר מכל משמר, חבויים באבנטו, נכונים להגן על חייו וכבודו.

רעים היו עסקיו של חיימון בשל הפסדים שהחלה חנותם לשאת בשל היעדרותו של יוסף. מעת לעת היה נעזר בבני משפחתו שישבו בחנות, עד שיצא להביא סחורה עם הפִּרְדָה, שרגילה הייתה לנוהגיו של יוסף עמה, והתקשתה לקבל עליה את מרותו של האיש, הזר להליכותיה. לבסוף קץ האיש בטיפול בה, ומכר אותה בהפסד לסוחר בהמות ערבי, בשוק העליון של טבריה.

בינתיים חיפש חכם אליהו אלחדיף, בעצה אחת עם מועצת חכמי ורבני טבריה, מוצא מהסבך אליו נקלעו, ונדבר עם בני משפחת טברי, נותני החסות הערביים לעדה, למצוא מוצא של כבוד ולעשות סולחה עם משפחת ג'עברי. כולם ידעו כי אמת דיבר יוסף, וכי בשקר ניתנה עדותו של הסוחר בבית המשפט, אבל לא רק עסקי חיימון והיהודים נפגעו, גם עסקי הערבים והנוצרים בעיר, וראש העיר הערבי של טבריה, ביקש אף הוא מוצא של כבוד מהפרשה, כי שני שלישים ממניינה של העיר, יהודים היו, וכוחם בשוק רב מאוד.

והנה יום אחד שמעו בעיר כי יוסף, בעת היותו בשוק של ביסאן הערבית, ראהו מי מחבריו של הסוחר, ובא להכותו בסכין בגבו, יוסף שהיה זריז, הספיק לשלוף את אקדחו ולירות לעבר המתנקש, שנמלט וכדור נעוץ באחוריו. השברייה של המתנקש פתחה חתך גבו, והוא הובהל לבית החולים הסקוטי של טוראנס בטבריה, תחת משמר הקאימקאם. יומם וליל שמרו עליו שלמה אוחנה וחבריו, ועד שהבריא, נחתמה הסולחה בין הצדדים, תמורת סכום כסף שהועבר לוואקף, עבור עניי העדה המוסלמית.

יוסף, שחזר לביתו בחצר חיימון, כעס עליו בשל מכירת פִּרְדָתו הנאמנה, אותה פדה מסוחר בהמות ערבי בשוק בכפל כספי מכירתה. ושוב יצא יוסף לדרכו בערי הגליל, דמשק, ביירות חיפה ויפו, ועד ללוד, רמלה, אשדוד ועזה הגיע, כדי לקנות בדים משובחים שארגו נשות הערים הללו מכותנה, אותה גדלו הפלאחים בשדות הפוריים של השפלה. הכל ידעו כי איש של כבוד הוא, ואין להתנכל לו, כי כבוד ואמונה נוהג הוא בעוסקים עמו במסחר, ולא שינה מדרכו הישנה בתקיעת כף, כחתימת עסקה רשמית לכל דבר.

הפרק השלישי, לקראת יום השואה, יביא את סיפורה של הלנה ברנהארד משבט המשפחות האשכנזי של הרומן. הלנה ילידת 1885 בחבל הסלובקי של האימפריה האוסטרו הונגרית, היא דמות אם חזקה ונחושה, לא פחות מדמותו של יוסף א-לזרע, ונפתולי הגורל יביאו את השניים למפגש דורות גורלי באמצע שנות השלושים של המאה ה- 20. הפרק הרביעי יביא את סיפורה הטרגי של הלנה, ושל הקהילה היהודית המפוארת של מיכלובצה, סלובקיה, שנכחדה בין 1942 ל-1944.