נטלתי פסק זמן מן השוטף, וחזרתי לימי הבחירות העליזים ולעיתונים שסיקרו ימים אלה. בחרתי מן האירועים הרבים מספר זוטות שאני מבקש להתעכב עליהן ולומר כמה מילים על כל אחת.
נתניהו והתקשורת אחת השאלות שנדונה רבות היא עד כמה הופלה נתניהו לרעה בתקשורת. לשם כך נבחנו מדדים רבים, כאשר לפני הבחירות המטרה היא להצדיק את התקשורת או לטעון שהיא מאוזנת וכל הדיבורים הם כלאם פאדי, ואחרי הבחירות זזה המגמה "ימינה", כלומר: הטיעון עובר לשלב הצדקת כישלון ה.... ציונית באמצעות הוכחות כביכול, שלא רק שנתניהו לא הופלה לרעה, אלא ההפך הוא הנכון.
בידיעות אחרונות מיום 20.3.15, מצאתי את אחד האבסורדים הגדולים במסכת טיעונים זו. רז שכניק מפרסם דיאגרמה של זמן מסך שקיבלו נתניהו והרצוג למן השבוע האחרון של פברואר ועד שבוע הבחירות. מטרתו כמובן להוכיח שנתניהו קבל זמן מסך ארוך בהרבה משל הרצוג, ואכן, בהנחה שהדיאגרמה מדויקת, בפברואר קיבל נתניהו זמן מסך פי 21 ארוך יותר מהרצוג. בשבוע השני של מרץ, קיבל פי 10.8 יותר, בשבוע הנאום בקונגרס - פי 6.3 יותר ובשבוע הבחירות- פי 2.1. לכאורה הוכיח שכניק את הטיעון, אולם אליה וקוץ בה.
ראשית, שכניק אינו מפריד בין זמן מסך הנוגע לבחירות ולתעמולת בחירות נטו, לבין זמן מסך המתיחס לענייני המדינה באשר הם, שהרי נתניהו הוא ראש
ממשלה מכהן. זה אינו מקרה, זו הטעיה מכוונת. שנית, ככל שהתקרבנו לנאום רה"מ בקונגרס, גבר מסע ההסתה נגד הנאום במיוחד מצד תומכי השמאל בישראל שביקשו לחבל כמעט בכל מחיר בתוכניתו של ראש הממשלה. גם הממשל וגם חוגים פוסט ציוניים בארה"ב - במפלגה הדמוקרטית ובקרב זרמים עויינים כג'יי סטריט, היו התבטאויות שחייבו תגובה, לא מטעמי בחירות אלא מטעמי צורכי ההסברה של מדיניות ישראל. שכניק אינו מפריד גם כאן בין בחירות לבין התפקודים הממלכתיים השוטים, ושוב אין זה מקרה. שלישית, בעוד שזמן המסך של ראש הממשלה נשאר פחות או יותר קבוע לאורך כל התקופה, ואף יורד במחציתה בממוצע בכ-6.5%, זמן המסך של הרצוג עולה בהתמדה לאורך כל התקופה בקצב ממצוע של 500% לשבוע ובשבוע הבחירות הוא רק מחצית מזה של ראש הממשלה המכהן (כשארבעה שבועות קודם לכן היה רק 5% מזה של ראש הממשלה).
אינני מבין מה באמת נועד פרסום זה להשיג, אבל מה שהוא משיג בפועל הוא הוכחה ניצחת לכך שראש הממשלה אכן הופלה בתקשורת וכי מגמה זו הלכה והתגברה ככל שהתקרבנו לבחירות. סילופים מפליגים בנושא זה נוגעים לא רק למהות אלא גם לפרשנות.
נפולת נסיכי העבר בליכוד (להלן ננ"ה) מחזה תעתועים אחר נוגע לתופעת "דליפת הנסיכים" בליכוד, אחד אחד תחילה באין רואה וא"כ הפרהסיה גמורה, גולשים להם נסיכי עבר של
הליכוד לתהום הנשייה. מרידור, אולמרט, לבני, נאור ולאחרונה גם הנשיא ריבלין ועוד. לקבוצה אחרת שייכים נסיכים כבגין, לנדאו, שמיר ולבנת ובגין שבצורה כזו או אחרת מסיימים את הקריירה הפוליטית שלהם בכנסת ה- 20, או משום שלא נכנסו אליה או משום שככל הנראה זו תהיה הקדנציה האחרונה שלהם, ומידת מעורבותם במפלגה ובמהלכיה מצטמצמת והולכת.
אני עושה הבחנה ברורה בין שתי הקבוצות - אלה שעזבו בטריקת דלת ועברו לשרת במחנות או מחנות יריבים ואלה שמסיבות אישיות או פוליטיות כאלה ואחרות סיימו את השירות הציבורי. אולם זו אבחנה מובילית. בשתי הקבוצות גם יחד פועל מוטיב אחד משותף, מוטיב "גזילת הבעלות" ומשפיע הן על תפקודן והן על עמדות חבריהן וזיקתם לליכוד דהיום. מן הכלל הזה יוצא במופגן נתניהו, שהוא כיום המנהיג הבלתי מעורער בליכוד ומאפיין הליבה שלו, לטוב ולפחות טוב.
הליכוד כתנועה לאומית, החליף כיום באופן מלא ומובהק את מפא"י ההיסטורית, והפך לשומר החותם הפוליטי של ארץ-ישראל. הוא איננו הכוח המגשים העיקרי, אבל הוא היסוד עליו נשען הציבור הדתי-לאומי שהוא ליבת הכוח המגשים. לכן, גם אין זה מקרה לדעתי, שבבחירות האחרונות היו לא מעט תומכי
הבית היהודי שהצביעו ליכוד, במטרה לשמר שכפ"ץ זה ובאמצעותו גם את תנועת ההתיישבות המגשימה באיו"ש. תנועה מגשימה הייתה מאז ומעולם תנועה אידיאולוגית, שההגשמה היא אחד מראשי החץ המאפיינים אותה. הליכוד הוא תנועה אידיאולוגית לאומית בתפיסתה את הציונות, את מדינת ישראל כהגשמה מדינית שלה ואת זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל ובארץ ישראל כיסוד לצידוק ההתיישבות היהודית בה והקמת מדינת ישראל. היא איננה תנועת התיישבות דינמית חלוצית.
הקבוצה הראשונה של "נדחי-הליכוד", שלה בעיקר מכוונת ההגדרה "נפולת" באותו מובן שבו השתמש בהגדרה זו
יצחק רבין לגבי היורדים בלוס אנג'לס בפרט ובארה"ב בכלל, מאפיינת חוגים לא מבוטלים בישראל - כולם נדחי מפלגות כאלה ואחרות בימין או בשמאל דהיום. זו קבוצה שראתה עצמה בראש פירמידת ההשפעה הלאומית - מדינית, כלכלית, תקשורתית, אקדמית וכו' - בישראל, וסברה לתומה שמה שהיה הוא גם מה שיהיה, כלומר: מילתם לא תסולא בפז, ואיש לא ימרה את פיהם. וכאן שגו שגיאה טיפוסית לקבוצות אליטה רבות במקומות שונים. השתייכות לאליטה היא תמיד זמנית. ייתכן שתמשך חצי דור ויתכן שתמשך מספר דורות, אבל היא זמנית. שינויי המציאות, הנסיבות והמצב החברתי-חינוכי-כלכלי-מדיני-ביטחוני משפיעים גם מעמדן של האליטות, וקצב השינוי מתגבר ככל שחלקה של התקשורת בעיצוב הידע ודעת הקהל מתחזק וככל שתמהיל האוכלוסין משתנה וסופג לתוכו השפעות אידיאולוגיות ותרבותיות חדשות, או רנסנס של תרבויות ישנות.
כך תושבי "מדינת תל אביב", שעדיין אינם מרגישים שבגלל שינויים בתמהיל האוכלוסייה בישראל, הם בהתנשאותם, התבדלותם ושחצנותם מתחילים להמאס על ציבורים רחבים בישראל, וכך גם נפולת נסיכי הליכוד. להערכתי, ננ"ה סברו שאנו חיים עדיין בימי ז'בוטינסקי וכי המבחן האולטימטיבי לכל סוגיה הוא מה כתב ז'בוטינסקי על סוגיות דומות לפני קרוב למאה שנים.
במקרים אחרים קוראים לכך התאבנות או הסתיידות (אגב, מחלה יהודית די נפוצה גם בחוגים אחרים).חלק מננ"ה נסחפו אחר אוירת ה"עולם הגדול והחדש", עולם המערב הדמוקרטי המתקדם שפוסט מודרניזם ופוסט ציונות הם חלק אינטגרלי ממנו, ושכחו שבכל תורה מעשית יש גרעין קבוע שהוא ה- GPS האמיתי שלה ובלעדיו היא הופכת חסרת משמעות. וליד הגרעין הזה קיימת מעטפת שלימה של כללים, הסדרים, והסכמות שהם כורח השעה והנסיבות ועל כן היא נזילה ונתונה לשינויים והתאמות. ומשנסחפו החברים מקבוצת ננ"ה שעה שעמדו למבחן כשלו. חטאם הראשון היה שביקשו להשתמש בהשפעת מעמדם כדי לכפות על המערכת שלהם עמדות זרות לה. ומשכשלו גם בכך ולא מצאו עוז בנפשם להודות בטעותם ולחזור ולהשתלב בכור מחצבתם, נפלטו מן המערכת שדחתה את פרשנותם ואת סרבנותם גם יחד.
אינני רואה צורך לנתח אחד אחד את כל הדוגמאות שהזכרתי לעיל משום שאין מדובר כאן במחקר אקדמי ובהוכחות אמפיריות. הדברים באים להציע תובנה ולתאר מודל אפשרי לתופעה שהתחילה אחרי שחרור יש"ע. התופעה הוקפאה במידה רבה בדור הראשון שאחרי 1967, משום שהשמאל בישראל סבל עדיין מ"תסמונת" הנאמנות הלאומית ההיסטורית של מפא"י ואחדות העבודה. משסף הדור ההוא בשמאל, החלה התפוררות, והצעירים: פרס, רבין ותומכיהם, בהסכם אוסלו, קברו אותה סופית. על הליכוד עובר כיום תהליך דומה, משולב גם הוא בחילופי דורות. הנפולת היא בין היתר ביטוי לכשל חינוכי עמוק של מערכת החינוך הישראלית. כשל שכנראה לא ניתן יהיה לתקנו ביסודיות אלא כאשר תכונן ישראל לעצמה, כמדינה יהודית עם משטר דמוקרטי, חוקה שתתבסס על מגילת העצמאות, מורשת ישראל, הציונות, ורעיונות נבחרים מנכסי התרבות הכללית כהשלמה למקורות היהודיים.
