חטיבת יפתח אחוזת הסופה (חלק ה')

הגליל העליון של חודשי מרץ אפריל 1948, היה אחוז רוחות מלחמה, התבצרות, והכנות למחטפים הגדולים של נכסי המנדט הננטשים, על-ידי הצדדים המתגוששים – היהודים והערבים, כאשר ברוב המכריע של המקרים, מסייעים הבריטים לערבים להשתלט על תחנות המשטרה ומבצרי הטאגרט, אותם הקימו בכל מקום שולט בארץ ישראל.

חטיבת יפתח, על שני גדודיה, הייתה חטיבה קטנה, שקרוב למחצית מלוחמיה בנות, ולה ניסיון קרבי רב שרכשה בפעולות ליל הגשרים, קרב זרעין בגלבוע, הפשיטה ארוכת הטווח על סאסא הערבית, תגבור השיירות לירושלים, קרבות משמר העמק, טבריה, נבי יושע ומשמר הירדן. חרף סדר הכוחות הקטן שלה, הייתה חטיבת יפתח כוח צבאי משמעותי, שקיים את ריבונות הממשלה הזמנית באצבע הגליל ובגליל העליון המזרחי, בעת פלישת צבאות סוריה ולבנון לארץ ישראל, בצד חטיבות גולני וכרמלי.

מפקדת החטיבה על שני גדודיה, עברה ערב הקרב על הגליל העליון, שינויים פיקודיים שהתחייבו מהחמרת מצב הביטחון וההיערכות למלחמה, שכולם ידעו, שתלך ותצבור תאוצה לקראת אמצע מאי 1948, מועד יציאת הבריטים מהארץ. בחטיבת יפתח תחת פיקודו של יגאל אלון, מונה אורי יפה ממעוז חיים, כסגנו. מולה כהן, שהיה מפקד הגדוד השלישי, מונה לקצין המבצעים החטיבתי, וסגנו משה קֶלְמן, מונה כמג"ד הגדוד השלישי, גדוד העמק. מינויו של קלמן, הידוע בכינויו "הזאב", היה בעיתו, שכן, כבר אז התבלט במנהיגותו הצבאית, ביכולתו הטקטית ובתעוזתו, בכל הפעולות אותן ביצע במסגרת החטיבה בכלל, ובהמשכה של מלחמת העצמאות בפרט, בכל זירות הלחימה בהן נטל חלק.

חטיבת יפתח, ובמיוחד הגדוד השלישי שלה, היו ביטוי אותנטי למה שהוגדר "כרוח הפלמ"ח", בין אם הייתה זו מיתוס, או בין אם הווית המציאות, פועלה והשפעתה על מהלכי המלחמה בהם נטלה חלק, היו מעל ומעבר לגודלה הכמותי המצומצם, ולהרכבו של הכוח, ביחס לאחיותיה בפיקוד הפלמ"ח, חטיבת הראל וחטיבת הנגב.

רוח והווי הפלמ"ח, הושפעו מהדרך בה הוקמה מסגרת צבאית זו, בראשית מלחמת העולם השנייה, כאשר הבריטים נזקקו לכל כוח צבאי אותו יכלו לצרף לשורותיהם, בתקופות המצוקה של ראשית מלחמת העולם השנייה. כך גויסו חברי ההגנה, הפלמ"ח והאצ"ל לשורות הצבא הבריטי, במימון מלא של שירותם ע"י ממשלת בריטניה, החל מ-1941, במבצעים לכיבוש סוריה ולבנון שתחת משטר וישי, ולהכרעת המרד העירקי הפרו נאצי, של ראשיד עלי אל כיילאני. השימוש בכוח העברי נעשה במסגרת המדיניות "המאוזנת" של המנדט, בצנעה, במינון נמוך, ובמסגרת היחידות הבריטיות האורגניות, ולא ככוח יהודי עצמאי במסגרתו, כדי שלא להרגיז את הערבים, שטענו כי "ממשלת המנדט פועלת נגד האינטרסים הלאומיים שלהם, וכי כוח צבאי יהודי עלול לסכן את ערביי פלשתין".

בהמשך המלחמה במדבר המערבי, ובמיוחד ב-200 הימים של אל עלמיין, הפעיל הצבא הבריטי את היחידה הגרמנית של הפלמ"ח נגד הקורפוס האפריקני של רומל, ואת המסתערבים של הפלמ"ח, בקרב על הלבנט. רק לקראת סוף המלחמה, הסכימו הבריטים להפעיל בשדה הקרב, כוח עברי משמעותי בהיקף של בריגדה (חטיבה) בקרבות שהתנהלו באיטליה,ובפעם ראשונה הופיעו חיילים ארץ ישראלים, עם דגלם הלאומי, ועם תג יחידה שהמגן דוד מודפס עליו.

כל זה השתנה לאחר הפלישה לנורמנדי ביוני 1944, כשסוף המלחמה נראה באופק, והבריטים הפסיקו את מימון הפלמ"ח. מסיבה זו נאלץ ארגון ההגנה לממן את הפלמ"ח ככוח צבאי זמין להפעלה, בעבודה בקיבוצי ההתיישבות העובדת. כך הפך המגל, סמל לעבודת האדמה, והחרב - ייעוד הפלמ"ח ככוח לוחם, לסמלה של חטיבת הנח"ל, כממשיכת דרכו הסמלית של הפלמ"ח בצה"ל.

הווי ורוח יחידה כמיתוס של "הרעות, אחוות לוחמים וטוהר הנשק", התפתחו באותם ימים לכלל אידיאולוגיה סדורה, ונילוו אליהן תופעות נוסטלגיות של הצ'יזבטים, לאורן של מדורות השבט הפלמ"חאי, של פינג'אן הקפה המיתולוגי, ואגדות "סָמוֹךְ הגדול". מכאן, גם נוצרה התרבות של "חטאים קטנים", של סחיבת תרנגולות ופרודוקטים מלולי הקיבוץ ומטבחיו, בצד אימונים מחתרתיים בנשק, מסעות מדבריים, פשיטות על מטרות בריטיות, בפקודת ההנהגה הפוליטית, ושאר סממניה של התרבות הצברית הציונית, הסוציאליסטית, הליברלית, זו היודעת עם כל אלה, גם להתאכזר לאויביה בעת מצור ומלחמה.

בין שאר הטקסים השבטיים בגדוד השלישי של יפתח, היה ריקוד הקרב, אותו הדגימו לימים בסרט תעודה, וותיקי הגדוד, בכוריאוגרפיה, שהיא משהו בין ריקוד דבקה ערבי, לריקודי קרב אינדיאניים, כאשר קריאות קצובות, מלוות את הרוקדים במעגל סביב המדורה, עם מקלות מונפים כתחליף לחרבות.

לוחמי הפלמ"ח, כך תיארה אותם לימים, נתיבה בן יהודה, היו בעצם נערים ונערות, שטרם השלימו את תקופת הבגרות שלהם ערב המלחמה, כשרובם לחמו, כשהם בתולים ובתולות החפים, לדברי הלוחמת הבלונדית האגדית, מכל חטא קדמון של אהבת בשרים, אולי, בשל רוח "עשרת הדברות" של השומר הצעיר, שבהן המשפט: "שומר על טוהר המין", היה אחד הציוויים המנחים את הקוד האתי של חבריה.

יפה יהודית, כנערה ספרדייה שמוצאה מבית שומר מצוות, לא התקשתה להסתגל לרוח הפוריטאנית הזו של הפלמ"ח, שפשטות הלבוש, הבוז ליופי ולהבלות החן, השתלבו היטב בעוני התקציבי ובחוסר המתמיד, לא רק בלבוש, אלא גם במזון הבסיסי, שהיה חסר להם, במיוחד בתקופת המצור של תחילת מלחמת העצמאות, בקרבות ההכרעה של הגליל, בצפון הארץ. הלוחמת הצעירה חזרה לחטיבה, לאחר שסופחה זמנית כחובשת, לכוח יפתח שתגבר את גדוד החמישי של חטיבת הראל, במשימות ליווי שיירות "הפורמנים" לירושלים ובית הערבה, בינואר ופברואר 1948.

בתחילת חודש אפריל, עם חזרת כוח התגבור לחטיבת יפתח, הוצבה יפה יהודית כחובשת קרבית בגדוד השלישי, יחד עם חברותיה לנשק, מרים, לילה ותמר, שהוצבו כמזכירות מודיעין ומבצעים במטה החטיבה, בעת שזו יצאה לתגבר בשכונת שרה בהר כנען, את פלוגה א' של אלעד פלד מהגדוד השלישי.

חיי הפלוגה בתקופת מעבר זו, בין השלטון הבריטי העוין, ועד לעזיבתו המתוכננת, היו קשים מנשוא. הכוח סבל ממחסור בנשק, תחמושת, מזון, ודלק למילוי מיכלי הגנראטורים, לטעינת המצברים של מכשירי הרדיו. לגדוד לא היה די כסף לקניית מזון בסיסי, ואפילו ציוד חם, לחורף המקפיא והמושלג של הגליל העליון, לא היה בנמצא. ולמרות המצוקה, נדרש הכוח לבצע פעולות תקיפה יזומות, אותן כוחות החי"ש של ההגנה בעיר, לא היו מאומנים לבצע, והיה הכרח לבצען, כדי להקל את הלחץ על הישוב היהודי בצפת, שנמצא תחת התקפות בלתי פוסקות, מצד כנופיות צבא ההצלה הערבי, ששלטו בעיר ובסביבתה. אולם המאורעות הקדימו את התכנון, וב-16 באפריל 1948 בשעה שתיים אחה"צ, העמידו הבריטים משאיות בחצר המשטרה העירונית ועליהן דגל לבן, והודיעו על כוונתם לפנות תוך שעה, את האוכלוסייה היהודית הבלתי לוחמת בעיר, בהיקף של למעלה מאלף נפש, קודם ליציאתם מן העיר, בדרכם לנמל חיפה.

מפקדת ההגנה הודיעה לבריטים בתשובה לדרישתם, שאין בכוונתה לסכן את חיי התושבים ולעזוב את העיר. מאיר מיבר, מפקד ההגנה בצפת, קיבל מהמסתערב, יעקובה כהן, איש המחלקה הערבית של הפלמ"ח, ידיעה מתוך השכונות הערביות בצפת, על התקפה הצפויה בכל רגע. באמצעות הטלפון ורצים, הודיע מיבר לכל היחידות בעיר, להיכנס לכוננות תקיפה של הכוח הערבי, בעקבות יציאת הבריטים.

יעקובה, בעל חזות מזרחית, ודובר ערבית כשפת אם, נכנס לתוך עין הסערה, בהתחפשו למסית ומלהיב ההמונים. תוך שהוא זועק בקול רם: "איטבח את יהוד" ומנופף בשבריה האחוזה בידו, החל ההמון הגדול ללכת בעקבותיו ברחובות העיר, עד התקרבו לעמדות ההגנה בעיר, שם חשש, שמא לוחמי ההגנה לא יזהו אותו ויירו בו למוות, על כן עשה סיבוב חזרה, והמשיך לנוע עם ההמון הפרוע, עד שחזר למרכז השכונה הערבית, שם התפזר ההמון, בעוד יעקובה עושה את דרכו, חזרה לרובע היהודי.

עם עזיבת העיר העבירו הבריטים לכוחות הערביים של אדיב שישקלי הסורי, את בית המשטרה העירונית, את "בית שלווה" בכניסה לעיר, ואת משטרת הר כנען. האוכלוסייה היהודית הבלתי לוחמת הסתגרה במרתפים, ומיד עם יציאת הכוח הבריטי, החלה התקפה ערבית פראית, שנמשכה 14 שעות, ומטרתה לפרוץ לרובע היהודי, ולטבוח את תושביו. ההתקפה נערכה בחיפוי אש כבדה של מרגמות ותותחים, שלוותה בפיצוצי בתים, ובזריקת מטעני דינמיט לעבר בנייני המגורים. הכוח העברי, שהוכן כראוי ונערך להתקפה, הדף אותה תוך גרימת אבדות כבדות לערבים, שכללו 18 הרוגים ועשרות פצועים, בעוד שלכוחות ההגנה היו עשרה פצועים.

מיבר שלח הודעה דחופה למולה כהן, קצין המבצעים של חטיבת יפתח, ובקש סיוע אווירי ותגבורת מידית. מולה השיב לו, שיישלח אליו שתי מחלקות חי"ש, אך מיבר שידר בחזרה, כי הוא מסתפק במחלקה אחת, ובלבד שתהיה זו מחלקה של הפלמ"ח.

בשלב ראשון קבל מפקד המחלקה אלעד פלד בהר כנען, הוראה לצאת רגלית משכונת שרה שבהר כנען, עם כוח של 35 לוחמים, כדי לתגבר את הכוחות ברובע היהודי. לכוח זה צרף אלעד את לילה ויפה יהודית, כשהן מצוידות בסטנים ובתרמילי עזרה ראשונה. המחלקה צוידה, בנוסף לנשק האישי, באמצעי לחימה רבים שחסרו לעיר הנצורה, בהם חומרי נפץ, מקלעי ברן, מקלע גרמני 34MG-, כדורים ורימונים.

ב-17 באפריל בשעה שלוש לפנות בוקר, ירדה המחלקה בהסתר ממקום היערכותה בהר כנען, ויצאה למסע רגלי מפרך בדרך הררית קשה, בערוצים המובילים בכיוון כללי דרומה, אל הרובע היהודי העתיק. הכוח נע בצורה שקטה וחלף בסמוך מאוד לכפרים הערביים העוינים, ביריה ועין-זיתון, השולטים על מבואותיה הצפוניים של צפת.

עם אור ראשון, הגיעו לוחמי הפלמ"ח יגעים ומותשים לרובע היהודי, והתקבלו בברכות ובחיבוקים של לוחמי העיר ותושביה. בהוראת מטה ההגנה מונה אלעד פלד, למפקד הכוחות הלוחמים והאוכלוסייה בצפת, יחד עם מפקד כוחות המגן בעיר, מאיר מיבר, שניהל את המערכה בשבועות הקודמים, עד בואו של מפקדו, המג"ד משה קלמן. לוחמי הפלמ"ח תגברו את עמדות ההגנה, אצ"ל ולח"י, במשותף עם כוח תגבור של גדוד 22, מחטיבת כרמלי, אליה צורפה הפלוגה של מגויסי העיר חיפה, ובה אליהו א-לזרע, חמוש במקלע ברן ותרמיל מחסניות (פק"ל) על גבו.

להופעת הפלמ"ח בצפת, ערב חג הפסח, הייתה השפעה מוראלית חשובה, בימים שבו הפיקוד הבריטי בעיר, לחץ על פינוי הישוב היהודי, ומסירתה לערבים. לא רק לחץ הקרבות העיק על הלוחמים והתושבים, גם המחסור במזון ובביגוד, שהיו חסרים ללוחמי הפלמ"ח, עד כדי רעב של ממש, והסתפקות במנות מזון מקוצצות.

בעקבות ההתקפה הערבית, שנבלמה אך בקושי, פרסם מאיר מיבר פשקווילים (כרוזים) של רבני צפת, הרב אברהם זיידה הלר והרב אפרים שרגא וינגוט, שקראו לבצר את העיר, תוך שהוא מקבל, לא רק את ברכתם של כל רבני העיר, אלא את הוראתם, לעסוק גם בשבת ובחג, בביצור העיר ובהכנות למלחמה, כפי שיורו המפקדים הצבאיים, ובהם נכתב: "עבודות הביצורים בעיה"ק צפת תובב"א, יש בהן משום פיקוח נפש חמור, ומותר ואף מצוּוה להמשיך בעבודות הביצורים בחג ובשבת".

אולם בהגנה לבדה לא ניתן היה להסתפק, וכדי להכריע את האיום הערבי על העיר, נדרשה התקפה יזומה, שקבלה את אישורו של יגאל אלון ומוסדות הישוב.

בפקודה שנתן משה קלמן ללוחמיו במטה הגדוד השלישי באיילת השחר, הוצגה תמונת המצב של יחסי הכוחות הבעייתיים בעיר, בהם אוכלוסייה של 1500 יהודים נלחמת נגד 11,000 ערבים, בנוסף לעוד כ-9000 ערבים מכפרי הסביבה, מתוכם כוח של כ-2000 לוחמים ערביים. ואם לא די בכך, הסביר קלמן, הצבא הבריטי, אשר הפגין כל העת עוינות מוגברת ביחס לישוב היהודי, העביר לערבים טרם צאתו, את כל הנקודות השולטות, והמבנים הצבאיים בעיר ובסביבתה. גם מצב התחמושת והנשק בעיר הוא בכי רע, אמר, והכניסה לעיר חסומה על-ידי הכפרים ביריה ועין זיתון, אותם יש לכבוש קודם לכיבוש העיר עצמה. לאחר שהגדוד השלישי השלים את היערכותו ההתקפית בהר כנען עד סוף חודש אפריל, נפתחה ב-1 במאי 1948 ההתקפה על ביריה הערבית ועין זיתון, שם ספג הכוח הערבי אבדות כבדות, ונפוץ לכל עבר. שוב הוכיח קלמן "הזאב", את יכולתו הטקטית והצבאית, וזכה לשבחים רבים מיגאל אלון ומיקי מרכוס, קולונל יהודי בצבא ארה"ב, שקבל מבן גוריון דרגת אלוף בצה"ל, והיה יועץ צבאי של צה"ל בעת הקמתו¹.

כדי להקל את הלחץ על שני הכפרים, פתח באותו יום בהתקפה קשה על רמות נפתלי, אדיב שישקלי, מפקד הכוחות הערבים באזור, ומגיני הישוב ביקשו מיגאל אלון לשלוח להם בדחיפות תגבורת. אלון, שהבין שהקרב על צפת הוא שיכריע את המערכה כולה, נאלץ בשל היעדר עתודות, לסרב לבקשתם, והורה לכוחות להמשיך בתוכנית. ובכל זאת, כדי להקל על רמות נפתלי, שלח אלון פייפרים של "טייסת הגליל", חמושים בברנים ורימוני, יד כדי לתקוף את הכוח הערבי ולהקל את הלחץ על עמדות הישוב. לאחר כיבוש שני הכפרים, נכנס הגדוד השלישי לצפת, ומשה קלמן, התמנה למפקד כל הכוחות הלוחמים בעיר, כאשר בהיעדר שלטון אזרחי, תפקדו מפקדי הגזרות השונות בעיר, בתפקיד זמני כמושלים אזרחיים. יפה יהודית, חמושה בתת מקלע סטן ונושאת תרמיל חובשים, נלוותה לכוח הלוחם בהתקפות של הפלוגה על הכפרים הערביים, ולפליאת חבריה לנשק, עמדה באומץ תחת אש האויב, טפלה בפצועים ואף השתתפה בירי, כאשר נוצרו מצבי לחימה מטווח קצר עם כוחות האויב.

ב-6 במאי 1948 בשעה 01:00, החלה ההתקפה לכיבוש המצודה, ועמדת "הפטמה" שמעליה. לפני ההתקפה החלו להפגיז את קווי הערבים במרגמות דוידקה. הערבים היו מוכנים להתקפה, והתוקפים לא הצליחו להתגבר על ביצורי הערבים. לפנות בוקר ניתנה פקודת נסיגה. כדי להימנע מנפגעים רבים בנסיגה, התבצרו הלוחמים בבית הספר המקצועי (לימים, מלון "רון") והדפו את כל ההתקפות עליהם. בלילה למחרת נסוג הכוח, לאחר שמלכד את הבניין במוקש חשמלי. עם כניסת הערבים לבניין, הופעל המוקש, הבניין פוצץ, וקבר מתחתיו 16 לוחמים ערביים. בהתקפה נהרגו 6 לוחמי פלמ"ח ו-20 נפצעו. תוך כדי הלחימה בשטח העירוני הצפוף, טיפלה יפה יהודית, יחד עם עוד שלושה חובשים, בנפגעים, אותם פינו באלונקות ובכלי רכב אל נקודת האיסוף הגדודית.

בינתיים הזרים שישקלי לאזור כוחות ערביים נוספים, על-מנת לסייע ללוחמיו. בין היתר, צורפה לקרבות, סוללת תותחים מאזור רמות נפתלי, שהחלה בהפגזה על הרובע היהודי, וגרמה לאבדות בנפש וברכוש. כישלון המתקפה הראשונה, יחד עם ההפגזות הארטילריות, הביאו לדמורליזציה בקרב יהודי צפת. כשנודע דבר כישלון ההתקפה ליגאל אלון, הוא הגיע לעיר, ערך דיון מפקדים, סייר בעמדות, ועודד את הלוחמים באומרו: "החזיקו מעמד, עוד מעט קט, והגלגל יתהפך". בהיעדר פתרון אחר, ומתוך הבנה כי הכוחות הערביים מתכננים מתקפה כללית, הוחלט

כי יש להתחיל מיד בקרב המכריע על העיר. הקרב שהביא לכיבוש צפת, התחיל בשעות הערב של התשעה במאי 1948, והסיסמה לכוחות הייתה: "צפת המשוחררת". ההתקפה, בראשות הגדוד השלישי של הפלמ"ח, התקיימה בשלושה מוקדים עיקריים:

"בית שלווה" בכניסה לעיר, המצודה, "הפטמה", והמשטרה העירונית. במקביל כבש הגדוד הראשון של הפלמ"ח, שיצא מקיבוץ עמיעד, את הכפר עכברה שמדרום לצפת, וכך כותרה העיר הערבית מדרום, מזרח וצפון.

ההתקפה החלה בהרעשה מהממת של מרגמות "דוידקה", שלאחריה הסתערו הלוחמים על המצודה בהר כנען, וכלקח מכישלון ההתקפה הראשונה, פיצחו הלוחמים בראשית ההסתערות את העמדות בעזרת פגזי משגר הטילים הנגד טנקים, פיאט. "בית שלווה" נכבש בקרב מחדר לחדר, ובקרב נהרג מפקד הפלוגה, אברהם ליכט, שעמד בראש ההסתערות. יפה יהודית ניסתה לחסום את שטפי הדם, אולם אחרי זמן קצר מת המפקד בידיה. כואבת ומתייפחת כבשה את דמעותיה, והמשיכה בקרב העיקש עד תום ההשתלטות הבניין.

אולם הקרב העיקרי נערך על תחנת המשטרה העירונית המבוצרת, וגדר האבן שהגנה עליה, פוצצה במטען חומר נפץ. דרך הפירצה בגדר, הסתערו הלוחמים. קרב קשה נוהל מחדר לחדר ומקומה לקומה. מפקד הפלוגה הפורצת, מפקד הכוח, יצחק הוכמן, נהרג בשוגג מאש חבריו בהתקפה. אחרוני הלוחמים הערביים התבצרו על הגג, כאשר חלקם נסוג בלילה לכיוון מירון, והשאר נפלו בשבי. בעקבותיהם נפוצו התושבים הערבים של צפת לכל עבר, ובירת הגליל נשמה לרווחה.

בבוקר העשרה במאי 1948 היו בית שלווה, המצודה, והמשטרה העירונית בידי הלוחמים של קלמן, מיבר ופלד. דממה השתררה בעיר הערבית הנטושה, ורק יריות בודדות של הכוח המטהר נשמעו מעת לעת ברחובותיה. אט אט החלו התושבים של הרובע היהודי לצאת מהמרתפים ולחזור אל שגרת חייהם. למחרת, המשיכו יחידות הפלמ"ח והחי"ש של ההגנה לסרוק את העיר, שנמצאה ריקה מתושביה הערביים. במטהו של שישקלי בבית הסאראיה, התגלו מאות ק"ג של חומר נפץ, מאות אלפי כדורים וציוד צבאי רב ערך. משטרת הר כנען נמצאה ריקה, ובשעות אחר-הצהריים הונף מעליה הדגל העברי.

50 לוחמים נפלו בקרב, מקֶרֶב כל הכוחות הלוחמים, שחברו כאיש אחד להצלת העיר מידי מחריביה ומבקשי נפש תושביה. לוחמי הגדוד השלישי, בנים ובנות, נאספו להלוויות החללים, שהובלו אל הקברים הפעורים באדמת הסלע הקשה באלונקות, שדגלי הלאום מכסים אותם. בדממה שהשתררה במקום נורא ההוד ההוא, נקברו החללים, עטופים על מדיהם בתכריכים לבנים. את הדממה המעיקה, הפרה הלמות האתים, המכסים בעפר את הקברים, תפילות הקדיש, ובכיים החרישי של החברים לנשק.

באותו יום שלח מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, משה קלמן "הזאב", את המברק הבא ליגאל אלון: "אבל ורכון ראש, אך חזק ואיתן, מגיש הגדוד השלישי לחטיבה במלאת לה שבע שנים, כשי, את העיר צפת".

אמר הרב הראשי של צפת, אברהם זיידה הלר: "צפת ניצלה בזכות שני דברים: בזכות המעשה, ובזכות הנס. בזכות המעשה - שאמרנו תהילים, ובזכות הנס - שהפלמ"ח הגיע".

הרב זיידה הלר היה צדיק אמיתי ואדם רודף צדק, שנאבק בגורמים הקיצוניים בעדה החרדית, שסירבו להתגייס להגנת העיר, ואף איימו על חייו. לאחר בריחת הערבים, החלה בעיר ביזה של הבתים, שנמשכה גם לאחר כניסת השבת וחילול קדושתה, כשהפלמ"ח נאלץ לירות באוויר כדי להפסיק את הביזה.

הרב פרסם כרוז לתושבי עירו, עליו חתם גם הרב אפרים שרגא וינגוט, וזה לשונו:

ג' באייר תש"ח. 11 במאי 1948 למיניינם,

אחים יקרים וחביבים!

עם שחרורה של עירנו הקדושה, כשליבנו מלא הלל והודיה להשי"ת (להשם יתברך) על גאולתנו ופדות נפשנו, אנו מלאי צער וכאב על אשר לא הצלחנו להתעלות עם השעה הגדולה הזאת ולהימנע מכמה תקלות חמורות וחזיונות מבישים שנתגלו בחיינו.

השעה היא שעת חרום חמורה, ותורת ישראל שהיא תורת-חיים, מתירה לעשות בשבת למען המאמץ המלחמתי עבודות כאלו שיש בהן משום פיקוח נפשות, ולכן הודענו בשעתו, כי מותר להמשיך בעבודות מסוג זה גם בשבתות. אולם לצערנו הרב, נמצאים אנשים החושבים שהותרה הרצועה ח"ו (חס וחלילה), והם מחללים את השבת בפרהסיא להנאתם ולנוחיותם, ללא שום קשר עם המאמץ המלחמתי. ועבירה גוררת עבירה. בכיבוש הארץ עם יהושע, נמצא רק איש אחד שנכשל ולא התגבר על יצר הביזה, ואילו כאן נמצאו עשרות אנשים אשר לא ידעו לשלוט ביצרם, ומבלי להתחשב עם קדושת השבת יצאו לשלול שלל ולבוז בז בעצם יום השבת. וכמה מכאיב ומצער הדבר, אשר בנינו היקרים היודעים ללחום בגבורה ובמסירות נפש למען העם והארץ, אינם יודעים לשלוט ביצרם ולשמור על קדושת השבת וקדושת המוסר היהודי.

אין אנו עם של "ועל חרבך תחייה" ואין אנו חיים על השלל והביזה! אחים יקרים! ידענו לעמוד בגבורה ובכבוד בניסיון המצור, נדע גם לעמוד בניסיון השחרור!

נזכור נא את צווי תורתנו הקדושה "והתקדשתם והייתם קדושים". נתקדש נתעלה וניטהר כדי להיות ראויים לשעה הגדולה הזו, אשר גדולים וטובים ממנו לא זכו לה. נדע נא לא רק למות בקדושה, אלא גם לחיות בקדושה. נשמור נא על קדושת השבת ועל קדושת המוסר היהודי ואז נזכה בוודאי לראות בישועת ה', ובעזרת צור ישראל וגואלו נדביר את אויבינו וננחל את ארצנו.

על החתום: הרב א.ז הלר, והרב א. ויינגוט

בתל אביב הרחוקה, החלו ההכנות להכרזת העצמאות לקראת תום המנדט, ויציאת הבריטים מהארץ, בשבת 15 במאי 1948. ביום השישי, ה' באייר תש"ח, אמור היה להיערך במוזאון תל אביב הטקס ההיסטורי של הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, והמוזמנים התבקשו לשמור בסוד את מקום הטקס ושעת ההכרזה. בגבולות הארץ נערך הנוער העברי בארץ ישראל להגן על המדינה החדשה ישנה, העומדת להיוולד, ורבים מהלוחמים אף לא ידעו בעת נפילתם על דבר הכרזתה.